ארכיון תגיות עבור : קורונה

זהו זה, חזרנו לשגרה.

האם זה אומר שהכל מאחורינו?

***

פחות מחצי שנה לקח כל הסיפור, וזהו. חודשיים-שלש פלוס, של גרף עולה בשיעור הנדבקים, ובמקביל מעגל סוגר וחונק של הנחיות, סגרים ועוצרים למיניהם. וכעת חודש פלוס של גרף מתייצב ויורד בשיעור הנדבקים, ובמקביל, שורה של הקלות שחרורים ו’חזרות לשגרה’.

הקורונה עדיין לא נעלמה, ויש מדינות שרק כעת או לאחרונה – היא הופיעה שם והתחילה לצבור תאוצה. אבל פחות או יותר, הסיפור מאחורינו, לפחות ‘הגל הראשון’ כמו שאומרים.

אז זהו זה. הייתה תקופה מעניינת ולא שגרתית בעליל; יש שיראו את זה מהצד הכואב של האבדות, יש שיראו את זה מהצד המרתק של האתגרים והשינויים, ויש שיראו את זה מהפן הפנימי של הרמזים והמסרים. אבל זהו זה, היה ונגמר. ויחזור לתלמודו.

***

אז קודם כל – מבחינה מציאותית, זה לא נכון.

הוירוס כאמור, עדיין לא נעלם, ועדיין בכל יום יש נדבקים חדשים ובכל מדינה. בנוסף, עדיין לא נמצא לזה לא חיסון ולא תרופה. למרבה הפלא כמובן, ולמרות ההבטחות הראוותניות והרהבתניות שמופיעות מידי יום-יומיים, כל פעם ממומחה אחר וממדינה אחרת, תכל’ס עדיין אין, וגם לא נראה שיהיה בעתיד, על כל פנים הקרוב.

אז ‘המאיים’ הגדול, ששיגע את העולם כולו והוריד אותם על הברכיים – עודנו כאן. וכל השינוי הוא רק המשחק במספרים ויישור העקומה… אבל פתרון עבורו אין, וכולם מדברים על גל שני ושלישי (רביעי, כנראה תלוי בבחירות רביעיות) ובינתיים רק מנסים להרוויח זמן. האם אכן יהיה או לא, כמה ואיך, רק ה’ יודע, אבל גם הוא היחיד שיכול למנוע את זה.

גם אם הוירוס היה נעלם, התוצאות שלו קיימים בשטח ועוד איך. השביתה העולמית השפיעה אנושות על הכלכלה ועל בריאות הנפש. הכלכלה נמצאת בקריסה טוטלית, שיקח שנים רבות אם בכלל להשתקם ממנה. וגם הבריאות הנפשית לקתה בענק, וחדרי הטיפול למיניהם מלאים עד אפס מקום, בחרדות, משברים, מצוקות ועוד, שלא נדע.

***

כל זה לא נכתב כדי לנבא שחורות, אלא כדי להשאיר את התקוה. וכאן הנקודה העיקרית:

העולם, שהרגיש כל כך נבוך, מנסה ומהר – לחזור לשגרה, ולהעביר את המסר המפייס ש’הסיפור מאחורינו’. מבחינתו, הייתה כאן תקרית לא נעימה וכדאי לסיים אותה ובהקדם. לא כן אצלנו. מבחינתנו, לא הייתה כאן תקרית לא נעימה אלא מהפך מבורך, ואנחנו בכלל לא רוצים לראות אותו מאחורינו, אלא מתקדם הלאה ומגיע לסיומו הטוב.

הרגע שבו העולם נעצר, ונאלץ להודות ש’למרות שהכל הוא יודע – הפעם הוא לא יודע’, זה הרגע שבו התחילה הספירה לאחור אל הגאולה. אין בזה הרי שום הגיון. העולם הגאון שהצליח ומצליח להתמודד עם כל אתגר אפשרי, כולל כל הוירוסים למיניהם הפיזיולוגיים והוירטואליים, ומספיק לו רבע שעה כדי לספק לו חיסון ותרופה כאחד, איככה אינו מצליח לפצח את החידה הזאת ומשום כיוון.

יש לזה הסבר אחד: ניצוץ של גאולה. ניצוץ אחד שנותן ברקס עוצמתי לכל התזזיתיות הזו ואומר לה: עד כאן. שיחקתם יפה, כל הכבוד. אבל זהו, המשחק הזה נגמר, והגיע הזמן להניח את האצבע ולומר: אני ה’! ואי לכך, החזרה לשגרה מבחינתנו היא אסון. כי זה שהברקס הזה השתחרר והמשחק חזר לקדמותו, אז מה ומתי יהיה הסוף.

אז זהו חברים, שלא. הקורונה עדיין כאן, וממילא גם הגאולה, ובגדול. ברור לכולם, ומכל הסיבות שבעולם (אלו שהוזכרו כאן ועוד רבות) שהעולם לא עומד לחזור למה שהיה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אז יש כאן ואולי עוד יהיו, קצת משחקים ב’כאילו’ של חזרה לשגרה, הקמת ממשלה, בתי דינים ובתי משפט וכל מיני, אבל אלו הם פרכוסי הלטאה האחרונים. הגאולה כבר התחילה, והלוואי שכבר תסתיים.

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.

אין מי שלא רוצה לנצח!

וזאת בדיוק הסיבה – שאף אחד לא מצליח לנצח!!!

***

‘נצח’ היא אחת מהספירות, וגם אחת מהכוחות שבנפש. אבל האמת, שהיא לא רק ‘אחת מהם’ אלא המרכזית שבהם. הנצח, היא הספירה האמצעית, שמרכזת את כולם. ובספירת העומר – ‘נצח שבנצח’ היא הספירה של היום האמצעי, העשרים וחמש, שהוא נקודת המרכז של כל הספירה (כוכבי אור).

הרצון לנצח, הוא אחד עם הרצון להיות נצחי, ולכן הוא כל כך חזק. כל אדם, ומהרגע שנולד – כל כולו ממוקד בלנצח. זה מתבטא בהמון דברים; הרצון להוציא דברים לפועל, הרצון להיות מעל כולם, הרצון להכניע את מי שמולי, ועוד הרבה. שאמנם בכל אחד מהם, משתתפים עוד מידות, אבל המדה ‘המככבת’ היא הנצח.

ולגודל האבסורד, אין מי שמנצח. כי בכל שלב של ‘ניצחון’ מתברר שבכלל לא ניצחת. אם הוצאת משהו לפועל, מתברר שזה רק תחילת הסיפור ויש לו עוד הרבה מה לנצח. אם הצלחת לעלות מעל כולם, או לפחות להכניע את הצד שכנגד, זה רק עניין של זמן עד שזה יצוץ לך מכיוון אחר…

***

ולכן, העולם כל כך מר.

לא בגלל הקשיים, ולא בגלל ההתמודדויות, אלא בגלל שהמצרך הכי בסיסי חסר – הנצחון. וכשהוא חסר, אז שום דבר לא יוכל להשלים אותו, ולהביא את הנפש לשובע וסיפוק.

המילים ‘וכל זה איננו שוה לי’ – מבטאות את תחושת הנואשות המקננת בלבו של כל יצור אנושי, כי אם בסופו של יום, יש מישהו או משהו שלא משתחווה לי, אז מה יש לי מכל מה שיש לי.

והאמת? אין בשורה בפי. אין שום פתרון, לא חיסון ולא תרופה, לא קורס ולא סדנא – שתוכל לספק את המצרך הבסיסי הזה ששמו ‘נצח’.

***

אלא אם כן – תסכים לוותר על זה, ואז תנצח!

הנצחון האמתי, הוא החיבור אל הנצח. והחיבור הזה מותנה בהבנה בסיסית – שהסיפור לא מתחיל ונגמר כאן, ובמה שאתה רואה פוגש ויודע. אלא הוא הרבה יותר ארוך, והרבה יותר רחב, והרבה יותר משמעותי.

בית הקברות, בפרט הצבאי, מלא בקברים של ‘מנצחים’, ש’הנצח’ בכלל לא מכיר בהם, ומעולם לא פגש אותם. לעומת זאת, ה’נצח’ כן מכיר והרבה, את אלו שבעולם הזה היו ‘מנוצחים’, מכל כיוון וזווית שרק אפשר היה לנצח אותם, אבל הם מעולם לא ‘נוצחו’, כי הם היו ועודם – מחוברים ל’נצח’.

***

כמה עוצמה טמונה במילים, האבסורדיות לכאורה: ‘ניצחתי ואנצח’. האבסורדיות זועקת מתוכם: א. וכי אדם שכל העולם רודף אותו ומשמיץ אותו, ולא מוכן להותיר לו זכר ושארית – אפשר לקרוא לו ‘מנצח’? ב. אם ניצחת כבר, למה צריך עוד לנצח? והתשובה היא מיניה וביה.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים כל כך לנצח את ה’ניצחון’. לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא רצה, ובאותה מדה לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא נאלץ לוותר עליו. מבחינתו, פחות מהמקסימום – לא היה שוה כלום. הוא רצה את כל המדרגות, גם את אלו ששום אדם לא השיג מעולם. והוא רצה כל נפש מישראל, ובצורה המתוקנת והמלאה שלה.

ובדרך למקסימום הזה, הוא הסכים לאבד אפילו את המינימום. כל החיים שלו היו רצופים בירידות, אבדות, הפסדים ואכזבות. כל המעמד שלו – הופקר לחלוטין, בצורה שאפשרה ומאפשרת לכל צרוע וזב להתבטאות כרצונו. וכל העבודה שלו בתיקון נשמות ישראל, טובלת בכל כך הרבה דם שפיר ושליה. ובקיצור: ‘מנוצח’ לחלוטין.

זה ה’ניצחתי’! ניצחתי כל גרם של ניצחון, והסכמתי לוותר אפילו על המינימום שגורף ביבין אינו מוכן לוותר עליו. ורק לכן – ‘ואנצח’! כי מי שהסכים לוותר על כל גרם של נוכחות אישית, ועל כל גרם של ניצחון זמני ומקומי, הפך כל כולו יחד עם כל מי שתלוי בו – ל’חתיכת נצח’.

והלוואי נזכה גם אנו, להסכים להיות ‘מנוצחים’, ואזי נהיה חלק מהניצחון הגדול בהיסטוריה הנצחית, של המנוצח הגדול בהיסטוריה הזמנית.

הכבוד הוא הדבר הכי מסוכן

אבל עוד יותר מסוכן ובלתי אפשרי – אם אין אותו.

***

תלמידי רבי עקיבא מתו, על שלא נהגו ‘כבוד’ זה בזה.

אחד מהדברים הכי מסוכנים הוא הכבוד. הוא נמצא בשורת הדברים שמוציאים את האדם מן העולם, ואנו מצווים להתרחק ממנו ולברוח ממנו, ואדם נורמלי, בפרט אם הוא חי עם פנימיות, מסתכל בצורה מאד מבוזה על אותו אחד שמתקשה להיגמל מהצורך הזה, ורואה את זה כמשהו קטנוני ועלוב.

ומצד שני למרבה הפלא, הכבוד דווקא תופס מקום מרכזי מאד ביהדות. מרכז החיים שלנו עוסק ב’כבוד שמים’. ואנו גם מצווים לכבד את התורה, את התלמידי חכמים, וגם לנהוג כבוד כל אחד בחברו, וגם לכבד כל יהודי.

ובנוסף לכל זה, יש לנו גם הבטחה מוזרה. ש’כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו’. האם זו מתנה שאנו רוצים שתרדוף אחרינו, או משהו גרוע שאנו מצווים להתרחק ולברוח ממנו. האם נאמר למישהו: כל הבורח מקנאה, הקנאה רודפת אחריו’?!…

***

כבוד, פירושו ‘ערך’.

כל דבר שאנו מעריכים, אנו מכבדים אותו. ‘הערכה’ פירושה: יש בו צורך, והוא לא מיותר. דבר שאנו מזלזלים בו – הוא משום שאין לו שום ערך, ואין בו שום צורך. הזלזול אומר: בשביל מה זה נמצא כאן בכלל. אילו זה לא היה כאן, היינו מסתדרים היטב, ואולי אפילו טוב יותר.

הערך העליון ביותר, הוא הבורא יתברך. אי אפשר בלעדיו, ואין שום דבר בלעדי מציאותו, ולכן ההתייחסות אליו היא בתכלית הכבוד. התורה גם היא כמובן בעלת ערך, וכן התלמידי חכמים. בלעדי התורה והתלמידי חכמים – אין שום תכלית לעולם, ואין לו קיום. צריכים אותם.

וכן כל יהודי. אין אדם מיותר בעולם שאפשר להסתדר בלעדיו. ההכרה בעיקרון זה, תביא לכך שנכבד אותו. לא מדובר ב’עבודת המדות’, או בהנהגה טובה ורצויה, אלא בהבנה בסיסית של תכלית העולם. מי שאינו מכבד את חברו, טוען בעצם שאין בו שום דבר מיוחד ובעל ערך, ואין שום צורך בו. ואם אתה חושב כך, לא התחלת להבין את הסיפור.

***

וכן אדם לעצמו.

אין מי שאינו זקוק לכבוד. הצורך הבסיסי ביותר שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא להרגיש שיש בי ערך, ואני לא מיותר. הפגיעה החמורה ביותר, שהיא שפיכות דמים ממש וגם עלולה להביא לכך בפועל היא – לתת הרגשה למישהו שהעולם היה מסתדר בלעדיו מצוין, ואפילו יותר טוב. זו לא פגיעה, אלא רצח.

כבוד שמוציא את האדם מן העולם, שממנו צריכים לברוח – הוא הרצון לקבל אישור מהסביבה שיש לי ערך. הרצון הזה, גורם להתעלם לחלוטין מהערך האמתי שלי, ולהתמקד רק ב’מה יגרום לסביבה להעריך אותי’. וזה בדיוק מה שגורם לאבד את הערך האמתי, קרי: את הכבוד. ו

לכן, כל הרודף אחר הכבוד (השקרי) – הכבוד (האמתי) בורח ממנו. אבל הבורח מן הכבוד, ומחפש את הנקודה האישית והמיוחדת שלו, שבוודאי נמצאת ללא ספק – הכבוד האמתי רודף אחריו. כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובכל אחד יש בוודאי נקודת ערך שאין באף יהודי. ומי שמכיר בזה, גם יתייחס אחרת לחבריו ולכל יהודי.

ולכן, אם ראית מישהו שמזלזל ביהודי, בלתי אפשרי שהוא יכבד את ה’. כי בכל אחד יש נקודה מיוחדת של כבוד ה’ שאין באף אחד. ואם אתה מכבד את ה’, אתה תכבד ממילא את כל שאר המחלקות; את התורה, את הצדיקים, כל יהודי וגם את עצמך.

יש לך רגעים טובים בחיים?

תנעל אותם בכספת מיוחדת, ותשתמש בהם במצבים קשים.

***

זהו זה, חוזרים לשגרה.

הלחץ הציבורי כבר דוחק. מזה כמה שבועות, שקרה הלא יאומן והבלתי אפשרי – והמשפחה הגרעינית החזיקה מעמד בין ארבע קירות וקצת יותר.

כך התכוננו לפסח, כך התנהלו הנקיונות והקניות, וכך התנהל ליל הסדר והחג כולו. הכל הצטמצם לבין כותלי הבית ובמחיצת המשפחה המצומצמת, עם אופציה ל’טיול’ למרפסת, ולמי שיש כלב – גם טיול יומי קצר בן מאה מטר.

אבל זהו, יש גבול. רוצים כבר לצאת לנשום אויר, ומתגעגעים עד כלות לחזור לשגרה. לשם כך, ‘מבטיחים’ כל האחראים ‘מלמעלה’, לעשות מאמץ עליון להתחיל לשחרר את הסגרים והעוצרים למיניהם ולאפשר את החזרה לשגרה, נו נו, נראה אותם.

***

אבל, האם באמת אנחנו אוהבים את השגרה?

היו לנו ימי חג, ימים של שמחה פנימית, וזמנים של קרבת ה’ מיוחדת. האם אנחנו באמת מעוניינים לסיים אתם ולחזור לשגרה, האפורה והמשעממת במקרה הטוב, והמלאה אתגרים והתמודדויות במקרה היותר מצוי.

השגרה שוחקת, מפוררת ומעייפת, ואם הייתה לנו אפשרות להמשיך את החג לכל השנה ולכל החיים, כנראה שזה מה שהיינו בוחרים. אבל זהו שאי אפשר. ואנחנו מוכרחים לחזור לימי השגרה, ולפגוש שוב את ימי החול.

עובדה ופתרון בצדה. חייבים לחזור לשגרה, אבל ממש לא חייבים לזנוח את החג מאחור, ולהתייבש עם הימים השגרתיים. החג, אם נרצה, ימשיך אתנו וילווה אותנו ‘בתוך’ השגרה היומיומית הפשוטה והיבשה, והוא ירטיב לנו אותו בטעם של קרבת ה’.

***

אסרו חג – זה הפתרון.

‘אל ה’ ויאר לנו’ – ה’ יתברך בחסדו הגדול, פתח לנו צוהר והאיר לנו. זה היה כל כך טוב, וכל כך נעים, ואנחנו מתקשים להיפרד. ובכן, יש עצה ‘אסרו חג בעבותים’ – תקשור את החג אליך בחבלים עבים, ‘עד קרנות המזבח’ – ותוביל אותו אתך למקומות הקשים ביותר, ששם אתה מתמודד וצריך להילחם.

הכלל הוא, שכל רגע וכל אירוע שהיה אי פעם בעולם, נשאר קיים לנצח. אם היו לך רגעים של פסח, ושל קרבת ה’, זה קיים. כל שיש לך לעשות, הוא לשמר את זה אצלך, ולא לתת לזה להתפזר. תבנה לזה כספת מיוחדת, תכניס את זה פנימה, וזה שלך. ברגע שתצטרך תוכל לשלוף את זה משם, ולהתחמם בזה.

היום, הוא יום של שגרה. אבל אנחנו בוחרים לעשות ממנו חגיגה, על חשבון החג שהיה ולכאורה איננו עוד. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהחג היה ועודנו, ומתי שרק נרצה, נוכל לפתוח שולחן ולהיזכר בו. וגם ברגעים הקשים ביותר, תוכל בשקט בשקט ללכת לפינה – ולחבק את הפסח שהיה, ועודנו.