ארכיון תגיות עבור : פסח

איזה מין שם מוזר – ‘חול המועד’?

נשמע משהו כמו ‘קיץ חורפי’ או ‘חום קריר’ ו’קרירות חמה’…

***

חול המועד, זה בדיוק הזמן לכל מה שאין זמן כל השנה.

אין חיידרים, ישיבות וכוללים, ואין עבודה. אז אפשר לעשות את כל מה שלא מתאפשר כל השנה לעשות. אפשר לבקר את ההורים, משפחה או חברים. אפשר גם לנסוע לקברי צדיקים ולהבדיל למקומות אטרקטיביים. ואולי גם לשלב, כמו למשל ‘רבי מאיר בעל הבניאס’…

עד כאן ציטוט משנים כסדרם. או אז חול המועד היה זמן של מרוץ, להספיק כמה שיותר טיולים ואטרקציות, ולהצטער על כך שיש ‘רק יומיים חול המועד’…

זהו, שהשנה הכל אחרת. אין לאן ללכת; משפחה אסור לבקר, תחבורה כמעט שאין, הכבישים ריקים והאתרים סגורים, ואפילו המקומות הקדושים נעולים על מסגר ובריח. אין שום אירוע ציבורי שאפשר לבלות בו, והמקום היחיד שאפשר ‘לטייל’ לשם – זה המרפסת.

***

וזה בדיוק ההזדמנות, להסתכל ל’חול המועד’ בעיניים, לנסות להקשיב לו, ולהבין מה הוא אומר, ולמה הוא מיועד. ‘חול המועד’ – מה זה אומר, האם זה חול או מועד?

והתשובה היא: החיים שלנו אכן נחלקים לשניים – יש בה חלקים של ‘חול’ ויש חלקים של ‘מועד’, וזה מאד מסודר. כשיש שבת או חג, אנו ‘עוצרים’ את החיים, וחוגגים. כביכול עוברים לעולם אחר, נהנים ממנו וממצים אותו עד תום, ולאחריו ‘חוזרים’ לעולם שאותו עזבנו.

כעת אנו עוברים למחלקת ה’חול’. במחלקה זו אין מקום למועדים ולחגיגות. אלא לעבודה שחורה ומפרכת של שגרה שוחקת מעייפת ומפוררת.

***

אין בעצם מה שיחבר בין שני העולמות הללו – המועד והחול. ומשכך, החול הופך למצוקה, והמועד למשהו נחמד אבל מנותק, וממילא גם חסר תכלית כביכול.

רק כאשר נצליח לעשות סנכרון בין שני החלקים – תתחיל התנועה של החיים. אם המועד יצליח לפרוץ לתוך החול, אזי הוא לא יהיה מנותק ולא חסר תכלית. התפקיד שלו יהיה להכניס צבע וחיות בשגרה האפורה והמשעממת של החול, ולהפוך אותו על כל מטלותיו, למשהו אחר.

וזה מה שעושים ב’חול המועד’. אלו הם ימים של ‘חול’ כביכול, אבל לא בדיוק. ימים של ‘חול’ עם צבע של ‘מועד’. אומרים הלל, מתפללים מוסף, לא עושים סתם מלאכה וחוגגים קצת עם המשפחה. אז כנראה שיש דבר כזה ‘חול בטעם מועד’.

המטרה היא להבין שכל חול יכול להפוך לכזה, אם נאמין בקדושת היום טוב, ונאמין שיש טוב בעולם. אם נבין את המסר של החג – שאנחנו יהודים, וה’ אוהב אותנו, וממש מפרגן לנו ואף דורש מאתנו לחגוג ולשמוח. אז נכון שיש ימי חול, אבל לא ימי ניתוק, ואפשר גם אותם לצבוע בניגון של אהבה.

נשמע מוזר, אבל אולי וכנראה –

הדרך לחירות, עוברת דרך שלילת החירות.

***

כשאתה מסתובב היום ברחובות, לצורך חיוני כמובן, אתה מוכרח לקחת אתך לוח כיס. אחרת, בוודאי לא תזכור מה התאריך. אין שום קשר אפשרי בין התאריך לבין מה שמתחולל ברחובות עיר. את שעון הקיץ אמנם לא דחו, אבל יש תחושה אולי את פסח כן דחו.

ערב פסח, הוא זמן שאתה לא יכול ללכת ברחוב, בלי לבקש ‘סליחה’ שוב ושוב. אתה חייב לדרוך על מישהו או לפחות לדחוף אותו, רק כדי להגיע הביתה. החנויות מכל הסוגים, דחוסים בלקוחות כאילו הכל מחולק שם בחינם, ומי שלא ‘חייב’ לצאת, מעדיף שלא, רק בשל הרצון להגיע מתישהו הביתה.

ופתאום, כל זה נעלם. הרחובות ריקים, החנויות סגורים, ואין את מי לדחוף או למי לומר ‘סליחה’. וגם אם יש, אסור לך לנגוע בו, ובטח לא לדבר אתו.

***

טוב, לזה כבר התרגלנו. מי זוכר בכלל שהיו אנשים ברחובות.

כעת הגיעה הוראה/הנחיה חדשה: ליל הסדר, במחיצת המשפחה הגרעינית בלבד. זה אומר שבליל הסדר הולכים לשבת המון ‘זוגות’ לבד – חלקם בגיל העשרים ומטה, וחלקם בגיל השבעים ומעלה. ובתווך, משפחות צעירות עם ילדים לא נשואים, שאם אחת מהם מונה עשרה ילדים, ייתכן שזה יהיה ‘הסדר’ הכי גדול בעולם…

זה נשמע עצוב מאד. תחושה שהכל סוגר עלינו מכל הצדדים, ולאט לאט חלון האויר נסגר והולך, ומקדם אותנו למצב של חנק מוחלט. איזה מין ערב פסח, איזה מיו פסח, ואיך כל זה מתכתב עם המילים הקדושות שאנו הולכים לומר בעוד כמה ימים ‘זמן חירותינו’… האם אין זה לועג לרש?!

אבל אם מדברים על פסח, אז זה בדיוק מה שהיה רגע קודם היציאה לחירות. בלילה הדרמטי, רגעים ספורים קודם היציאה, אנו מצווים ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר’. וזו לא המלצה ולא הנחיה, אלא תנאי מעכב ליציאה ממצרים; מי שרוצה לצאת ממצרים – שלא יצא מהבית, ומי שמתעקש לצאת מהבית, יצטרך לוותר על היציאה ממצרים.

***

אם כך, כנראה ש’סגר’ והתכנסות, מתכתב דווקא מצוין עם ‘חירות’. הכיצד?

אנחנו נאחזים כל הזמן בחירויות מדומות. אוהבים לראות צבע, לראות עולם, ולהזין את עינינו בנופים מתחלפים, ועדיף בקצב מהיר ככל היותר. וגם מתעקשים לקרוא לכל זה ‘חירות’, כביכול דווקא התנועה החוצה היא זאת שהופכת אותנו בני חורין.

אבל ישנו עולם שלם, עולם אמתי, שנמצא בפנים ובכלל לא זוכה לתשומת לב. ישנו לב קטן וחמוד, שממתין כבר שנים שמישהו יסתכל עליו, יתבונן במה שקורה בו ויתחבר אליו. אבל זה לא קורה, כי אנחנו עסוקים כל הזמן ב’חירות’, של הנופים המתחלפים, ואין לנו רגע פנוי להסתכל פנימה.

וזה גם כלפי הבית, האשה והילדים – כל אחד מהם הוא עולם מלא שדורש ומתחנן לתשומת לב, אבל למי יש זמן. זה הפשטות, אבל אם נהיה כנים יותר, ייתכן מאד וכנראה, שהחיפוש האובססיבי אחר הנופים המתחלפים, משמש לנו בסך הכל כחלון בריחה מכל המקומות הללו, שמאד מחכים לנו, אבל אנחנו מעדיפים שלא לפגוש אותם.

***

ולכן אנחנו תקועים במצרים, ועדיין נמצאים בגלות, פרטית וכללית.

אז הנה, מגיע הרגע והגיעה השעה, שאנחנו זכאים לגאולה וחירות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך כמה רגעים של ‘סגר’ כדי להתנתק מהשעבוד המטורף לכל הצבע שבחוץ, ולהיות בן חורין להיפגש עם עצמי, עם הסביבה הקרובה, ולמצוא את הקשר עם ה’, במקום הכי טבעי – כאן!

החלק של השיעור על חול המועד ושביעי של פסח נמצא רק בשיעור להאזנה ולא בסיכום בכתב

פרשת ‘אחרי’ היא הפרשה השישית בסדר ויקרא, ואף היא עוסקת בענייני הקרבנות ותיקון האדם. בתחילת הפרשה מבואר סדר הקרבנות של יום הכיפורים, ולאחר מכן איסור במות ואיסור דם. ובסיום הפרשה איסור עריות.

סדר עבודת יום הכיפורים קובע פרשה לעצמו, מלבד מה שהוא מוזכר יחד עם שאר המועדים בפרשת אמור ובפרשת פנחס. ואת הסדר הזה קוראים בקריאת התורה של יום הכיפורים [וגם המשך הפרשה, שעוסק בענייני עריות קוראים בו ביום במנחה].

הסדר הזה מתייחד בכמה וכמה דברים, שאינם מצויים כלל בשאר זמנים ושאר קרבנות. וכיום שאין לנו את סדר העבודה, אנו אומרים אותו בתפילת מוסף של יום הכיפורים בהתעוררות גדולה. ויש מקום ללמוד ולהבין מהות עניינו של סדר העבודה הזה, ועל ידו להבין עניין יום הכיפורים בכלל.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אחרי מות שני בני אהרן’ מה טעם להזכיר עניין זה כאן. ומדוע זה ה’הקדמה’ לסדר יום הכיפורים. [וגם צריך להבין מהו ‘וידבר ה’ אל משה’ – איזה דיבור נאמר כאן למשה, ואין לומר שנאמר לו לומר לאהרן, כי זה מבואר בפסוק שלאחר מכן ‘ויאמר ה’ אל משה אמור אל אהרן אחיך’].

ב. מהו עניינו של קודש הקדשים, ומדוע צריך להיכנס אליו דווקא ביום הכיפורים. ומה הם הקרבנות המיוחדים שמכניסים לשם.

ג. מהו ‘עזאזל’, ומדוע שולחים לשם את השעיר. ובכלל, צריך להבין עניינם של שני השעירים, שמצד אחד צריכים להיות שוים לגמרי [במראה, בקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד], ולהביא את שניהם לבית המקדש. ומצד שני מפרידים ביניהם; האחד – נכנס לקוד הקדשים, והשני נשלח לעזאזל. ומדוע כל זה נעשה דווקא על ידי ‘גורל’ ולא על ידי ‘בחירת’ אדם.

ד. ביום הכיפורים הוא זמן מחילת עוונות. ובשביל זה עושים כל סדר העבודה הזה, ובנוסף, צריך להתענות. וצריך להבין מה השייכות בין כל אלו לבין כפרת עוונות.

ביאור הפשט

א. ‘אחרי מות’ – ברש”י באר (על פי דברי חז”ל) שהזכיר מיתת בני אהרן, כדי לחזק את האזהרה שלא ייכנס בכל עת אל הקודש, כדי שלא ימות כמותם. והרמב”ן מבאר שפרשה זו נאמרה מיד לאחר מיתתם [יחד עם האזהרה על שתיית יין], ומחמת שלא נכתב במקומו הזכיר הכתוב באיזה זמן נאמרה הפרשה [וכך הוא בכל פרשה שלא נכתבה במקומה, שהפסוק מבאר מתי היה זמנה].

באור החיים הקדוש מבאר, שמיתת בני אהרן היה על חטא העגל (כמובא גם ברש”י בפרשת שמיני), וקודם לזה לא היה אהרן יכול להיכנס לקודש הקדשים, ורק ‘אחרי מות שני בני אהרן’ הוא יכול לעשות הסדר הזה ולהיכנס לקודש הקדשים. כמו כן, בא הכתוב להדגיש גם להיפך, שאף שנתכפר לו אינו יכול לבוא בכל עת, וגם לא בבגדי זהב. ובזה הוא מבאר גם מהו ‘וידבר ה’ אל משה’, שאף את משה הזהיר על כך, שלא יסבור שכיון שהוא גדול מאהרן לא נאמרה לו אזהרה זו.

ב. עזאזל: ברש”י מבואר שהוא מלשון ‘עז’, מחמת שהוא צוק גבוה וחתוך. והרמב”ן מבאר על פי סוד, שזהו שמו של הס”מ, ושולחים לו מנחה ביום הכיפורים כדי שלא יקטרג, ולכן שולחים זאת למדבר שהוא מקום חורב ושממה ושם הוא מקומו. אמנם מוסיף לבאר שאין זה חלילה ש’אנו’ מקריבים לו קרבן, אלא אנו שליחים מהשם יתברך להביא לו (עיי”ש באריכות).

וכמו כן, מבואר בדברי האור החיים הקדוש, ומרחיב לבאר העניין – שבכל מעשה של אדם, לטוב או חלילה לרע, הוא מוליד כח כזה. והכוחות הרעים שנבראו ממעשיו הם אלו שמענישים אותו. והתיקון לזה, הוא לבטל את הכח הזה וממילא הוא ניצול מעונש. ויש בזה שלשה דרגות: א. שוגג, יכול להתכפר בקרבן – כאשר ב’סמיכתו’ הוא מכניס כל כוחות הרע בקרבן ושוחטו. ב. מזיד של טומאת מקדש וקדשיו, מתכפר ביום הכיפורים על ידי הפר והשעיר שנעשים בפנים. ג. מזיד של כל העבירות מכניס בתוך השעיר השני, ומחמת גודל המיאוס שולחים אותו לעזאזל, ושם הוא מתבטל.

ג. עינוי: הכתוב קורא לעינוי זו בשם ‘תענו את נפשותיכם’, ומזה מבואר שאין הכוונה לסתם עינוי הגוף, אלא לעינוי הנפש. והכוונה לתענית של אכילה ושתיה, ולא כדעת הקראים ‘מחוקי השם’ (רמב”ן ואור החיים). וצריך להבין מה החילוק בין עינוי הגוף לעינוי הנפש, ומה התכלית של עינוי הנפש.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר על הפסוק “בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם” – ‘לאכנעא לבא, לאדבקא רעותא דלבא לקדשא בריך הוא’, והעניין מבואר בהרחבה בליקוטי מוהר”ן (סימן קעט) ‘שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב, ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא, לאדבקא רעותא דלבא’, ובזה מתבאר כל עניין יום הכיפורים, כמבואר בליקוטי הלכות, וכדלהלן.

כפרת עוונות – על שום מה

צריך להבין מהו סליחת העוונות של יום הכיפורים. ואיך ייתכן שאדם עושה מה שעושה כל השנה, והנה מגיע יום אחד שבו נמחלים כל עוונותיו, ולא נותר בו כל פגם ומום.

בשלמא כשאדם עושה מצדו אתערותא דלתתא ועוסק בתשובה – יש כאן עבודה ותמורה בצדה [אף שגם עניין זה הוא פלא, לפנים משורת הדין ולמעלה מן הדעת, כמבואר במקום אחר]. אבל איך ניתן לקבוע זמן מסוים, שבו נמחלים בקביעות ולכל אדם מישראל כל עוונותיו.

והנה נחלקו רבותינו אם יום הכיפורים מכפר רק לשבים או גם לשאינם שבים. ויש מי שסובר שאפילו לשאינם שבים, ואפילו למי שסובר שמכפר רק לשבים, בוודאי אין זה רק משום שעשו תשובה, כי אם כן אין זה שייך ליום הכיפורים אלא בכל זמן שעושים תשובה מתכפר, אלא יש כאן כח מיוחד של יום הכיפורים, וצריך להבין מה הוא ומה עניינו.    

והביאור הוא שיש כאן סוד נפלא של בירור, ולכן מחילת העוונות של יום הכיפורים אינו נקרא בשם ‘מחילה’ אלא בשם ‘כפרה’ [וכך נקרא גם שמו של היום ‘יום הכיפורים’] שהוא מלשון קינוח ונקיון. וכמו שיתבאר.

‘העצמיות’ – והלבושים שעליו

במנהג שבעולם, האדם מוגדר על פי פעולותיו והנהגותיו; אדם שמתנהג כראוי ועושה מעשים טובים – נחשב לאדם טוב, ולהיפך אם הוא מתנהג שלא כראוי ופוגם במעשיו – נחשב לאדם רע. וכך הוא גם בהרגשה שלנו; אנו שופטים את עצמנו ונותנים לעצמנו הגדרה של ‘טוב’ או ‘לא טוב’ על פי המעשים וההנהגות.

אמנם באמת אין זה כך. כי אין שום שייכות בין הפעולות וההנהגות לבין האדם בעצמו. האדם בעצמו הוא נקודה פנימית נקיה ומבוררת שכולו טוב, וכל הפעולות, הדיבורים והמחשבות – אינם אלא לבושים. ואמנם אם אינם טובים, הם לבושים צואים פגומים ומלוכלכים, וצריך לנקותם ולזככם – אבל אינם אלא לבושים ולא האדם בעצמו.

כל אדם יש בו חמשה חלקים, הנקראים נפש רוח נשמה חיה ויחידה. אמנם באמת האדם בעצמו אינו אלא ה’יחידה’ שבו, שהוא עצמותו. וכל השאר הם ‘לבושים’ על אותו עצמיות. [הנפש – הם המעשים, הרוח – ההרגשות והדיבורים, הנשמה והחיה – מחשבות הבנות והשגות]. וכל אחד מארבעה אלו, שייך בו מושג של ‘פגם’, כל אחד מהם לפי עניינו [בעיקר בחלק הנפש], אבל בחלק היחידה לא שייך שום פגם לכלוך וקלקול.

והחילוק בין ההסתכלות של העולם לבין האמת – הוא עצום. כי אם האדם בעצמו ‘אינו טוב’, אזי כדי לתקן זאת – הוא צריך לשנות ‘את עצמו’ ולהיות משהו אחר. וזה דבר שנראה קשה ובלתי אפשרי, ולכן רוב בני אדם מתייאשים מלתקן את עצמם ולהשתנות. אבל אם האדם בעצמו הוא טוב, ורק הלבושים הם שנפגמו והתלכלכו, אזי בקל יכול לתקן ולשנות. כי אינו צריך לשנות את ‘עצמו’ ולהיות משהו או מישהו אחר, אלא רק לחזור להיות מה שהוא באמת [ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו].

תשובה ויום הכיפורים

כשאדם עוסק בתשובה – הוא עוסק בנקיון הבגדים שנפגמו והתלכלכו. אבל ביום הכיפורים אין עוסקים בזה כלל [ועל כל פנים אין זה ‘עיקרו של יום’], אלא עוסקים בגילוי האמת הזאת, שיש חילוק בין האדם ‘בעצמו’ לבין הלבושים שלו.

לולא יום הכיפורים, לא היה בידנו אפשרות לברר האמת הזאת, ולגלות שאנו בעצמנו שלמים ונקיים ומעולם לא נפגמנו. ואם האמת הזאת לא הייתה מתבררת, לא היינו יכולים לעסוק לעולם בתשובה, אלא היינו מתייאשים חלילה. ביום הכיפורים יש לנו את הכח לברר את האמת הזאת, וכשהיא מתבררת, נעשה ממילא ‘כפרת’ עוונות, שהוא מלשון ‘קינוח’, דהיינו שמקלפים מאתנו את כל הרע שאינו אלא לבוש ולא מחובר אלינו בעצם.

וזה העניין של השעירים. צריך לקחת שני שעירים שוים לגמרי, ולהביא את שניהם לבית המקדש. ובאמת אחד מהם הוא טוב לגמרי, והשני הוא רע לגמרי – אך אין זה ניכר כלל וכלל כלפי חוץ. וזה המצב בו אנו מרגישים עצמנו קודם יום הכיפורים, כאילו הטוב והרע שבתוכנו הם אחד ממש בלי שום היכר והבדל.

ומחמת שהם כל כך שוים, אין שום אדם שיכול להבדיל ביניהם, רק על ידי גורל. והגורל מברר ומגלה שאחד מהם הוא ‘טוב’, והוא נכנס לקודש הקדשים, והשני הוא ‘רע’ והוא נשלח לעזאזל. ואז, נעשה הבירור גם בתוכנו, ומתגלה שיש בנו חלק שכולו טוב, וזה העצמיות שלנו ששייך לקודש הקדשים, וכל השאר אינם אלא לבושים והם נשלחים למי שהם שייכים, שהוא זה שעושה את התערובת והרמאות הזאת.

גורל, קודש הקדשים, ותענית

הכח של הגורל – הוא בעצמו העניין של קודש הקדשים, שאליו נכנס הכהן גדול עם השעיר הזה. והוא גם העניין של התענית ביום הכיפורים.

נקודת העצמיות של האדם – הוא הרצון. הרצון הוא החלק החזק ביותר באדם, למעלה מהשכל והמחשבה, ולמעלה מכל ההרגשות והדיבורים והמעשים. והוא באמת השורש של כל המחשבות והדיבורים והמעשים, שכולם מושפעים ממנו ומתנהגים על ידו.

ואמנם הרצון בעצמו אינו מוגדר אצלנו, והוא נחלק ומתפזר לאלפי רצונות שונים ומשונים זה מזה. אמנם יש ‘רצונות’ ויש ‘רצון שברצונות’ [רעוא, ורעוא דרעוין]. כלומר, יש הרבה רצונות באדם, אבל יש רצונות חלשים יותר ומעליהם רצונות חזקים יותר שמתגברים עליהם. אדם רוצה ללמוד, אבל הרצון שלו לשמוע חדשות מתגבר על זה. לא יהיה זה נכון לומר שהוא ‘לא רוצה’ ללמוד, אלא שהרצון השני הוא ‘יותר חזק’ וגובר עליו.

וכך, מעל כולם יש רצון אחד ויחיד שהוא חזק יותר מהכל, והוא גם מתגבר על כל הרצונות. והוא הרצון ‘העצמי’. ובשביל זה צריך להתענות ביום הכיפורים – לא עינוי הגוף, שנועד עבור עונש או קנס, אלא ‘עינוי הנפש’, שנועד לברר את הרצונות, ולגלות מהו הרצון האמיתי.

הסיבה לכך שאדם נמשך אחר תאוותיו ויצריו, ואינו שומע את הנקודה הפנימית שלו – הוא משום שהם יותר חיצוניים, וממילא יותר רעשניים ויותר עכשוויים, וממילא גם יותר מושכים. אבל אם הוא יעצור עצמו, ולא יימשך ‘מיד’ אחריהם, אלא ישהה קצת ויקשיב לקול הפנימי יותר – הוא יגלה רצונות יותר חזקים, וכן הלאה עד שיגלה את הרצון העצמי שלו.

וזה מה שקורה ביום הכיפורים. אדם נמשך לאכילה, והוא עוצר עצמו. נמשך לשתיה ושוב עוצר עצמו. וכך שוב ושוב. עד שהרצונות האלו נכנעים ומבינים שיש לו רצון יותר חשוב. וכך במשך התענית מתבררים הרצונות יותר ויותר, עד שמתגלה הרצון השורשי, שהוא הרצון להתדבק בהשם יתברך, והוא העצמיות של האדם. וכשמתגלה הנקודה הזאת – מתגלה שכל שאר הרצונות, שמהם נמשכו כל הפגמים שלו, אינם שלו.

והגילוי הזה הוא עניין ‘קודש הקדשים’ שהוא הנקודה היחידה בעולם, שבו מתגלה האמת באופן הכי ברור ונקי. כי כל העולם הוא ‘עולם השקר’ ומעורב טוב ורע. וגם במקומות קדושים – ששם הטוב יותר חזק מהרע, אבל עדיין אין זה בירור גמור. ואפילו בבית המקדש כביכול יש ‘עוד רצונות’, שהם שייכים למעשים והרגשות ומחשבות. אבל יש מקום אחד ששם מתגלה הרצון השורשי, שהשם יתברך רוצה בנו, והוא בקודש הקדשים. וזהו הגורל – שמגלה את הרצון הזה, ומברר את האמת מהשקר, ומפריד את הרע מהטוב.

אחרי מות בני אהרן

ההקדמה לכל זה הוא מיתת בני אהרן. שמיתתם היה מחמת ‘בקרבתם לפני ה’ וימותו’, ומיתתם היה באופן של ‘גופם קיים ונשמתם נשרפת’. כלומר, בני אהרן היו דבוקים בחלק העצמיות שלהם, עד שלא היה להם שום שייכות לגוף.

ואמנם, אין זה הדרך הראויה, כי אדרבה עיקר התכלית הוא לחבר הנשמה עם הגוף, והמהלך שלהם נחשב לפגם ונענשו על כך [וכפי שהתבאר שם], אבל מתוך כך מתגלה שיש את העצמיות ויש את הלבוש. ועל פי זה מובן כל סדר יום הכיפורים, שתכליתו לברר את נקודת העצמיות – ולא בשביל להיפרד מהגוף, אלא בשביל לדעת מהו העצם ומה הלבוש, ובכח ‘העצם’ לזכך ולהנהיג כראוי את הלבוש. [ולכן הדיבור הזה נאמר למשה, כי הוא נחשב ה’עצמיות’ ביחס לכל בני ישראל, ודו”ק].

***

ובזה התבארו כל התמיהות: א. הטעם שנאמרה פרשה זו ‘אחרי מות’. ב. העניין של קודש הקדשים. ג. העניין של השעירים והגורל. ד. העניין של עינוי הנפש והשייכות לכפרת עוונות.

Podcast: Play in new window | Download