פוסטים

זהו זה, חזרנו לשגרה.

האם זה אומר שהכל מאחורינו?

***

פחות מחצי שנה לקח כל הסיפור, וזהו. חודשיים-שלש פלוס, של גרף עולה בשיעור הנדבקים, ובמקביל מעגל סוגר וחונק של הנחיות, סגרים ועוצרים למיניהם. וכעת חודש פלוס של גרף מתייצב ויורד בשיעור הנדבקים, ובמקביל, שורה של הקלות שחרורים ו’חזרות לשגרה’.

הקורונה עדיין לא נעלמה, ויש מדינות שרק כעת או לאחרונה – היא הופיעה שם והתחילה לצבור תאוצה. אבל פחות או יותר, הסיפור מאחורינו, לפחות ‘הגל הראשון’ כמו שאומרים.

אז זהו זה. הייתה תקופה מעניינת ולא שגרתית בעליל; יש שיראו את זה מהצד הכואב של האבדות, יש שיראו את זה מהצד המרתק של האתגרים והשינויים, ויש שיראו את זה מהפן הפנימי של הרמזים והמסרים. אבל זהו זה, היה ונגמר. ויחזור לתלמודו.

***

אז קודם כל – מבחינה מציאותית, זה לא נכון.

הוירוס כאמור, עדיין לא נעלם, ועדיין בכל יום יש נדבקים חדשים ובכל מדינה. בנוסף, עדיין לא נמצא לזה לא חיסון ולא תרופה. למרבה הפלא כמובן, ולמרות ההבטחות הראוותניות והרהבתניות שמופיעות מידי יום-יומיים, כל פעם ממומחה אחר וממדינה אחרת, תכל’ס עדיין אין, וגם לא נראה שיהיה בעתיד, על כל פנים הקרוב.

אז ‘המאיים’ הגדול, ששיגע את העולם כולו והוריד אותם על הברכיים – עודנו כאן. וכל השינוי הוא רק המשחק במספרים ויישור העקומה… אבל פתרון עבורו אין, וכולם מדברים על גל שני ושלישי (רביעי, כנראה תלוי בבחירות רביעיות) ובינתיים רק מנסים להרוויח זמן. האם אכן יהיה או לא, כמה ואיך, רק ה’ יודע, אבל גם הוא היחיד שיכול למנוע את זה.

גם אם הוירוס היה נעלם, התוצאות שלו קיימים בשטח ועוד איך. השביתה העולמית השפיעה אנושות על הכלכלה ועל בריאות הנפש. הכלכלה נמצאת בקריסה טוטלית, שיקח שנים רבות אם בכלל להשתקם ממנה. וגם הבריאות הנפשית לקתה בענק, וחדרי הטיפול למיניהם מלאים עד אפס מקום, בחרדות, משברים, מצוקות ועוד, שלא נדע.

***

כל זה לא נכתב כדי לנבא שחורות, אלא כדי להשאיר את התקוה. וכאן הנקודה העיקרית:

העולם, שהרגיש כל כך נבוך, מנסה ומהר – לחזור לשגרה, ולהעביר את המסר המפייס ש’הסיפור מאחורינו’. מבחינתו, הייתה כאן תקרית לא נעימה וכדאי לסיים אותה ובהקדם. לא כן אצלנו. מבחינתנו, לא הייתה כאן תקרית לא נעימה אלא מהפך מבורך, ואנחנו בכלל לא רוצים לראות אותו מאחורינו, אלא מתקדם הלאה ומגיע לסיומו הטוב.

הרגע שבו העולם נעצר, ונאלץ להודות ש’למרות שהכל הוא יודע – הפעם הוא לא יודע’, זה הרגע שבו התחילה הספירה לאחור אל הגאולה. אין בזה הרי שום הגיון. העולם הגאון שהצליח ומצליח להתמודד עם כל אתגר אפשרי, כולל כל הוירוסים למיניהם הפיזיולוגיים והוירטואליים, ומספיק לו רבע שעה כדי לספק לו חיסון ותרופה כאחד, איככה אינו מצליח לפצח את החידה הזאת ומשום כיוון.

יש לזה הסבר אחד: ניצוץ של גאולה. ניצוץ אחד שנותן ברקס עוצמתי לכל התזזיתיות הזו ואומר לה: עד כאן. שיחקתם יפה, כל הכבוד. אבל זהו, המשחק הזה נגמר, והגיע הזמן להניח את האצבע ולומר: אני ה’! ואי לכך, החזרה לשגרה מבחינתנו היא אסון. כי זה שהברקס הזה השתחרר והמשחק חזר לקדמותו, אז מה ומתי יהיה הסוף.

אז זהו חברים, שלא. הקורונה עדיין כאן, וממילא גם הגאולה, ובגדול. ברור לכולם, ומכל הסיבות שבעולם (אלו שהוזכרו כאן ועוד רבות) שהעולם לא עומד לחזור למה שהיה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אז יש כאן ואולי עוד יהיו, קצת משחקים ב’כאילו’ של חזרה לשגרה, הקמת ממשלה, בתי דינים ובתי משפט וכל מיני, אבל אלו הם פרכוסי הלטאה האחרונים. הגאולה כבר התחילה, והלוואי שכבר תסתיים.

לא לבעלי לב חלש

האם ל”ג בעומר – עלול לגרום ‘גל שני’?

או שמא ‘מניעת ל”ג בעומר’ – עלול לכך עוד יותר.

***

לפני כמאתיים שנה, כשהייתה המגפה הידועה רח”ל, באמצע תפילת יום הכיפורים – נעמד אחד מצדיקי הדור הידועים, הוציא מאכל מכיסו, ברך ואכל ודרש גם מכל המשתתפים לעשות כך, כולל הבריאים שבהם. והם אכן כך עשו, ועד היום הם מקבלים על זה עולם הבא.

אבל, אילו לא היה זה אותו צדיק. אלא היה נכנס לבית הכנסת אדם מחלל שבת ללא כיפה, שמאז ומעולם מנהגו לאכול ביום הכיפורים רח”ל, והוא היה נעמד על יד ארון הקודש ואוכל (בלי ברכה כמובן), ודורש מכולם לעשות זאת, היו רוגמים אותו באבנים.

***

אנו עומדים ערב היום הגדול, יום הילולא דרבי שמעון, שבו מהדהדת בת קול בת אלפיים שנה, שמכרזת ואומרת ‘עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון’, והבת קול הזאת מצליחה לחדור לעומק עומק לבו של כל יהודי, ולגרום לו לעזוב הכל ולעלות מירונה, עם כל המחיר – הפיזי, הכלכלי, הנפשי והרוחני – שזה דורש, למרות שהוא לא מבין כלום, ולא יודע להסביר לעצמו למה הוא עושה את זה.

לא השנה. השנה מחכים לך שלשת אלפים שוטרים מגולחי ראש וזקן, תוך כדי איסורי כריתות, ודואגים שאף אחד לא יוכל לעשות את מה שהבת קול מעוררת אותו לעשות. חוץ מכמובן מאה חמישים מיוחסים, לך תדע מי ולמה ולפי מה, וחוץ כמובן מאותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ גם הם. וכל זה, שים לב, כדי לעזור לך לחיות ולהיות בריא.

אז לא. אנחנו לא קונים את זה. לא ממכם. אילו הייתם מאלו שחשוב להם ה’בת קול’, ומאלו שטורחים כל שנה להישמע לה, ו/או לסייע לאחרים להישמע לה, ניחא. אבל לא, ממש לא. אתם הרי אלו שכבר שנים צרה עיניכם ב’אירוע’ הזה, ומנסים בכל דרך להשתלט על זה ולפחות לשלוט על זה, ובכך לדלל את הכמות ו/או לפחות להציק ולהכביד ככל האפשר, אז הנה הגיעה שעתכם ואתם יכולים סוף סוף למנוע את זה בכח הזרוע, אבל אל תספרו סיפורים על בריאות ועל דאגה לחיים שלנו, כי זה לא. נקודה.

***

אין חולק. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מיוחדת, שדורשת התנהגות מיוחדת ולא מוכרת. וכל יהודי, יודע שהמצוה החשובה ביותר שדוחה את כל התורה, היא מצות החיים. והוא מוכן בשביל כך – לוותר על מקווה ומניין ול”ג בעומר, וגם על שבת ויום כיפור.

אבל, וה’אבל’ הזה צריך לזעוק מגרונו של כל יהודי, לא מפיהם אנו חיים. לא ייתכן, שאנשים שאין להם לא שבת ולא יום כיפור, ובטח לא מקווה ומניין ול”ג בעומר, הם אלו שילמדו אותנו איך לקיים את המצוה היחידה (שהם למדו לדקלם בלי שגיאות כתיב) ‘ונשמרתם’. אלו שעל חייהם אינם חסים, לא ילמדו אותנו איך לחוס על חיינו.

בתחילה זה עורר גיחוך, וכעת זה כבר מעורר רתיחה של ממש. לכל הדברים ‘החיוניים’ – כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצבא ו’לכנסת’, מצאו פתרון או שהמשיכו להתנהל כרגיל גם ללא פתרון. גם הדברים שכבר פחות חיוניים – נפתחו לרווחה, כולל חופי ים וחדרי כושר. אבל בתי כנסיות, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ומקומות הקדושים, עדיין לא, כי זה כבר ברשימה של ‘מקומות בילוי’ (עפ”ל).

***

ולענייננו, ברור הדבר שאילו ההילולא הייתה נחשבת בעיניהם לדבר ‘חיוני’, היו מוצאים דרכים רבות ומגוונות לאפשר את זה, עם כל הזהירות והשמירה, וכל אחד יכול לחשוב לבד על חמשה דרכים לפחות (ולאו דווקא קפסולות).

אבל לא, זה לא ‘חיוני’, אלא ‘אירוע של בידור’. (עפ”ל, או נכון יותר ‘אירוע מונע בידור’ שזה חמור יותר מבחינתם), ולכן, לא רק שלא חשוב להם לאתר אפשרות לקיים זאת, אלא הם מוכנים להשקיע הון תועפות רק כדי שאתה ‘לא תוכל’ להגיע.

ושיהיה ברור. אותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ שנמצאים שם כדי לשמור על הבריאות שלנו – לא חובשים מסכות, לא שומרים מרחק ולא כלום. רק שומרים על המרחק שלך… אז אנא אחים יקרים, אל תהיו פתיים ואל תקנו לוקשים שנאפו הרבה לפני פסח.

כשהחליטו כמה מהצדיקים לפני כמאה שנים, למנוע את העליה למירון, מחמת התערובת והפריצות שהיו שם, הייתה מגפה וחרון אף, והצדיקים גילו שזה מחמת הקפידא של רשב”י, שלא מוותר על ההילולא שלו ויהי מה. אז מי שחושב שמה שימנע את הגל השני – הוא לסגור את מירון בל”ג בעומר, יחד עם סגירה כללית של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אינו אלא שוטה רשע וגס רוח.

תוספת

במקביל לכל האמור, וללא שום סתירה.

בוודאי שההילולא של רבי שמעון, אינה תלויה ועומדת באפשרות הפיזית להגיע למירון. במשך הדורות היו כל מיני זמנים שלא היה אפשר לעלות. אם זה לדוגמא לפני מאתיים שנה, באותה מגפה ידועה רח”ל, שהשתוללה בתקופה שבין פורים לשבועות, ור’ מנחם מנדל מויטעפסק מספר שהם היו סגורים בחצר בטבריה במשך כל אותה תקופה ולא יצאו, כולל ל”ג בעומר כמובן. ואם זה לדוגמא בשנת תשכ”ז שהייתה עת מלחמה. ומן הסתם היו עוד דוגמאות כאלו. וגם תמיד היו אנשים שלא היו יכולים להגיע.

ובוודאי שלא משום כך ההילולא הושבתה חלילה, או לא חלה על אותם אלו שלא היו יכולים להגיע. וגם השנה, אנו מאמינים באמונה שלמה שכך גזרה חכמתו יתברך, ולא רק משום ש’הם’ החליטו, ובוודאי לא משום כך ההילולא ‘נדחתה’ חלילה.

ההילולא היא הארה רוחנית, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. וגם כשזוכים ונמצאים שם, מרגישים שזה בכלל לא ‘שם’ אלא הרבה יותר גבוה משם. וההארה הזאת נכנסת לתוך עומק לבו של היהודי, ומדליקה אותו באש בוערת של אהבה, שאין לה תנאים ואין לה גבול. ממש כמו חתן בחתונתו והרבה יותר מכך. ואת זה אפשר לקבל בכל מקום, ואנחנו נקבל את זה עד הבית.

ולמעשה, חזקה על יהודים כשרים. שכשם שהמשיכו בעריכת מניינים וכל דבר שבקדושה, באופן מעורר השתאות ולמעלה מכל הגיון, כך גם את ההילולא יחגגו בשמחה ובטוב לבב, איש איש בביתו עם משפחתו. ואדרבה, הפעם תהיה זאת התקשרות פנימית עצומה, ושמחה פורצת גבולות שאינה נכבית באוטובוס חזור, ואינה נכבית לעולם.

יחד עם זאת, נקווה ונייחל, שכאשר גם את החלון הזה כבר סגרו לנו, ולא נשאר חלון אחד עם אויר לנשימה – נזכה כבר שייפתח השער הגדול, ותתקיים בנו ההבטחה של רבי שמעון בר יוחאי ‘כי בזוהר דא יפקון מן גלותא ברחמים’, במהרה ממש אמן.

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.

אנחנו רוצים גאולה!

ובאותה מדה – גם פוחדים ממנה.

***

“אין בין דוד בא, עד שיבקשו ישראל שלשה דברים; מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש”. נו, מתי זה יקרה?

כל עוד החיים זרמו, הגאולה נותרה מושג מהסידור, ורק למי שיש כמה דקות מיותרות אחרי התפילה. לומר ‘גאולה’ היה נשמע כמו סיסמא שיהודי מאמין אמנם צריך מידי פעם להזכיר אותה, אבל לא משהו באמת מעשי, וגם לא בטוח משהו שבאמת רוצים, כי למה לעצור את השגרה ואת החיים הזורמים, עדיף מה שיש וזהו.

ברגע שהעולם נעצר, ה’גאולה’ יצאה מהסידור וגם מהבית כנסת, והתחילה ללבוש מימדים יותר מוחשיים, וגם פחות מפחידים. אם הקורונה מובילה אותנו לגאולה – אז כבר הכל מובן, והכל שווה. הגאולה פתאום קבלה צבעים של ‘אלפיים ועשרים’, ולא רק משהו מגליציה והונגריה, או מ’הספרים הקדושים’.

***

מה בעצם יקרה בגאולה?

האם השמים יהיו בצבע אחר, והאם נפסיק לאכול עגבניות או הערינג? האם לא יהיו מכוניות, וגם לא דולרים? והאם כולם ילכו עם שטריימל או ספודיק או פראק, או שאף אחד לא ילבש את זה?

שאלות אלו ועוד הרבה אחרות שאנחנו לא מעזים ממש לשאול, מבטאות איזשהו פחד מהגאולה, שמקנן איפשהו בלב, מחמת איזה דמיון שהגאולה תחזיר אותנו ארבעת אלפים שנה אחורה, לחיים של טרום נח והמבול.

אז זהו שלא. רבי נתן מגלה בפירוש, שהעולם יהיה אותו עולם. אותם צבעים ואותם אנשים, אפילו עם אותו יצר הרע, אלא שיהיה עולם של ‘דעת’, שבו אנשים יידעו איך לחיות את החיים הללו, ולא רק איך לברוח מהם.

***

אם נרצה, הגאולה היא בסך הכל התנהלות עולמית של ‘קורונה’ – רק בלי הקורונה.

מה בסך הכל קרה בתקופה זו, הקצרה מאד אבל נדמית יותר מאלף שנה? העולם למד שלשה דברים.

א. העולם שחשב שהוא ‘כל יודע’ ו’כל יכול’, גילה פתאום שיש וירוס אחד פצפון ופרימיטיבי לחלוטין, שלא מתחשב בכל ‘הידע’ ו’היכולת’ הענקית שלו. ופתאום, המנהיגים הגדולים מעזים לומר ‘אנחנו לא יודעים מה יהיה’. הגילוי הזה נקרא ‘מלכות ה”.

ב. העולם שחשב שהכל תלוי בבחירות ופוליטיקה, וכל מה שאתה צריך כדי להיות מסודר, הוא עוד כמה מנדטים וקשרים – גילה פתאום שזה לא ממש כך, וכנראה המדינה והפוליטיקה לא כאלו ידידותיים, ואולי היינו רוצים משהו קצת יותר טוב… הגילוי הזה נקרא ‘מלכות בית דוד’.

ג. העולם שהתרגל למערכת מסודרת של יהדות; מקוואות ובתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, קהילות וטישים ענקיים – גילה פתאום שיש משהו הרבה יותר פנימי, שמצד אחד מצליח להסתדר בלי כל אלו, ומצד שני מתגעגע למשהו הרבה יותר. והגילוי הזה נקרא ‘בית המקדש’.

אז הגאולה התחילה כבר. ואם רק לא נתפתה לחזור לשגרה הממכרת, אלא נמשיך להתעקש שאנחנו רוצים, ולגמרי, את מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש – ולא רק איזה ‘טועמיה’ אלא בהופעה מלאה – למה שזה לא יקרה?

אין מי שלא רוצה לנצח!

וזאת בדיוק הסיבה – שאף אחד לא מצליח לנצח!!!

***

‘נצח’ היא אחת מהספירות, וגם אחת מהכוחות שבנפש. אבל האמת, שהיא לא רק ‘אחת מהם’ אלא המרכזית שבהם. הנצח, היא הספירה האמצעית, שמרכזת את כולם. ובספירת העומר – ‘נצח שבנצח’ היא הספירה של היום האמצעי, העשרים וחמש, שהוא נקודת המרכז של כל הספירה (כוכבי אור).

הרצון לנצח, הוא אחד עם הרצון להיות נצחי, ולכן הוא כל כך חזק. כל אדם, ומהרגע שנולד – כל כולו ממוקד בלנצח. זה מתבטא בהמון דברים; הרצון להוציא דברים לפועל, הרצון להיות מעל כולם, הרצון להכניע את מי שמולי, ועוד הרבה. שאמנם בכל אחד מהם, משתתפים עוד מידות, אבל המדה ‘המככבת’ היא הנצח.

ולגודל האבסורד, אין מי שמנצח. כי בכל שלב של ‘ניצחון’ מתברר שבכלל לא ניצחת. אם הוצאת משהו לפועל, מתברר שזה רק תחילת הסיפור ויש לו עוד הרבה מה לנצח. אם הצלחת לעלות מעל כולם, או לפחות להכניע את הצד שכנגד, זה רק עניין של זמן עד שזה יצוץ לך מכיוון אחר…

***

ולכן, העולם כל כך מר.

לא בגלל הקשיים, ולא בגלל ההתמודדויות, אלא בגלל שהמצרך הכי בסיסי חסר – הנצחון. וכשהוא חסר, אז שום דבר לא יוכל להשלים אותו, ולהביא את הנפש לשובע וסיפוק.

המילים ‘וכל זה איננו שוה לי’ – מבטאות את תחושת הנואשות המקננת בלבו של כל יצור אנושי, כי אם בסופו של יום, יש מישהו או משהו שלא משתחווה לי, אז מה יש לי מכל מה שיש לי.

והאמת? אין בשורה בפי. אין שום פתרון, לא חיסון ולא תרופה, לא קורס ולא סדנא – שתוכל לספק את המצרך הבסיסי הזה ששמו ‘נצח’.

***

אלא אם כן – תסכים לוותר על זה, ואז תנצח!

הנצחון האמתי, הוא החיבור אל הנצח. והחיבור הזה מותנה בהבנה בסיסית – שהסיפור לא מתחיל ונגמר כאן, ובמה שאתה רואה פוגש ויודע. אלא הוא הרבה יותר ארוך, והרבה יותר רחב, והרבה יותר משמעותי.

בית הקברות, בפרט הצבאי, מלא בקברים של ‘מנצחים’, ש’הנצח’ בכלל לא מכיר בהם, ומעולם לא פגש אותם. לעומת זאת, ה’נצח’ כן מכיר והרבה, את אלו שבעולם הזה היו ‘מנוצחים’, מכל כיוון וזווית שרק אפשר היה לנצח אותם, אבל הם מעולם לא ‘נוצחו’, כי הם היו ועודם – מחוברים ל’נצח’.

***

כמה עוצמה טמונה במילים, האבסורדיות לכאורה: ‘ניצחתי ואנצח’. האבסורדיות זועקת מתוכם: א. וכי אדם שכל העולם רודף אותו ומשמיץ אותו, ולא מוכן להותיר לו זכר ושארית – אפשר לקרוא לו ‘מנצח’? ב. אם ניצחת כבר, למה צריך עוד לנצח? והתשובה היא מיניה וביה.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים כל כך לנצח את ה’ניצחון’. לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא רצה, ובאותה מדה לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא נאלץ לוותר עליו. מבחינתו, פחות מהמקסימום – לא היה שוה כלום. הוא רצה את כל המדרגות, גם את אלו ששום אדם לא השיג מעולם. והוא רצה כל נפש מישראל, ובצורה המתוקנת והמלאה שלה.

ובדרך למקסימום הזה, הוא הסכים לאבד אפילו את המינימום. כל החיים שלו היו רצופים בירידות, אבדות, הפסדים ואכזבות. כל המעמד שלו – הופקר לחלוטין, בצורה שאפשרה ומאפשרת לכל צרוע וזב להתבטאות כרצונו. וכל העבודה שלו בתיקון נשמות ישראל, טובלת בכל כך הרבה דם שפיר ושליה. ובקיצור: ‘מנוצח’ לחלוטין.

זה ה’ניצחתי’! ניצחתי כל גרם של ניצחון, והסכמתי לוותר אפילו על המינימום שגורף ביבין אינו מוכן לוותר עליו. ורק לכן – ‘ואנצח’! כי מי שהסכים לוותר על כל גרם של נוכחות אישית, ועל כל גרם של ניצחון זמני ומקומי, הפך כל כולו יחד עם כל מי שתלוי בו – ל’חתיכת נצח’.

והלוואי נזכה גם אנו, להסכים להיות ‘מנוצחים’, ואזי נהיה חלק מהניצחון הגדול בהיסטוריה הנצחית, של המנוצח הגדול בהיסטוריה הזמנית.

כשהשגרה נעצרת – זה מפחיד מאד.

אבל כשהיא חוזרת – זה הרבה יותר מפחיד.

***

השגרה היא כמו מנגינת רקע.

כשהכל זורם, זה מאד דורש אבל גם מאד מרגיע ואפילו מרדים. אתה מתנהל לפי סדר יום קבוע מראש; קם בבוקר, הולך למקוה ולתפילה, מעיר את הילדים ומזרז אותם שלא יאחרו את ההסעה, מתיישב לטעום משהו ורץ מהר למקום הלימוד או העבודה, שם אתה מנסה להספיק את ההספק היומי, וחוזר בערב עם הנשמה ביד, כדי להשכיב את הילדים, ושוב לטעום משהו, ולהתארגן למחר.

זה מאד מתיש, אבל גם מאד פוטר. כי אין לך יותר מדי זמן לחשוב יותר מדי לעומק. אתה זורם עם החיים, והם זורמים אתך, פחות או יותר, וזהו. כמו מנגינה ברקע, שפוטרת אותך מלהקשיב להרבה מנגינות פנימיות, שאתה מעדיף לברוח מהם ולהימנע מהצורך להתעסק אתם, ולענות להם תשובות מניחות את הדעת.

אז יש קשיים פה ושם, ויש התמודדויות לפעמים. וגם בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא חי את החיים האידיאלים שהיית רוצה או צריך לחיות. אבל מה לעשות, זה החיים וזהו. ישנים וקמים, עובדים ומתמודדים, ובעיקר מדחיקים.

***

ופתאום, קרה מה שכבר לא קרה מאה שנה.

השגרה נעצרה בקול רעש גדול, והשאירה אותך עם עצמך בקול דממה דקה. במשך כמה שבועות אתה פוגש את אותם קירות, ואותה משפחה גרעינית, ולא מצליח להיות ‘עסוק’ ו/או ‘ממהר’ לשום מקום, כי כמה פעמים אפשר לצאת לאותה מרפסת, ולאותם מאה עד חמש מאות מטר, ולראות את הנוף הריק. אז זהו, אין שום מנגינת רקע שיכולה לשחרר אותך מהעימות הישיר עם מה שקורה בפנים, ואתה נאלץ סוף סוף להסב את הפנים לשם ולהקשיב.

וזה לא רק ברמה אישית, אלא ברמה עולמית. העולם, שעד לפני רגע לא הסכים לעצור ולו לשניה אחת. עולם שהיה עסוק 24/7 בלהתקדם ללא הרף, ולא היה מוכן להעיף אפילו חצי מבט אחורה, כי הרגע הקודם נחשב ‘מיושן’ ו’הדור הקודם’ – נעצר פתאום בחריקת בלמים צורמת, וזהו. פתאום העולם הוא לא כזה מתקדם, ולא כזה דחוף, ויש זמן ואפשרות לחשוב על דברים מחדש.

אז נכון, זה מפחיד, ואפילו מצמרר. כשהכביש עליו אתה נוסע נבקע פתאום, ואין לך מושג מה הולך להיות ההמשך – זה בהחלט מעורר חרדה. אבל אחרי שכבר נעצרת, אז בכנות: האם לא יותר מפחיד להמשיך לדהור על הכביש כל החיים, בלי באמת לדעת להיכן אתה נוסע, רק בגלל שהכביש שלם ולא סדוק? זה נשמע לך נורמלי?!

***

אל תעשה את זה לעצמך – אל תחזור לשגרה!

העולם לא עומד בזה, והוא מוכן לעשות הכל כולל הכל, כדי לחזור לשגרה. אותו עוילם-גוילם שדחק עד לפני רגע לסגר מוחלט כדי לזכות ל’שליטה’ מדומה, מבין פתאום שהשליטה הזאת משחקת לרעתו ומוכיחה לו כמה הוא לא בשליטה, ולכן הוא זה שדוחק עכשיו לבטל את כל הסגרים למיניהם, ולהעמיד לדין את כל מי שהעז לעשות את זה.

אבל אתה, אל תתפתה. השגרה היא הדבר הכי גרוע בשבילך, ואל תסכים להיכנס לשם. זה לא אומר שלא תעשה סדר יום, וזה לא אומר שלא תשלח את הילדים, אבל אל תפעיל שוב את ‘מנגינת הרקע’! תמשיך את ה’בידוד’ הפנימי גם בתוך השגרה, ואל תוותר על המפגש היומי עם עצמך, כולל כל מה שיש בפנים. כי היום אתה כבר יודע – שהחיים האמתיים נמצאים דווקא שם.

הכבוד הוא הדבר הכי מסוכן

אבל עוד יותר מסוכן ובלתי אפשרי – אם אין אותו.

***

תלמידי רבי עקיבא מתו, על שלא נהגו ‘כבוד’ זה בזה.

אחד מהדברים הכי מסוכנים הוא הכבוד. הוא נמצא בשורת הדברים שמוציאים את האדם מן העולם, ואנו מצווים להתרחק ממנו ולברוח ממנו, ואדם נורמלי, בפרט אם הוא חי עם פנימיות, מסתכל בצורה מאד מבוזה על אותו אחד שמתקשה להיגמל מהצורך הזה, ורואה את זה כמשהו קטנוני ועלוב.

ומצד שני למרבה הפלא, הכבוד דווקא תופס מקום מרכזי מאד ביהדות. מרכז החיים שלנו עוסק ב’כבוד שמים’. ואנו גם מצווים לכבד את התורה, את התלמידי חכמים, וגם לנהוג כבוד כל אחד בחברו, וגם לכבד כל יהודי.

ובנוסף לכל זה, יש לנו גם הבטחה מוזרה. ש’כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו’. האם זו מתנה שאנו רוצים שתרדוף אחרינו, או משהו גרוע שאנו מצווים להתרחק ולברוח ממנו. האם נאמר למישהו: כל הבורח מקנאה, הקנאה רודפת אחריו’?!…

***

כבוד, פירושו ‘ערך’.

כל דבר שאנו מעריכים, אנו מכבדים אותו. ‘הערכה’ פירושה: יש בו צורך, והוא לא מיותר. דבר שאנו מזלזלים בו – הוא משום שאין לו שום ערך, ואין בו שום צורך. הזלזול אומר: בשביל מה זה נמצא כאן בכלל. אילו זה לא היה כאן, היינו מסתדרים היטב, ואולי אפילו טוב יותר.

הערך העליון ביותר, הוא הבורא יתברך. אי אפשר בלעדיו, ואין שום דבר בלעדי מציאותו, ולכן ההתייחסות אליו היא בתכלית הכבוד. התורה גם היא כמובן בעלת ערך, וכן התלמידי חכמים. בלעדי התורה והתלמידי חכמים – אין שום תכלית לעולם, ואין לו קיום. צריכים אותם.

וכן כל יהודי. אין אדם מיותר בעולם שאפשר להסתדר בלעדיו. ההכרה בעיקרון זה, תביא לכך שנכבד אותו. לא מדובר ב’עבודת המדות’, או בהנהגה טובה ורצויה, אלא בהבנה בסיסית של תכלית העולם. מי שאינו מכבד את חברו, טוען בעצם שאין בו שום דבר מיוחד ובעל ערך, ואין שום צורך בו. ואם אתה חושב כך, לא התחלת להבין את הסיפור.

***

וכן אדם לעצמו.

אין מי שאינו זקוק לכבוד. הצורך הבסיסי ביותר שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא להרגיש שיש בי ערך, ואני לא מיותר. הפגיעה החמורה ביותר, שהיא שפיכות דמים ממש וגם עלולה להביא לכך בפועל היא – לתת הרגשה למישהו שהעולם היה מסתדר בלעדיו מצוין, ואפילו יותר טוב. זו לא פגיעה, אלא רצח.

כבוד שמוציא את האדם מן העולם, שממנו צריכים לברוח – הוא הרצון לקבל אישור מהסביבה שיש לי ערך. הרצון הזה, גורם להתעלם לחלוטין מהערך האמתי שלי, ולהתמקד רק ב’מה יגרום לסביבה להעריך אותי’. וזה בדיוק מה שגורם לאבד את הערך האמתי, קרי: את הכבוד. ו

לכן, כל הרודף אחר הכבוד (השקרי) – הכבוד (האמתי) בורח ממנו. אבל הבורח מן הכבוד, ומחפש את הנקודה האישית והמיוחדת שלו, שבוודאי נמצאת ללא ספק – הכבוד האמתי רודף אחריו. כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובכל אחד יש בוודאי נקודת ערך שאין באף יהודי. ומי שמכיר בזה, גם יתייחס אחרת לחבריו ולכל יהודי.

ולכן, אם ראית מישהו שמזלזל ביהודי, בלתי אפשרי שהוא יכבד את ה’. כי בכל אחד יש נקודה מיוחדת של כבוד ה’ שאין באף אחד. ואם אתה מכבד את ה’, אתה תכבד ממילא את כל שאר המחלקות; את התורה, את הצדיקים, כל יהודי וגם את עצמך.

יש קשר שנוצר מתוך שמחה

ויש קשר שנוצר מתוך מצוקה. אח לצרה יוולד.

***

תקופת הקורונה – עשתה ‘בית ספר’ לעולם כולו. העולם הגדול, שהיה מתוכנת בצורה מדויקת כל כך, וחוץ מלהתקדם עוד, לא היה לו מה ללמוד – התחיל פתאום ללמוד מושגים חדשים, רובם מפתיעים וכולם בלתי צפויים.

עוד רבות ידובר, מן הסתם, על התקופה הזאת ורבבות ה’לימודים’ שהיא לימדה את העולם ואת האנושות. בפרט אם נזכה, והתקופה הזאת תשמש כמדרגה או מקפצה לגאולה, שזה אגב עוד אחד מהדברים שהעולם פתאום התחיל להכיר; גאולה, משיח, וכל המשפחה הזאת.

קשה להצביע על נקודה מסוימת ולהגדיר אותה כ’המרכזית’ בכל הסיפור, כי יש אלפים כאלו. ובכל זאת, ישנה נקודה מאד מרכזית שקשה מאד להתעלם ממנה, וגם אם לא נגדיר אותה כ’נקודת המרכז’ – היא בהחלט די קרובה לשם.

***

הקשר הכי טבעי – הוא לכאורה עם הסביבה הקרובה.

יש את השכנים, יש את המשפחה הקרובה ממש – הבית והילדים, ויותר מהכל – יש את הרמ”ח והשס”ה הגופניים והנפשיים. כל אלו הם לכאורה הראשונים ברשימה להיות אתם בקשר קרוב אמתי ופנימי. ורק אחר כך יש תוספות; חברים, קהילה, מכרים, ושאר עמך בית ישראל.

לכאורה. כי עם יד על הלב, מתברר שהרבה מאתנו לא באמת חוו קשר קרוב ושלם, עם הסביבה הקרובה, ואפילו עם המשפחה הגרעינית, ועם עצמם. כי מתי בכלל היה זמן לפגוש את המשפחה, ועוד יותר – את השכנים, ועוד יותר – את עצמי. היה ב”ה תפילות, כוללים, עבודה, והרבה פעילות, אז למי נשאר פנאי.

וכעת, אנו מוצאים את עצמנו שוהים שעות על גבי שעות, ובעצם רוב או כל הזמן – במחיצת הרשימה הזאת, ובלית ברירה מוכרחים להיפגש אתם, ולהתחיל להכיר… מתברר, שזה לא כל כך נורא, ואפילו יכול להיות די-מוצלח. חבל שלא ידענו עד היום…

***

זו היא הנקודה; חיבור, אחדות, אחווה.

וזה משפיע ממילא על כל המעגלים. כי כשפוגשים נקודה אמתית של חיבור, אזי גם כל החיבורים האחרים – עם המעגל הרחב יותר של חברים ומכרים – מתחבר אף הוא לנקודה הזאת, והופך להיות חיבור יותר מהותי. ולא רק. המצב הזה גם מחבר אותנו עם כל עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם.

‘אח לצרה יוולד’. לפעמים השמחה היא זאת שיוצרת חיבור, ולפעמים דווקא הצרה והמצר הם אלו שיוצרים את החיבור, ואולי אפילו חיבור יותר עמוק. ההתמודדות יוצרת קשר של ‘אחווה’, והיא גם גורמת למושג ‘אחווה’ להתחיל לנבוע, ולהיות הרבה יותר מהותי ומשמעותי.

בתורת הצדיקים, המושג הזה תופס מקום מאד מרכזי. לדבריהם, האחדות והחיבור בין נשמות ישראל, הוא ממש אותה משפחה עם האחדות והחיבור עם ה’. ובתקופה זו של ספירת העומר, כהקדמה לקבלת התורה, יש דגש מיוחד על כך.

ולכן ננסה בעז”ה בחיזוקים הבאים להתמקד מעט בנושא זה, ולבחון אותו ממקום חדש ומחובר.

יש לך רגעים טובים בחיים?

תנעל אותם בכספת מיוחדת, ותשתמש בהם במצבים קשים.

***

זהו זה, חוזרים לשגרה.

הלחץ הציבורי כבר דוחק. מזה כמה שבועות, שקרה הלא יאומן והבלתי אפשרי – והמשפחה הגרעינית החזיקה מעמד בין ארבע קירות וקצת יותר.

כך התכוננו לפסח, כך התנהלו הנקיונות והקניות, וכך התנהל ליל הסדר והחג כולו. הכל הצטמצם לבין כותלי הבית ובמחיצת המשפחה המצומצמת, עם אופציה ל’טיול’ למרפסת, ולמי שיש כלב – גם טיול יומי קצר בן מאה מטר.

אבל זהו, יש גבול. רוצים כבר לצאת לנשום אויר, ומתגעגעים עד כלות לחזור לשגרה. לשם כך, ‘מבטיחים’ כל האחראים ‘מלמעלה’, לעשות מאמץ עליון להתחיל לשחרר את הסגרים והעוצרים למיניהם ולאפשר את החזרה לשגרה, נו נו, נראה אותם.

***

אבל, האם באמת אנחנו אוהבים את השגרה?

היו לנו ימי חג, ימים של שמחה פנימית, וזמנים של קרבת ה’ מיוחדת. האם אנחנו באמת מעוניינים לסיים אתם ולחזור לשגרה, האפורה והמשעממת במקרה הטוב, והמלאה אתגרים והתמודדויות במקרה היותר מצוי.

השגרה שוחקת, מפוררת ומעייפת, ואם הייתה לנו אפשרות להמשיך את החג לכל השנה ולכל החיים, כנראה שזה מה שהיינו בוחרים. אבל זהו שאי אפשר. ואנחנו מוכרחים לחזור לימי השגרה, ולפגוש שוב את ימי החול.

עובדה ופתרון בצדה. חייבים לחזור לשגרה, אבל ממש לא חייבים לזנוח את החג מאחור, ולהתייבש עם הימים השגרתיים. החג, אם נרצה, ימשיך אתנו וילווה אותנו ‘בתוך’ השגרה היומיומית הפשוטה והיבשה, והוא ירטיב לנו אותו בטעם של קרבת ה’.

***

אסרו חג – זה הפתרון.

‘אל ה’ ויאר לנו’ – ה’ יתברך בחסדו הגדול, פתח לנו צוהר והאיר לנו. זה היה כל כך טוב, וכל כך נעים, ואנחנו מתקשים להיפרד. ובכן, יש עצה ‘אסרו חג בעבותים’ – תקשור את החג אליך בחבלים עבים, ‘עד קרנות המזבח’ – ותוביל אותו אתך למקומות הקשים ביותר, ששם אתה מתמודד וצריך להילחם.

הכלל הוא, שכל רגע וכל אירוע שהיה אי פעם בעולם, נשאר קיים לנצח. אם היו לך רגעים של פסח, ושל קרבת ה’, זה קיים. כל שיש לך לעשות, הוא לשמר את זה אצלך, ולא לתת לזה להתפזר. תבנה לזה כספת מיוחדת, תכניס את זה פנימה, וזה שלך. ברגע שתצטרך תוכל לשלוף את זה משם, ולהתחמם בזה.

היום, הוא יום של שגרה. אבל אנחנו בוחרים לעשות ממנו חגיגה, על חשבון החג שהיה ולכאורה איננו עוד. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהחג היה ועודנו, ומתי שרק נרצה, נוכל לפתוח שולחן ולהיזכר בו. וגם ברגעים הקשים ביותר, תוכל בשקט בשקט ללכת לפינה – ולחבק את הפסח שהיה, ועודנו.

מה עושים עם הקורונה?

נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!

***

לאחר שעסקנו בנושאים ‘חול המועד’ ו’ספירת העומר’, ורגע קודם שנכנסים לנושא של ‘שביעי של פסח’, יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.

נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.

עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה ‘פנימית’. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז”ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.

***

ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.

אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.

אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה’ לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.

ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה ‘נכון’ לעשות – על פי התורה ורצון ה’, ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.

***

איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.

יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.

ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.

אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.

לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה’. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש’מחוץ’ לעבודת ה’, ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.

מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה’, ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.