פוסטים

בס”ד

הצדיק – בירור האמת מהשקר

אחר שהתחיל בפרשת וישב לעסוק בסיפור עניינו של יוסף הצדיק, ממשיך בזה בפרשה זו פרשת מקץ [וכן אחר כך בפרשת ויגש ופרשת ויחי].

בפרשת וישב נתבאר בהרחבה הטעם שהרחיב הפסוק כל כך בסיפורו של יוסף הצדיק, יותר מכל האבות, ותמצית העניין הוא שאמנם האבות הם יסודות האמת, אבל הקיום של האמת הזה עומד על ‘צדיק יסוד עולם’ שהוא הכח שמחבר בין האמת לבין המציאות [אחיד שמיא וארעא], ויוסף הוא המרכבה למדה זו של ‘יסוד-צדיק’, ולכן מאריך הכתוב כל כך בעניינו.

והנה סיפור זה נחלק לארבע פרשיות, כשכל אחד מהם הוא חלק נוסף ולימוד נוסף בעניינו של יוסף, וביסוד החשוב הזה של מדת ‘הצדיק’. ולכן נמשיך ללמוד בדרך זה אף את הפרשה הזאת פרשת מקץ, וכן את הפרשיות הבאים בעז”ה.

***

בפרשת וישב נכתב באריכות סדר ‘הירידה’ של יוסף, כאשר בתחילת דרכו היה בן חביב אצל אביו, וחלם את החלומות שעומד למלוך, ומשם ולהלן מתחיל סדר שהולך ויורד עוד ועוד – קנאת האחים, מכירתו לעבד, ירידתו למצרים, ועד תכלית הירידה שנכנס לבית האסורים, וגם שר המשקים שהיה צריך להזכירו לטובה, שכח אותו ובזה מסתיים הפרשה [ובאמצע הפרשה מסופר אף ירידתו של יהודה].

לעומת זאת בפרשת מקץ מסופר סדר ‘העליה’ של יוסף, כאשר ברגע אחד יצא מבית האסורים ובתוך יום אחד עלה להיות שני למלך ולהיות השליט והמשביר לכל עם הארץ, כשבהמשך מתקיימים החלומות שחלם ואחיו השתחוו לו אפיים ארצה. ויש כאן כמה עניינים הטעונים לימוד כדלהלן [ובפרשת ויגש יתבאר אי”ה החיבור בין יוסף ליהודה, ובפרשת ויחי עניין י”ב השבטים].

והנה בדרך כלל קוראים פרשה זו בימי החנוכה, ובוודאי יש קשר בין הדברים, וכפי שנתבאר הרבה בספרים הקדושים בכמה דרכים, וגם עניין זה יתבאר להלן בעז”ה.

***

התמיהות שיש בפרשה זו:

א. עניין החלומות. דרכו של יוסף רצוף בחלומות, החל משני החלומות שחלם בעצמו, ועד החלומות של שר המשקים ושר האופים, ובעיקר חלומו של פרעה, כשיוסף הצדיק הופך להיות ‘פותר חלומות’. וצריך להבין בכלל מה עניינו של ‘החלום’, ומדוע עניין זה מודגש ביותר אצל יוסף הצדיק.

ב. מה עניין שנות הרעב ושנות השבע שעליהם חלם פרעה, מדוע היו צריכים להיות, ובפרט שלבסוף לא נתקיימו לגמרי, אלא היו רק שנתיים רעב ולא יותר (כמו שכתב רש”י). ואמנם מתוך כך נתגלגל הדבר שיצא יוסף מבית האסורים, והתמנה למשנה למלך. אך זה בעצמו צריך להבין איזה חכמה ובינה יתירה ראה בו פרעה שהחליט למנותו למלך [אף שהיה עבד ועברי שלפי חוקי מצרים אינו ראוי למלוכה (כמו שפירש”י)].

ג. הנהגת יוסף עם האחים תמוהה מאד, מדוע העלים עצמו מהם והתנכר עליהם בכזה אכזריות, כשהוא חושד אותם כמרגלים, וגרם להם פחד מות כשהחזיר להם כספם, ולאחר מכן אף שלח להניח אצלם הגביע שלו, וצריך להבין מדוע עשה כן. כמו כן צריך להבין מדוע לא הודיע ליעקב אביו את מקומו וגדולתו, כשבוודאי ידע או שיער גודל צערו ואבלו של אביו.

ד. עניין חנוכה מרומז בתורה בפרשת מרגלים, בפסוק “סלח נא לעוון העם ה’זה כ’גודל ח’סדך ו’כאשר נ’שאת לעם הזה ממצרים ועד הנה”, שבאמצעו מרומז ‘חנוכה’ בראשי תיבות. וצריך ביאור הקשר בין חנוכה לבין המרגלים. וגם צריך להבין מדוע בחר יוסף בדווקא לחשדם כ’מרגלים’.

ביאור הפשט

בדברי הרמב”ן מבואר שיוסף ידע שהחלומות צריכים להתקיים כי הם כמו נבואה. והנה היו שתי חלומות; בחלום הראשון – השתחוו כל האלומות של האחים לאלומתו של יוסף, ובחלום השני – השתחוו לו השמש והירח והכוכבים. ומרומז בזה שתחילה ישתחוו האחים ליוסף בלא לדעת שהוא יוסף, אלא רק משום שהם צריכים לתבואתו. ורק בפעם השני ישתחוו ליוסף בעצמו, דהיינו מתוך ידיעה שהוא יוסף.

ולכן בתחילה לא היה יכול להודיע לאחיו שהוא יוסף [וגם לא לאביו, שעל ידו ממילא ייוודע לאחים], עד שישתחוו לו תחילה בחוסר ידיעה. וגם כשהגיעו עשרה אחיו והשתחוו לו לא היה בזה די, עד שיביאו את בנימין וישתחוו לו כל האחד עשר אחים בחוסר ידיעה. ורק אחר כך היה יכול להתגלות, ואז ציווה להם להביא את אביו, כדי שיתקיים החלום השני.

באור החיים הקדוש מבאר, שיוסף לא ידע מה בלבם של אחיו עליו, האם עדיין שונאים אותו ויכולים חס ושלום להורגו. ולכן לא הודיע לאביו כדי שלא יוודע להם ויבואו להרגו, וגם כשבאו לפניו היה צריך לבדקם עד ששמע אותם בפירוש מתחרטים על מכירתו, ועדיין רצה לבדוק מה היחס שלהם לבנימין אם מקנאים גם בו, ולכן ציוה להם להביא אותו והכניס בדווקא אצלו את הגביע כדי לבדוק זאת, ורק כשראה שלבם שלם עמו ועם בנימין – אז התגלה להם.

ובספה”ק קדושת לוי מבאר שכל זה היה מחמת רחמנות עליהם. והיינו שידע בבירור שהחלומות צריכים להתקיים ואחיו יצטרכו להשתחוות לו, וכדי שלא ירגישו ש’ניצח’ אותם – עשה תחבולה שישתחוו לו בלי ידיעה שהוא יוסף, ובזה לא היה להם הרגשת הבושה ש’נוצחו’. [ומטעם זה גם לא סיפר לאביו כדי שלא ייוודע להם]. ורק אחר כך נתגלה להם.

ובפירוש ‘כלי יקר’ מבאר שכל הסדר שעשה להם היה כדי לתקן את פגם המכירה, ולכן עשה להם מדה כנגד מדה כל מה שעשו לו. ולכן חשד אותם כמרגלים כנגד מה שחשדו בו שהוא מרגל עליהם, וגרם להם פחד מות כנגד מה שרצו להורגו והשליכו אותו לבור, ונתן להם הרגשה של עבדים [בסיפור הגביע] כנגד מה שמכרו אותו לעבד, וכן מפרט שאר הדברים. [ובספה”ק מבואר עוד, שאם היה ממשיך לייסרם עוד מעט – היה מתקנם לגמרי, אלא שמחמת תפילתו של יעקב אבינו ‘ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש’ נכמרו רחמיו עד שלא היה יכול להתאפק והוכרח להתגלות להם, ולכן לא נגמר תיקונם לגמרי, והיה צריך עשרה הרוגי מלכות].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין [המתבאר בספר ליקוטי הלכות], מתגלה כאן עוד חלק בתפקידו של ‘הצדיק’.

העולם נמצא תמיד במצב של ‘תערובת’. החל מבריאת העולם שהיה אז ‘שבירת הכלים’ ועל ידי זה נעשה תערובת בין ‘הפנימיות’ שהוא האור האלוקי שיש בכל דבר לבין ‘החיצוניות’ שהוא הגשמיות שמכסה אותו. ואחר כך מחמת חטא אדם הראשון התגבר יותר התערובת, ונעשה ערבוב גדול בין טוב לרע.

והאדם, במשך כל ימי חייו – עומד מול התערובת הזאת, וצריך לחפש את האמת הנמצאת בתוך התערובת הזאת, ו’לברר’ אותה מתוך השקר. וזה הוא תמצית תפקידנו – לברר את הטוב מתוך הרע, הן על ידי קיום מצוות, הן על ידי הזהירות מעבירות, והן ובעיקר על ידי דברי הרשות, שצריך להתעסק בהם על פי התורה, ולברר בהם את הטוב מן הרע.

הנקודה היחידה שלא שלט בה תערובת – הוא נקודת היסוד. נקודה זו הוא נקודת האמת שלא שלט בה השבירה, ואין שם שום ערבוב, אלא רק סולת נקיה ברורה ומבוררת (ראה ליקוטי מוהר”ן סימן לד), וממנה נמשך כח התיקון והבירור לכל העולם.

נקודת היסוד הוא ה’צדיק יסוד עולם’ – שהוא מחובר לגמרי לנקודת האמת, בלי שום סטיה ותערובת. ולכן רק על ידי החיבור אליו – יכולים לאחוז בנקודת האמת, ולהינצל מכל הערבוב והשקר, ולהצליח לברר את הטוב מן הרע. ונקודה זו ישנה בפרטיות אצל כל אחד, כי כל אחד יש בו ‘נקודת צדיק’ שאין בחברו, וכל תפקידו במשך ימי חייו – הוא להגיע אל הנקודה הזאת, שעל ידה הוא מגיע לנקודת האמת [והדרך להגיע לנקודת הצדיק הפרטית, היא על ידי החיבור אל הצדיק הכללי].

***

והנה עיקר הערבוב מתבטא בחלום. כי בזמן שאדם ניעור – יש בידו כח לשלוט על מחשבותיו, ולבחון מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר. אך כשהוא ישן – המחשבה פועלת בלי שליטה, וכל הדמיונות והערבובים שולטים שם שליטה בלי מיצרים. עד שגזרו אומר חז”ל ואמרו (ברכות סא) “אין חלום בלי דברים בטלים”.

הכח ‘לפתור’ את החלום – הוא רק על ידי הצדיק, שהוא ‘מבורר’ לגמרי, והוא מבחין מיד מה נכון ומה הבל, ופותר אותו על מתכונתו. ולכן יוסף הצדיק הוא זה שהיה יכול לפתור חלומות, הן לשר המשקים והאופים והן לפרעה. ולכן גם החלומות שלו בעצמו – לא היו חלומות של הבל, אלא חלומות ברורים ונכונים, שהם בבחינת נבואה.

וזה עניין שנות השובע והרעב, שמרמזים על האמת והשקר. ובדרך כלל עולם אינו לא במצב של ‘שבע’ ולא במצב של ‘רעב’, כי האמת והשקר מעורבים. אך כאן הגיע זמנו של יוסף להיות השליט ולברר את האמת מתוך השקר, ולכן נפרד ה’שבע’ מה’רעב’ ונתגלה בבירור מה השקר ומה האמת, וכיצד על ידי האמת (שנות השבע) יכולים להחזיק מעמד גם בתוך השקר (שנות השבע). [ולכן גם לא נתקיימו למעשה שבע שנות השבע, כי כשהגיע למצרים יעקב שהוא עמוד האמת נתבטל לגמרי השקר שהוא הרעב, ויש עוד להרחיב בזה בעניין החילוק בין יעקב שמבטל לגמרי את השקר, לבין יוסף שמלמד איך להחזיק מעמד בתוך השקר, ואין כאן מקומו].

***

ההיפך הגמור מהבירור – הוא המרגלים.

על המרגלים נאמר ש”הקדימו פה לעין” מחמת ש”אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם”. ולכאורה אין זה נחשב ‘הקדמת’ פה לעין, אלא רק פה ‘בלי’ עין. אלא שבאמת ‘ראו’ את מה שאמרו, אך הטעם ש’ראו’ כן הוא מחמת ש’אמרו’ כן. כלומר: הם ראו את מה שהם רצו לראות, ולא את האמת. וזה ההיפך הגמור מהבירור – כשתחת לחפש מה האמת, מחליטים לכתחילה לראות את השקר.

ולכן אמר יוסף לאחיו הקדושים: אם אינכם רוצים לקבל עליכם את מלכותי, לא יהיה לכם דרך לברר את האמת מתוך השקר, וסופו של דבר יהיה שתפלו לגמרי להיות ‘מרגלים’ שרואים רק את השקר. ולכן התיקון שלכם הוא דווקא להשתחוות אלי, דהיינו להתחבר אלי ולקבל ממני את כח הבירור.

ולכן דווקא בפרשת מרגלים מרומז עניין חנוכה. כי עניינו של ‘יון’ הוא ‘שהחשיכו עיניהם של ישראל’, דהיינו שלא הניחו להם לראות את האמת, אלא רק את השקר החיצוני כמו המרגלים. ובתפילתו של משה רבינו אצל המרגלים שביקש ‘סלח נא לעון העם הזה’ נרמז שיהיה לזה תיקון, שהוא אור החנוכה, שמרמז על אור הצדיק שמגלה את האמת בתוך החושך.