ארכיון תגיות עבור : פורים

להלן סיכום השיעור בכתב ובסוף הפוסט יש קישור להורדה של השיעור המלא להאזנה, בנוסף ה 10-15 דקות האחרונה של השיעור להאזנה כוללות דיבורים על אדר ופורים

---

פרשת פקודי היא הסיום של סדר המשכן, ושל כל חומש שמות – והיא התכלית של כל סדר בריאת העולם, האבות הקדושים, יציאת מצרים וקבלת התורה (כמבואר בדברי הרמב”ן), שכל אלו נועדו להגיע למצב הזה של ‘ושכנתי בתוכם’.

באופן פרטי, פרשת פקודי היא המשך לפרשת ויקהל, שמפרטת את סדר ‘עשיית’ המשכן; כשבפרשת ויקהל מפורט סדר עשיית המשכן וכליו, ובפרשת פקודי מפורט סדר עשיית בגדי הכהונה, וסדר הקמת המשכן למעשה.

אמנם הפתיחה לפרשה זו מתייחדת בפני עצמה, ובו מבואר מניין התרומות שהביאו בני ישראל, מזהב וכסף ונחושת. ויש להבין מה עניין ההקדמה הזאת, מפני מה היא נצרכת, ואיזה יסוד מתבאר בו שמשום כך היא משמשת כפתיחת הפרשה, והקדמה לסיום מעשה המשכן.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אלה פקודי המשכן משכן העדות’, מדוע נכתב בכפל לשון ‘משכן משכן’. ומהו ‘משכן העדות’ – על מה הוא משמש כעדות.

ב. ‘עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן’ – מה עניין עבודת הלווים לכאן, הרי עבודת הלווים היא פירוק המשכן והקמתו, ומה עניין עבודה זו לפקודי המשכן.

ג. מדוע הזכיר שוב ‘ובצלאל בן אורי בן חור וגו’ ואתו אהליאב וגו” – הרי כבר הזכיר זאת פעמיים, בפרשת כי תשא ובפרשת ויקהל. 

ביאור הפשט

א. כפל הלשון ‘משכן משכן’: בדברי רש”י מבואר שכפל הלשון מרמז שהמשכן הוא מלשון ‘משכון’, על שם שהוא ‘מתמשכן’ על עוונותיהם של ישראל, שכשחטאו נטל מהם כביכול הקב”ה ‘משכון’ ולקח מהם את בית המקדש. והוא תמוה, וכי מדוע יש להזכיר עניין זה של צער, בזמן השמחה של בניין המשכן.

ב. משכן העדות: בדברי רש”י מבואר שהוא עדות שהקב”ה כיפר להם על מעשה העגל. ובדברי הרמב”ן מבואר ש’העדות’ הם הלוחות, וכל המשכן נבנה בשביל הלוחות, ולכן הוא נקרא ‘משכן העדות’.

ובדברי אור החיים הקדוש מבואר שהמשכן הוא עדות על יושרו של משה. כי כל התרומות והנדבות הביאו אליו, והיה מקום לחשד ח”ו שלא נטל לעצמו, אך המשכן העיד עליו שהיה נקי כפיים, וזאת על ידי שלא היה מי שיכול להקימו אלא משה, ובוודאי אם היה ח”ו שמץ בידו לא היה באפשרי, ובזה התגלה נקיותו. והוא תמוה, וכי כל המשכן בא כדי לגלות ‘נקיות כפיו’ של משה.

ג. עבודת הלווים: בדברי רש”י מבואר כפשוטו שהולך על עבודת הפירוק וההקמה והמשא. והוא תמוה לכאורה. ובדברי הרמב”ן מבואר שאותם שהיו ממונים על הפירוק וההקמה, היו גם ממונים על עשייתו והכנתו. ולכך הם השתתפו ב’פקודי המשכן’, למנות את התרומות ולמסור אותם לעוסקים במלאכת הקודש.

ד. בצלאל ואהליאב: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, בהמשך לכך שהמשכן הוא עדות על נקיותו של משה. שהיה מקום לחשוב שמא רק משה היה יכול להקים כי היה לו ‘כוחות’ שלא היו לאחרים, ולכן המשיך הכתוב ‘עבודת הלווים’, שהם הקימו בכל פעם את המשכן, ואם כן היה להם הכח הזה. ואם תאמר שמשה היה לו ‘חכמה’ מיוחדת, הרי בצלאל ואהליאב היה להם חכמה לעשות את כל כלי המשכן. ובהכרח שלא משום ‘גבורה’ מיוחדת או ‘חכמה’ מיוחדת שהיה למשה, אלא קדושתו ונקיות כפיו.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המובא בליקוטי מוהר”ן (סימן ע), וכדלהלן:

בדברי חז”ל מבואר באופן נוסף עניין ה’משכון’ שהזכיר רש”י. ומבואר שם שאין זה ‘משכון’ שאנחנו כביכול נותנים להקב”ה, אלא להיפך – ‘משכון’ שהוא נותן לנו, ומבטיח שלעולם יהיה משכנו בינינו, גם בעת חורבנו של בית המקדש.

וביאור העניין התבאר בהרחבה בפרשת תרומה, שלכתחילה היה צריך להיות רק ‘בית המקדש’ שהוא דבר קבוע, אמנם אחר חטא העגל, פעל משה שגם כשאין ‘בית המקדש’ יהיה משכן, כלומר שיהיה אפשר להמשיך כל קדושת הבית המקדש לתוך ‘משכן’ ארעי, ולכל מקום שהוא הולך. ובזה נכלל, שגם כשאין בכלל בית המקדש ולא משכן, גם כן יהיה שכינתו בינינו. הכיצד?

משכן – כח המושך

הלשון ‘משכן’ הוא לשון משיכה, כמו שכתוב ‘משכני אחריך נרוצה’. והנה, כל העולם עומד על ‘כח המשיכה’, שרק על ידו יכולים לעמוד על הארץ ולא ליפול או לעמוד באויר. אמנם כנגד ‘כח המושך’ יש ‘כח המכריח’ שיכול לנתק דבר מכח המשיכה ולהרים אותו באויר, אמנם אינו ‘מבטל’ בזה כח המשיכה אלא רק ‘מכריח’ את אותו הדבר נגד כח המשיכה, עד שיפסיק ‘להכריח’ אותו, ובאותו רגע יחזור מיד לכח המושך.

וכמו כן, פעל משה רבינו שיהיה ברוחניות. והיינו, שיש ‘כח המושך’ רוחני, שמושך כל העולם להשם יתברך, אל התורה ואל הקדושה. ועל ידי כך, האדם מעצם טבעו צריך להיות נמשך אל האמונה ואל האמת. אלא שיש כנגד כח המושך הרוחני גם ‘כח המכריח’, דהיינו: א. הגוף – שמכריח את האדם לכל מיני צרכים גשמיים, ומרחיק אותו מכח המושך של הנשמה. ב. היצר הרע – שמכריח את האדם לעשות רע, ולהימנע מעשיית הטוב, ומרחיק אותו מכח המושך של התורה. ג. בני אדם – שמבלבלים את האדם בדעות כוזבות, ומפתים אותו להתרחק מן האמת.

ויש בזה חיזוק גדול. כי בפשטות נראה שצריך להתייגע בשתי חלקים: הן להסיר מעצמו הרע, והן לבנות בתוכו הטוב. אמנם לפי האמור אינו כן, אלא השייכות אל הקדושה כבר קיימת בו מעצם טבעו, ואינו צריך אלא להסיר את המונעים ו’מכריחים’ אותו כנגד הקדושה. וכמבואר בספרים (קובץ מאמרים לר’ אלחנן ווסרמן, ועוד הרבה) ששואלים כיצד ניתן לצוות על האמונה ועל האהבה, ומבארים שמעצם טבע הבריאה והאדם – יש בו אמונה ואהבת ה’, אלא שיש על זה כיסויים, ואינו נצרך אלא להסירם.

כח המושך – וכח המכריח

והנה בפשטות נראה ש’כח המושך’ הוא כח חיובי, ו’כח המכריח’ הוא כח שלילי. ואם כן לכאורה צריך לשבור ולהתרחק מ’כח המכריח’, ולדבוק רק ב’כח המושך’. אמנם, יסוד בידנו שאין שום דבר שנברא לבטלה, וכל כח שיש בעולם נברא כדי להשתמש עמו, ואם כן, בהכרח שיש גם צורך ב’כח המכריח’.

וביאור העניין, מבואר בליקוטי הלכות, על פי דוגמא משעון שבנוי על ידי ‘קפיצים’, באופן שיש קפיץ אחד שסגור ומנסה בכל כוחו להיפתח, ויש קפיץ אחר שאינו מניח לו. נמצא שיש כאן ‘כח המושך’ מחד, והיינו מה שהקפיץ רוצה להיפתח, ויש ‘כח המכריח’ שהוא הקפיץ השני שאינו מניח לו. והנה אם היה רק ‘כח המושך’ והיה נפתח לגמרי, או ש’כח המכריח’ לא היה מניח לו בכלל להיפתח כלום – לא היה נעשה כלום, אבל על ידי שיש את שניהם, ו’כח המכריח’ אמנם אינו מניח לו אבל הוא מצליח לנצח אותו מעט – על ידי זה נעשה שעון. וכך יכולים לעשות כל מיני מכונות שבעולם.

וכך גם באדם. אילו היה בו רק ‘כח המושך’, והיה נמשך לגמרי אל הקדושה – לא היה יכול לעשות עם זה כלום, ולא היה מחזיק מעמד. וכן, אילו לא היה אפשר לנצח כלל את ‘כח המכריח’ – לא היה אפשר להתקרב בכלל אל הקדושה. אבל על ידי שניהם יחד; דהיינו, שכח המושך מושך אותו בכל הכח אל הקדושה, וכח המכריח אינו מניח לו אבל הוא יכול לנצחו מעט – על ידי כך יכול ‘לבנות’ בניין של קדושה, אבן אחר אבן, עד שנעשה מחובר באמת אל הקדושה, אור בתוך כלי.

ולכן, המשכן היה מצד אחד אור גבוה מאד של השראת השכינה, ומצד שני היה צריך להיות בנוי באופן מדויק של מספר הקרשים והיריעות, והאורך והרוחב, וכל פרט ופרט, ואם היה חסר אחד מהם – לא היה משכן, כי רק על ידי הצמצומים האלו שהם ‘כח המכריח’ יש אפשרות לבנות בניין של קדושה כאן בזה העולם.

כח המצמיח

והנה, העפר שהוא ‘כח המושך’ הוא גם כח המצמיח. וכך גם כל מקום של קדושה שיש בו ‘כח המושך’ – המשכן, והתורה, והצדיק – יש בהם כח להצמיח. והיינו, כפי הכוחות והממון שאדם משקיע בהתקרבות אל הקדושה, הכוחות הללו מתרבים ומצמיחים לו פירות.

ולכן, כל הנדבות של המשכן היו צריכים לבוא אל משה, כי רק הוא יכול לעשות את המשכן שיהיה כח המושך, ושיצמיח פירות. והמשכן בעצמו הוא עדות על משה, שכל מה שמגיע אליו מחזק את כח המשיכה, ומצמיח פירות.

וזהו ביאור הפסוק: ‘אלה פקודי המשכן’, היינו מניין התרומות והנדבות שהביאו למשה שעל ידם נעשה כח המשיכה וכח הצמיחה. ‘המשכן משכן’ היינו שפעל אצל הקב”ה שיהיה אצלנו ‘משכון’ שלעולם יהיה ‘כח המושך’ של הקדושה בעולם, ‘משכן העדות’ היינו שכח המושך שיש במשכן הוא העדות על משה שיש לו את הכח הזה, וממילא שיש בידנו לעולם את הכח הזה.

‘עבודת הלווים’ מרמז על ‘כח המכריח’. כי הכהן הוא צד ימין, ומרמז על ‘כח המושך’ של הקדושה, ולכן הוא זה שעושה את עבודת המשכן – הקרבנות והכפרה. והלוי הוא צד השמאל, ומרמז על ‘כח המכריח’. אמנם הוא זה שמשמש את הכהנים, ואת המשכן, והוא זה שמנגן בעת הקרבת הקרבנות ועל ידי זה נעשה שלימות הקרבן והכפרה. כי רק על ידי שניהם כאחד – כח המושך (הכהן) וכח המכריח (הלוי) נעשה בניין המשכן והקדושה.

ולכן נכתב שוב ‘בצלאל ואהליאב’, שמרמזים על שתי דרגות. בצלאל היה מחשובי המשפחות שבישראל, שמרמזים על ‘כח המושך’ כי הם קרובים מטבעם אל הקדושה, ואהליאב היה משבט דן דהיינו מהמשפחות הפחותות, שמרמזים על ‘כח המכריח’ כי הם רחוקים מהקדושה – ודווקא על ידי שניהם נעשה בניין המשכן.

* * *

וכל זה נכתב בסיום מעשה המשכן, ובסיום חומש שמות – ללמד שזהו דרך הקדושה, ורק כך ניתן לבנות משכן, ולהביא את התכלית שבשבילו היה בריאת העולם ויציאת מצרים וקבלת התורה. דהיינו על ידי שנמשכים אל הקדושה מצד אחד, אבל יש גם כח המכריח, ובכל פעם עושים מעט, ועוד מעט, ורק כך זוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download