Photo by Felix Mittermeier from Pexels[נצח שבנצח]
כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.
מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר ‘כאילו’ נצחנו.
***
אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.
השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.
המושג ‘נצחון’ קשור בהכרח עם ‘מלחמה’. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?
***
הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.
כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.
בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.
מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים ‘הנה נצחתי’, ו’כל הכבוד’. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.
ולמה זה ‘במקרה הגרוע’? כי אם ‘נצחת’, סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.
***
במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.
מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה’, ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.
אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.
מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.
יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר ‘נצחתי ואנצח’. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה’נצחונות’ שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.
ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה’מסקנות’ הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.
Image by 
Photo by Tonik on Unsplash
Photo by Gian Fabrizio Torre