פוסטים

בס”ד

נח – איש צדיק

שתי הפרשיות הראשונות שבתורה – כוללים בתוכם זמן ארוך מאד של יותר מאלפיים שנה [לעומת כל שאר הפרשיות שכולם יחד עוסקים בתקופה של כחמש מאות שנה בסך הכל].

העניין מובן על פי דברי חז”ל שחילקו את ששת אלפי שנות קיום העולם לשלשה חלקים: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים ימות המשיח. אם כן, האלפיים הראשונים שהם ‘תהו’ אין צורך להאריך ולהרחיב בהם, ואינם משמשים אלא כהקדמה לאלפיים שאחריהם שהם ‘תורה’, המתחילים מלידת אברהם אבינו.

נמצא אם כן, שפרשת בראשית הוא ‘פתיחה’ ו’הקדמה’ לשאר התורה – ובו מבואר באריכות עניין בריאת העולם, וכל השאר בקיצור. ואחר כך בלידת אברהם מתחיל סדר התורה ‘למעשה’, ובאמצע נמצא פרשת נח שהוא ה’צוואר’ המקשר בין ה’הקדמה’ לבין ה’למעשה’.

וכפי שנראה להלן, אכן בפרשת נח מתגלה יסוד שמקשר בין ה’הקדמה’ לבין ה’למעשה’. והיסוד – הוא כח הצדיק, וכפי שיתבאר במאמר שלפנינו.

***

הפסוק הראשון שבו פותח הפרשה – תמוה מאד. תחילת הפסוק הוא ‘אלה תולדות נח’, ותחת להמשיך ולפרט מי הם תולדות נח, ממשיך הפסוק ומדבר על נח בעצמו ‘נח איש צדיק וכו”, ורק בפסוק שלאחריו כתוב ‘ויולד נח שלשה בנים’ ומפרט את תולדותיו, כשאין לכאורה שום שייכות בין הפתיחה ‘אלה תולדות נח’ לבין ההמשך ‘ויולד נח שלשה בנים’.

ביאור פשט – רש”י ורמב”ן

בדרך פשט ביאר רש”י “הואיל והזכירו סיפר בשבחו”, ולפי זה נמצא שההמשך ‘נח איש צדיק’ אינו פירוש ל’אלה תולדות נח’, אלא נכתב בדרך אגב. אמנם מוסיף לפרש בדרך אגדה “עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”, ולפי זה נמצא ש’נח איש צדיק’ הוא פירוש ל’אלה תולדות נח’.

הרמב”ן מוסיף ומבאר, שהטעם שנצרך להזכיר ‘נח איש צדיק’ הוא בכדי לספר הטעם שראוי להינצל מן המבול, שזה עיקר הפרשה, ובדרך אגב סיפר גם על תולדותיו, שאף הם ראויים להינצל מן המבול בזכותו. נמצא שעיקר הפסוק הוא לספר בשבחו של נח, ורק בקשר לזה סיפר גם על תולדותיו

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי ה’אור החיים’ הקדוש, ועל דרך זה בספר ‘קדושת לוי’ – מתבאר יותר העניין, ובדרך דרש. לדבריהם, התולדות האמיתיים של נח היה צריך להיות כל הדור, וזאת משום ש’נח איש צדיק’, והצדיק הוא ‘יסוד עולם’ – שכל העולם הם תולדותיו, ויש לו אחריות עליהם, ויש בידו כח לתקנם ולהצילם.

ומשום כך היה לו לקרב את כל דורו להשם יתברך, וגם להתפלל עליהם ולהצילם מן המבול. אלא שהוא לא עשה כך, ולכן לא זכה שייחשב כל דורו ל’תולדותיו’, אלא רק בניו ממש שהם ‘שם חם ויפת’. ועל פי מתפרש הכתוב כך: הפסוק מתחיל ואומר ‘אלה תולדות נח’ וכוונתו לשלשת בניו המבוארים בפסוק שלאחריו, וכתב לשון ‘אלה’ למעט שרק שלשה אלו ולא יותר.

והיינו שבכדי לבאר תיבת ‘אלה’ ממשיך הפסוק ומפרט ‘נח איש צדיק וכו’, ומשום כך היה ראוי להיות שכל הדור הם תולדותיו, ובכל זאת אינו כן אלא רק שלשה אלו.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר”ן

וכן מבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן סז): “אלה תולדות נח, אלה הם התולדות והבנים של הצדיק, כי דע, שכל הדורות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת ראש בית”.

ונבאר העניין למעשה, על פי המבואר שם ובעוד מקומות, והוא אחד מיסודות פנימיות התורה – המבואר בפירוש בדברי הזוה”ק והאריז”ל, וביותר בספרי החסידות, ומרומז בכמה וכמה מקומות בדברי חז”ל בגמרא ומדרשים.

***

בפסוק נאמר ‘וצדיק יסוד עולם’, כלומר הצדיק אינו אחד מתוך עם ישראל, ש’הצליח’ ו’התקדם’ יותר מכולם. אלא כל מהותו הוא עניין אחר לגמרי. והיינו שכשברא השם יתברך את העולם, ברא יחד עמו ‘צדיקים’, שהם היסוד שעליו עומד העולם – על ידם נמשך השפע לעולם, ועל ידם יגיע העולם לתיקונו.

יסוד העניין מבואר בדברי חז”ל (בראשית רבה ח,ז, רות רבה ב,ג) שהקב”ה נתייעץ עם נפשותיהם של צדיקים אם לברוא את העולם. וביאור העניין שהרי ידוע שהמלאכים קטרגו על בריאת האדם ואמרו ‘אל ייברא שכולו שקר וכולו קטטה’ אבל הצדיקים לקחו על לקחו על עצמם ערבות להביא את האדם וכל העולם לתיקונו.

וכך, יחד עם בריאת העולם והאדם – נברא בעולם כח של ‘צדיק’, שהוא השורש של כל העולם, וכולם הם תולדותיו. ותפקידו הוא הן להדריך וללמד את בני האדם באיזה דרך ללכת, ולהאיר בהם כח ועצות איך להתנהג בדרך הראויה. והן – כאשר לא התנהגו כהוגן – לפעול עליהם רחמים, ולהביאם אל תיקונם.

והצדיק הראשון שהיה בעולם – היה נח [ואמנם היו צדיקים גם לפניו, כמו חנוך ומתושלח – אבל לא היו בגדר ‘צדיק יסוד עולם’ שבכוחם לתקן את העולם, כמבואר ברמב”ן]. והיה בכוחו ובתפקידו לתקן את כל הדור – להדריכם בדרך המוטב, ולעורר עליהם רחמים. והוא לא עשה כן, ולכן נקרא ‘רעיא שטיא’, כמובא בחז”ל ובזוה”ק.

ולכן נשמתו נתגלגלה במשה רבינו, שכלל בתוכו ששים ריבוא נשמות ישראל כמובא באריז”ל, והוא אכן היה הרועה הנאמן של ישראל “כאשר ישא האומן את היונק” – הוא הוציא אותם ממצרים, הביא להם את התורה, הדריך אותם בדרך הישרה. וכשנפלו – מסר נפשו עליהם להמשיך עליהם רחמים ולתקנם, ואמר ‘ואם אין – מחני נא’, כלומר, אם אין בכוחי לתקנם, אם כן מה יש לי לעשות בעולם, הרי זהו תפקידי. [ובתיבות אלו מרומז שהוא הגלגול של נח, כי ‘מחני’ אותיות ‘מי נח’].

וכך הוא בכל דור, שמלבד האנשים הכשרים והתלמידי חכמים שיש בעם ישראל – יש בכל דור ‘צדיק’ שהוא ‘יסוד העולם’, היינו שעל ידו נמשכים כל ההשפעות לעולם [כמו משה רבינו שעל ידו נמשך המן והבאר והענן], והוא זה שכולל כל נשמות ישראל, ותפקידו לעורר עליהם רחמים שיגיעו כל אחד למקומו הראוי. וכמו שביקש משה רבינו קודם הסתלקותו “יפקוד ה’ אלוקי הרוחות איש על העדה'”.

וכמובן שיש בזה הרבה דרגות; יש צדיקים שכוללים בתוכם רק כמה נשמות, שהם אלו שצריכים להיות תחתם – לקבל מהם את ההדרכה הנכונה, ולקבל דרכם את ההשפעה הגשמית והרוחנית. יש כאלו שיש תחתם הרבה נשמות [וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב על בעל התניא שהוא ‘שר האלף’, כי יש תחתיו אלף נשמות], וכך יש הרבה הרבה דרגות ובחינות. ויש את הצדיקים המופלגים שהם ‘נשמת משה’ וכוללים תחתם כל נשמות ישראל, והם באים אחת לכמה דורות, [כמבואר כל זה בפירוש בדברי הזוה”ק והאריז”ל, וסוד ה’ ליראיו].

ונפקא מינא למעשה – להאמין שיש כח בעולם שנקרא ‘צדיק’. וממילא אין מוטל על האדם להסתדר לבדו בעבודת ה’, אלא לחפש את הצדיקים בכדי לקבל מהם הארה לנשמתו וגם הדרכה נכונה למעשה, ויחד עם זאת צריך לדעת שלכל נפילה יש תקוה, ולכל מכשול יש תיקון – בכח ובזכות הצדיקים שמוסרים נפשם עבור נשמות ישראל, ובפרט למי שסומך עליהם.