פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 106

מאד קל להגיד ‘סליחה’.

הרבה יותר קשה ‘לבקש’ סליחה, בפרט אם יש באמת על מה, וכל שכן כשמדובר בסיפור רציני.

***

הספרדים כבר החלו באמירת סליחות, והאשכנזים מצטרפים מאוחר יותר (אם כי אין בזה איסור ברכה לבטלה ולא חשש קטניות לומר ביחד עם הספרדים…).

וזה פשוט קורא. עם ישראל בהמוניו, ובכל גווניו – מתעורר לפתע, ומתחיל להיאסף קבוצות קבוצות, בכל מיני מקומות ובכל מיני צורות ואופנים – לאמירת סליחות. אצל הספרדים זה מאד בולט – אין מי שלא אומר סליחות (לפחות פעם אחת), אם זה חרדי, דתי, מסורתי או חילוני, סליחות לא מפספסים ויהי מה.

איפה שרק הולכים – פוגשים אמירת סליחות. אם זה בכותל המערבי, אם זה במירון ו/או שאר קברי צדיקים, ואם זה בכל מיני אירועים כינוסים והזדמנויות. הכל מלא. קבוצות גדולות וקטנות, עומדים ואומרים סליחות. מי כעמך ישראל.

***

אבל זה מאד מוזר.

מה הכוונה ‘אמירת’ סליחות? סליחה הוא לא דבר ש’אומרים’ אלא דבר ש’מבקשים’. ובדרך כלל גם לא מספיק לבקש, אלא צריך לעבוד קשה כדי לפייס ולהשיג את הסליחה המבוקשת. סליחה שרק ‘נאמרת’ – לא רק שאינה משיגה את פעולתה, אלא אף מרגיזה עוד יותר.

ולא, לא אנחנו המצאנו את המושג ‘אמירת’ סליחות (בשונה מהרבה המצאות אחרות שכן נולדו אצלנו, כמו: ‘עשית שחרית’ ‘מתי אתה עושה בר מצוה’ וכדומה). אלא זהו הלשון שמובא בספרים, ויתירה מזו, באחד הפיוטים הידועים (מלאכי רחמים) אנו מכנים את עצמנו ‘אומרי סלח נא’…

השאלה היא לא רק על המילה ‘אמירה’. אלא גם על כל הצורה שהיא נעשית. אומרים סליחות, וממשיכים את החיים כרגיל. בפרט בדוגמאות שהוזכרו לעיל, בהם באים קבוצות קבוצות של חילונים, לובשים כיפה לחצי שעה, ‘אומרים סליחות’, ומורידים את הכיפה…

***

יש בזה משהו עצום.

הרי אנחנו לא באמת רוצים להיות כאלו. עם ישראל ושום יהודי לא רוצה להיות חילוני וגם לא רוצה לעבור עבירות. רצוננו לעשות רצונך. אלא שיש שאור שבעיסה שמפיל את היחיד, ואת הגלות שמפילה את הכלל. ולכן אנחנו נראים כמו שנראים. כמו בבית חולים, זה לא נראה יפה, אבל את מי אפשר להאשים?

אז ברור שצריך טיפול רציני, שיחזיר אותנו למקום הטבעי והנכון, ולהנהגה קבועה בריאה ונכונה. ואת זה צריך לעשות כל השנה, לא לבד כמובן, אלא בעזרת הצדיקים רופאי הנפשות, שיש להם רחמנות אמתית ויודעים להדריך אותנו לאורך הדרך מהמחלה אל הבריאות.

אבל דבר ראשון – צריך בירור של הזהות, מי אנחנו באמת, ושאנחנו באמת לא שייכים לכאן, ולא הפכנו את זה למשהו ‘בריא’ ו’מומלץ’, אלא למשהו ‘חולה’ ו’מאולץ’. ואת זה עושים באמצעות אמירת סליחות.

אמירת סליחות פירושו אמירה ברורה: ‘אני חולה’ ‘לא טוב לי כאן’. האמירה הזאת לא הופכת אותנו לבריאים, אבל לפחות מבהירה בצורה חד משמעית שאני רוצה להיות שייך למחלקת הבריאים ולא להתאזרח בבית חולים. מתי זה יקרה? לא יודע, ה’ יעזור שבקרוב. אבל ההכרזה הזאת היא תחילת התהליך.