ארכיון תגיות עבור : מתיקות חודש אלול

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 105

מה צריך לעשות באלול?

שאלת המליון. ואולי פשוט צריך ‘לא לעשות’?! או מדויק יותר: לא להתמקד ב’עשייה’ אלא ב’מהות’.

***

קבלנו את התורה, ומעדנו. ביום בו שהיינו אמורים לקבל את הלוחות הראשונות – הם נשברו, וחזרו כלעומת שבאו. זאת אומרת שמשהו השתבש, לא עבד לפי התכנית ולא התאים לכללים. ובכן, מה הפתרון? לוחות שניות.

משה רבינו עולה שוב לשמים, להביא שוב את הלוחות. במחנה ישראל תוקעים בשופר ומזהירים שלא ליפול שוב באותה טעות, ואכן, הוא חוזר לאחר ארבעים יום עם לוחות. והפעם, הכל בסדר. הלוחות הגיעו בשלום, וקיימים בידנו עד עצם היום הזה.

מה ההבדל? האם הלוחות השניות, הם אותם לוחות רק במהדורה שניה? אם כן, האם לא היה אפשר פשוט ‘לתקן’ את הלחות הראשונות?! ומה בעצם ‘שמר’ עלינו שלא ליפול בפעם השניה כמו בפעם הראשונה?

***

יש הבדל מהותי – בין שתי הפעמים, ובין שתי הלוחות – הראשונות והשניות.

הלוחות הראשונות היו מאד רציניות ונוקשות. הם באו לספר לנו מה ‘צריך’ לעשות, ואיך אמורים החיים ‘להיראות’ לכתחילה, וגם מה יקרה אם לא. כשהייתה מעידה, התורה בעצמה הסכימה לקביעה ‘ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם’ ח”ו. כי מה לעשות – זו תורה, וזו שכרה.

כשאתה בלחץ ממשהו שאתה ‘חייב’ להצליח בו, קרוב לוודאי שלא תצליח. כל נסיון, וכל ספק נסיון, מספיק רק שמשהו לא בדיוק כשורה ‘הוא אמר בשעה שש, וכבר שש ודקה’… – מערער את היציבות, ועלול לגרום לנפילה, מה שאכן קרה.

הלוחות השניות – לא מורידים כהוא זה מחומרת הלוחות הראשונות, אבל באים לספר לנו עוד כמה דברים, ‘סודות מהחדר’. הלוחות השניות מספרות לא רק מה ‘צריך’, ואיך החיים ‘אמורים’ להיראות – אלא מה באמת קורה, ומה הם החיים בעצמם.

***

הסוד של אלול, הוא: אני לדודי ודודי לי. זו אכן לכאורה הזמנה ל’תנועה’, אבל גם ובעיקר ‘עובדה’. אתה קרוב לה’, וה’ קרוב אליך. זאת עובדה, ויודע מה, גם אם לא תרצה…

הלוחות השניות ניתנות לא ‘במקום’ הראשונות, אלא ‘ביחד’ אתם. הלוחות השניות מצטלמות על ‘רקע’ של לוחות שבורות. כלומר, גם אם לא עמדת במשימה, והלחות נשברו והם עדיין שבורות, הסיפור לא נגמר, כי הוא פשוט לא יכול להיגמר. אם היית גוי – זה היה נגמר, אבל אתה לא.

ובגלל שאתה לא, יש מערכת ‘עוקפת’ שנקראת י”ג מדות, שבכלל לא מתחשבת ב’נתונים’ אלא ב’קוד הבסיסי’ – שה’ אוהב אותך ויהי מה. אלול, תשובה, ולוחות שניות – באים לומר מסר בסיסי מאד: יש מצב שהלוחות יכולות להיות שבורות [וצריך להיזהר מזה], אבל אין מצב שהקשר שלך עם ה’ יהיה שבור.

זה אמנם לא יכול להיות כתוב בלוחות ראשונות, כי זה ‘לא רשמי’, אבל זה כן מופיע עם לוחות שניות כי זה ‘אמתי’.

ואם כך, אז כבר למה לא להשאיר את הלוחות שלמות?! אם אין לחץ, ואתה בכל מקרה קרוב, אז למה לא ליהנות מזה?! תלמד, תתפלל, תעשה מצוות, ותיהנה. כי באמת אין דבר יותר טוב מזה, אם רק תוציא משם את המרכיב של ה’לחץ’ וה’חייב’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 103

מה ההבדל בין שעון מעורר – לאזעקה בצבע אדום?

למה כששומעים אזעקה – נבהלים, וכששומעים שעון מעורר – לא נבהלים אלא ‘מתעוררים’ (או ממשיכים לישון…)?!

***

בראש חודש אלול – מתחילים לתקוע בשופר ולומר סליחות.

מה המטרה של תקיעת השופר והסליחות, ומה בעצם המטרה של כל ה’אלול’? לכאורה כדי להתעורר. אבל לפעמים (או יותר) – במקום ‘להתעורר’, נבהלים ונלחצים, או לחילופין, נעשים אדישים ומאובנים.

יש כאן תהליך אבסורדי. בכל חג ומועד, ובכל נושא ביהדות – אנחנו יודעים שיש ירידת הדורות; ‘פעם’ היו מרגישים שבת / פסח / תפילה / יראת שמים – בצורה חזקה מאד, ו’היום’ חלש יותר. זה מוכר ולגיטימי. אבל כשזה מגיע לנושא של אלול וימים נוראים – זה לא ‘ירידת’ הדורות אלא משהו אחר לגמרי. זה לא נהיה ‘חלש’ יותר, אלא נהיה ההיפך הגמור.

כולנו מכירים בעל פה את התיאורים על חודש אלול – איך שהוא היה נראה פעם; אם זה בישיבות, ואם זה בחצרות הצדיקים. יודעים לצטט את מה שהיו אומרים בנובהרדוק ‘כל השנה צריך להיות אלול, אבל אלול זה הרי אלול’… יודעים לספר על הדגים שרועדים, ולצטט את האמרה ‘כמה עלינו לרעוד על כך שאנחנו לא רועדים’.

וכל התיאורים והציטטות האלו והאחרות – לא רק שאינם מעוררים, אפילו לא חלש, אלא אדרבה, גורמים לאדישות או לגיחוך… ובמקרה הטוב (אם הוא קיים, ואם אפשר לקרוא לזה ‘טוב’) – הוא גורם ללחץ ועצבים. מה הסיפור?!

***

שעון מעורר מצלצל – כשצריכים לקום ליום חדש, או להיזכר באיזו מטלה. לא מדובר במשהו מפחיד או מלחיץ, אלא במשהו שאנחנו מוכנים לקראתו, יודעים במה מדובר, וערוכים אליו. כל שנשאר הוא ‘לעורר’ אותנו מהשינה, ולהתחיל את התהליך הבריא והמוכר של היום החדש.

לא כן כששומעים אזעקה. האזעקה מודיעה על משהו שאנחנו לא יודעים איך להתמודד אתו. הוא לא תלוי בנו, ולא ביכולת שלנו להתמודד אתו. ובקיצור: הוא מעדכן על משהו ש’גדול מאתנו’. ולכן, הוא מעורר בהלה, או במקרה החמור יותר, גורם להתאבנות. שני תגובות של ‘היסטריה’.

***

תקיעת שופר, סליחות, ואלול – לא אמורים לשמש כאזעקה, אלא כשעון מעורר.

כמו שהשעון מעורר, מזכיר לך לקום ליום חדש. כך השופר מזכיר ואומר לנו: יהודי יקר, נרדמת קצת ונפלת לכל מיני חלומות ופנטזיות. הגיע הזמן להתעורר ולחזור הביתה, למקום האמתי שלך, להיות קרוב לה’. וזה מה שהוא היה אצל הצדיקים – מישהו שדופק בדלת, ואומר: הגיע זמן מנחה, או במושגים שלנו: הגיע זמן ארוחת צהריים…

אבל כאשר זה הופך להיות אזעקה; אתה שומע שופר – אתה שומע צרות ועונשים, רואה פרצוף זועם, ומרגיש חוטא ורשע. זה הרגשה של משהו מפחיד, ש’גדול עלינו’. לא פלא, שהוא גורם ללחץ, או גרוע יותר, להתאבנות שהופך לציניות. וכך נהפך האלול המתוק מ’אני לדודי ודודי לי’ למשהו שצריך לקרוע מלוח השנה.

השופר המתוק, כפי שלימדונו הצדיקים, אומר לנו: ישנת עמוק ילדי, ואתה לא רוצה להיות בתרדמת כל החיים. אז הנה, באתי להעיר אותך ונלך ביחד לבית הכנסת. היש מתיקות גדולה מזו? זה הרי ממש חרוזים עם המזמור ‘לדוד, ה’ אורי וישעי’ – שגם אותו ‘משום מה’ אומרים באלול?!