פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 35

כל אחד רוצה להקריב קרבן.

אבל מי ‘יכול’ היום להקריב קרבן, וגם מי יודע ‘איזה’ קרבן עליו להקריב.

***

בימים אלו אנו קוראים את קרבנות הנשיאים.

ושתי פלאים יש בזה: אחד – הם עשו את זה מעצמם, בלי שהתבקשו. והשני – הם הקריבו קרבנות זהים לחלוטין.

ודווקא שני הפלאים הללו – הופכים את זה לפלא כפול ומכופל. כי אילו היה ‘ציווי’ – ניתן להבין כיצד הביאו כולם אותו קרבן, כי כך הם הצטוו. אבל מאחר שהם לא הצטוו – כיצד הגיעו כולם לאותה תוצאה?

ולא מדובר בפרט אחד, שבדיוק כולם כיוונו אליו. אם היה זה רק פר אחד או איל אחד – ניחא. אבל מדובר ברשימה מכובדת ורחבה של קרבנות, הכוללת למעלה מעשרים פריטים, ולמרות זאת – התוצאה הייתה מכוונת, הכיצד?

התמיהה מתגברת עוד יותר, כשקוראים את דברי המדרש. שם מבואר שכל נשיא היו לו כוונות משלו, לגבי הפריטים אותם הוא הביא. היו כאן שתים עשרה קרבנות, בעלי אותם רכיבים מופלאים – וכל אחד הגיע מסיבות אחרות, והכיל בתוכו כוונות שונות לחלוטין מחברו. פלא והפלא.

***

התמיהות, הם בעצמם התשובה.

יש את הקרבנות שהצטווינו להביא, ודווקא אותם אנחנו לא יכולים היום לעשות. אבל יש קרבנות שאף אחד לא מצווה אותך להביא, אלא אתה מביא מעצמך. והקרבנות האלו הם מאד פרטיים, ויש בהם את הכוונות הכי אישיות שלך.

ואם אתה מתלבט האם הם שווים משהו, והאם הם מביאים בכלל תוצאה כלשהי. אז יש כאן חידוש עבורך – התוצאה תהיה זהה. הקרבן האישי של הצדיק הכי גדול, עם הכוונות המיוחדות שלו, והקרבן האישי שלך עם הכוונות המיוחדות שלך – מביאים לאותה תוצאה, אבל בדיוק.

***

ובשביל זה, התורה כותבת וחוזרת וכותבת – את הפרטים של כל נשיא ונשיא, למרות שהם אותם מילים, אותם פסוקים, ואותם טעמים. והציבור מתעייף לשמוע זאת שוב ושוב. וכי אי אפשר לכתוב פעם אחת, ואז לכתוב שכולם הביאו את אותו דבר?

לא ולא. הציבור מתעייף אבל התורה לא. היא מספרת על הקרבן של שבט יהודה החשוב, ובאותה התרגשות על הקרבן של שבט דן. כי לא מדובר כאן בספירת ‘קולות’, אלא בספירת ‘לבבות’, והלב שלך לא פחות חשוב מהלב שלו.

אשריך אחי, אין כמו הקרבנות שלך. תבוא כל יום.