פוסטים

חתונה – בכל יום

Photo by David Bartus from Pexels

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 69

קבלת התורה – היה פעם אחת.

אחר כך אנחנו לומדים את התורה ‘שכבר קבלנו’. לכאורה, אבל האמת שלא.

***

הקניין המ”ה מקנייני התורה – הוא: ‘הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות’.

משונה מצות תלמוד תורה, מכל שאר המצוות – בשלשה דברים עיקריים. א. בכל מצוה יש כלל ‘עוסק במצוה פטור מן המצוה’. ובלימוד תורה אינו כן, אלא כל מצוה [שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים] דוחה תלמוד תורה.

ב. כל מצוה – על כל אדם לקיים בעצמו. ואילו בלימוד תורה, יש מצוה ‘ללמד אחרים’, ויכול להיות אדם שאם היה לומד בעצמו היה מספיק ויודע הרבה, אך מחמת שהוא עסוק ללמד אחרים, אינו יכול להתקדם. ונמצא שמחמת האחרים – הוא בעצמו מנוע מלקיים את המצוה כראוי.

ג. כך גם להיפך. יכול להיות אדם שבעצמו אינו יכול ללמוד, אבל הוא מחזיק אחרים שילמדו, והרי זה נחשב עבורו כאילו למד בעצמו. מה שלא קיים בשום מצוה אחרת.

הסיבה לכך נעוצה בהגדרה של מצות ‘תלמוד תורה’. שהיא בעצמה מצוה משונה – הרי אינה אלא ‘הכשר מצוה’, שהרי כדי לקיים צריך ללמוד, כמו כל דבר בעולם שלא יודעים בלי ללמוד, אבל לא משום כך הופך הלימוד בעצמו למטרה, מהי אם כן ‘מצות’ תלמוד תורה.

***

מצות תלמוד תורה – הוא המשך ישיר לקבלת התורה.

בקבלת התורה – קרה הדבר ההיסטורי: התורה ירדה לעולם. לפני כן היא הייתה חמדה גנוזה, והייתה אצורה באוצרותיו של הקב”ה, ולא היה לאף אחד גישה לזה. והנה, התורה מגיעה לעולם.

מכאן ולהלן, יש לנו מצוה – לגרום שהתורה ‘תהיה’ בעולם. ובכך, אנו ממשיכים את אותו מעמד, יום יום ושעה ושעה. בכל עת שיהודי עוסק בתורה, הוא גורם שהתורה ‘תהיה’ בעולם, ובכך הוא גורם שמעמד הר סיני ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

משכך, אין שום נפקא אם אתה לומד בעצמך או מחזיק מישהו אחר שילמד, וגם אין נפקא מינה אם אתה בעצמך מתקדם בלימוד התורה – או שמלמד את האחרים תורה. כי כך או כך – התורה ‘תהיה’ בעולם. ומאותה סיבה, לא ייתכן שלימוד התורה ידחה קיומה של שום מצוה – כי אם כן, מה הועלת, התורה שאתה רוצה ‘שתהיה’ בעולם – איננה.

***

ההגדרה הזאת בנויה על דברי הראשונים והפוסקים במצות תלמוד תורה, ויש לזה כמה וכמה השלכות הלכתיות, מעשיות ופנימיות, ואין כאן מקומו כמובן.

אבל ההשלכה הישירה היא – הגישה ללימוד. הלימוד צריך להיות ‘על מנת ללמד ועל מנת לעשות’, כלומר, עליך לדעת בשביל מה אתה מתיישב ללמוד, או מסייע לאחרים ללמוד, והוא: כדי שהתורה ‘תהיה’ בעולם.

זוהי גישה מהפכנית. בכלל לא משנה [מצד מצות ‘תלמוד תורה’] כמה תספיק, כמה תבין וכמה תדע. אלא רק כמה קיום תתן לתורה בעולם. שהיא תהיה כאן ולא רק בשמים. כל כך קל, וכל כך נשגב.

בעוד כמה ימים נעמוד תחת החופה. נקבל על עצמנו לעשות הכל – כדי שהחופה הזאת תמשיך להיות נוכחת בעולם, יום יום ושעה שעה. על ידי לימוד התורה של עצמנו, של אחרים, ועל ידי קיומה.

/0 תגובות/על ידי

תהיה ‘חלק מהסיפור’

Photo by: Sarah Pflug

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

‘התיישבת’ פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – ‘להתיישב’ אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: ‘מתיישב לבו בתלמודו’.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא ‘הראש’. והכוונה ‘הראש שלך’. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש”י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה ‘הראש שלך’ אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה ‘הם’ אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש”י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו ‘אני בעצמי’.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו’תייבא’ אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא ‘תיכנס’ לתוך הספר, ו’תחיה’ את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים ‘מתיישבים’ על הלב או לא.

לפעמים, הכל ‘מובן’ לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא ‘מסתדרת’. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת ‘התקמט’ בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ’תורה’ ל’תורתו’. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד ‘מבחוץ’ ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא ‘תיכנס’ פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה’אני’ הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו ‘יתיישבו על לבו’.

/0 תגובות/על ידי