Yehuda Fabianהאם אהרן הכהן – עסק בהקרבת קרבנות
או בקירוב הבריות?
***
התואר שהתורה נותנת לאהרן, הוא ‘כהן’ – שתפקידו להיות בבית המקדש, ולהקריב קרבנות. ואילו התואר שהמשנה נותנת לו הוא ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. האם היו לו שתי לשכות, באחת מהם הוא קיבל קהל שמעוניין להקריב קרבנות, ובשני הוא קיבל קהל שהיה מעוניין בשלום? כנראה שלא.
האם ‘שלום’ היא מדה טובה, שכדאי לזכות בה. או שהיא מעבר לכך, ואולי אף הנקודה המרכזית של יהודי בחייו? אם נתבונן נשים לב, שהוא תופס מקום מאד מרכזי, הרבה יותר ממה שחשבנו. הסיום של כל תפילה הוא ‘שים שלום’, ו’עושה שלום’, וכך גם הסיום של כל קדיש. והשם יתברך שמו ‘שלום’, והוא מוכן למחות את שמו המפורש בשביל להשכין שלום. מה הסיפור?
ושאלה אחרונה. ההילולא היחידה שכתובה בפירוש בתורה, היא של אהרן הכהן, והיא בראש חודש אב. האם במקרה זה חל בחודש של החורבן והאבלות, או שיש קשר בין הדברים.
***
הסוגיא רחבה, אבל בקצרה ממש:
בריאת העולם היא בריאת המחלוקת. קודם בריאת העולם, היה הכל אחדות. אחר בריאת העולם, יש פירוד; השמים, שמים לה’, והארץ, לא בדיוק.
ה’ ברא את העולם, כדי שיהיה מקום שיש בו חוויה של פירוד, מחלוקת וריחוק. כדי שאנחנו בבחירתנו, נבטל את האשליה הזאת, ונחזיר את הכל בחזרה למקום של קרבה, אחדות ושלום.
***
בית המקדש היה מקום של שלום. לא שרתה בו האשליה של ‘הארץ נתן לבני אדם’, אלא השראה של ‘השמים שמים לה”. וכל מי שנכנס לשם, הרגיש בבת אחת את הקרבה, וחש תחושה של רצוי, אהוב, וקרוב. עד כדי כך, שאפילו הבהמות הפכו להיות ‘קרבן’.
ומתוך הגילוי הזה, היה לאהרן הכהן את הכח, לגשת לכל יהודי שמרגיש עצמו רחוק, מה’ מעצמו או מחברו, ולגלות לו שאין דבר כזה, ואל תתפתה לאשליה המרירה הזאת, כאילו יש מושג של מחלוקת ופירוד. וכך הוא קרב את הבריות, כשם שהקריב את הקרבנות.
כשהייתה שנאת חינם, ותחושת הפירוד התגברה, זה סתר את הגילוי של בית המקדש, והוא נחרב. בדומה ממש לפטירתו של אהרן הכהן, שלקחה מאתנו את הגילוי הזה של ‘אוהב שלום’ ו’אוהב את הבריות’.
***
יתומים היינו ואין אב.
אין לנו ‘אבא’, כמו אהרן הכהן, שילכד אותנו – בתוך תוכנו, ובינינו לבין ה’. ולכן גם אין לנו חודש ‘אב’. ועל כך אנו מתאבלים. על האשליה הנוראה של הריחוק, שכל כך מהתלת בנו ומפתה אותנו. ומביאה אותנו לשנוא את עצמנו, את חברנו, ולהאמין בכך שגם ה’ שונא אותנו, חלילה.
זה נראה כל כך חכם ובוגר, להסתכל בעין ביקורתית. וכל כך נאיבי וילדותי להסתכל בעין מקרבת. ולכן, אנו ממלאים את העיניים בדמעות, מתוך תקוה לנקות אותם מהמבט השחור וה’סופר-ילדותי’ הזה, שלא מאמין בטוב ואהבה, ולקבל עיניים חדשות, שמהם נראה את המבט האוהב של אבא בשמים, ועם המבט הזה, נסתכל גם על עצמנו ועל הסובבים אותנו.
