פוסטים

אנחנו רוצים גאולה!

ובאותה מדה – גם פוחדים ממנה.

***

“אין בין דוד בא, עד שיבקשו ישראל שלשה דברים; מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש”. נו, מתי זה יקרה?

כל עוד החיים זרמו, הגאולה נותרה מושג מהסידור, ורק למי שיש כמה דקות מיותרות אחרי התפילה. לומר ‘גאולה’ היה נשמע כמו סיסמא שיהודי מאמין אמנם צריך מידי פעם להזכיר אותה, אבל לא משהו באמת מעשי, וגם לא בטוח משהו שבאמת רוצים, כי למה לעצור את השגרה ואת החיים הזורמים, עדיף מה שיש וזהו.

ברגע שהעולם נעצר, ה’גאולה’ יצאה מהסידור וגם מהבית כנסת, והתחילה ללבוש מימדים יותר מוחשיים, וגם פחות מפחידים. אם הקורונה מובילה אותנו לגאולה – אז כבר הכל מובן, והכל שווה. הגאולה פתאום קבלה צבעים של ‘אלפיים ועשרים’, ולא רק משהו מגליציה והונגריה, או מ’הספרים הקדושים’.

***

מה בעצם יקרה בגאולה?

האם השמים יהיו בצבע אחר, והאם נפסיק לאכול עגבניות או הערינג? האם לא יהיו מכוניות, וגם לא דולרים? והאם כולם ילכו עם שטריימל או ספודיק או פראק, או שאף אחד לא ילבש את זה?

שאלות אלו ועוד הרבה אחרות שאנחנו לא מעזים ממש לשאול, מבטאות איזשהו פחד מהגאולה, שמקנן איפשהו בלב, מחמת איזה דמיון שהגאולה תחזיר אותנו ארבעת אלפים שנה אחורה, לחיים של טרום נח והמבול.

אז זהו שלא. רבי נתן מגלה בפירוש, שהעולם יהיה אותו עולם. אותם צבעים ואותם אנשים, אפילו עם אותו יצר הרע, אלא שיהיה עולם של ‘דעת’, שבו אנשים יידעו איך לחיות את החיים הללו, ולא רק איך לברוח מהם.

***

אם נרצה, הגאולה היא בסך הכל התנהלות עולמית של ‘קורונה’ – רק בלי הקורונה.

מה בסך הכל קרה בתקופה זו, הקצרה מאד אבל נדמית יותר מאלף שנה? העולם למד שלשה דברים.

א. העולם שחשב שהוא ‘כל יודע’ ו’כל יכול’, גילה פתאום שיש וירוס אחד פצפון ופרימיטיבי לחלוטין, שלא מתחשב בכל ‘הידע’ ו’היכולת’ הענקית שלו. ופתאום, המנהיגים הגדולים מעזים לומר ‘אנחנו לא יודעים מה יהיה’. הגילוי הזה נקרא ‘מלכות ה”.

ב. העולם שחשב שהכל תלוי בבחירות ופוליטיקה, וכל מה שאתה צריך כדי להיות מסודר, הוא עוד כמה מנדטים וקשרים – גילה פתאום שזה לא ממש כך, וכנראה המדינה והפוליטיקה לא כאלו ידידותיים, ואולי היינו רוצים משהו קצת יותר טוב… הגילוי הזה נקרא ‘מלכות בית דוד’.

ג. העולם שהתרגל למערכת מסודרת של יהדות; מקוואות ובתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, קהילות וטישים ענקיים – גילה פתאום שיש משהו הרבה יותר פנימי, שמצד אחד מצליח להסתדר בלי כל אלו, ומצד שני מתגעגע למשהו הרבה יותר. והגילוי הזה נקרא ‘בית המקדש’.

אז הגאולה התחילה כבר. ואם רק לא נתפתה לחזור לשגרה הממכרת, אלא נמשיך להתעקש שאנחנו רוצים, ולגמרי, את מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש – ולא רק איזה ‘טועמיה’ אלא בהופעה מלאה – למה שזה לא יקרה?

מה עושים עם הקורונה?

נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!

***

לאחר שעסקנו בנושאים ‘חול המועד’ ו’ספירת העומר’, ורגע קודם שנכנסים לנושא של ‘שביעי של פסח’, יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.

נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.

עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה ‘פנימית’. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז”ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.

***

ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.

אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.

אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה’ לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.

ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה ‘נכון’ לעשות – על פי התורה ורצון ה’, ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.

***

איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.

יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.

ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.

אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.

לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה’. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש’מחוץ’ לעבודת ה’, ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.

מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה’, ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.