Photo by Ester Marie Doysabas on Unsplashפרשת קורח היא הפרשה החמישית בסדר במדבר, והפרשה השלישית בסדר שאחר ‘ויהי בנסוע’ שעוסק בסיפור הנסיונות של דור המדבר. שתחילתו בפרשת בהעלותך במעשה המתאוננים, ואחר כך מעשה המרגלים, וכעת מעשה קורח [וכמו שכתב רש”י שזהו הסירחון הרביעי].
פרשה זו עומדת בפני עצמה, ומבוארים בה עניינים יסודיים ביותר. וכבר ציין רש”י ‘פרשה זו יפה נדרשת’, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ותמצית הפרשה מבואר במצות ‘ולא יהיה כקורח וכעדתו’ (שלדעת הרבה ראשונים הוא לאו דאורייתא) דהיינו שלא ללכת בדרכו של קורח, ובשביל זה יש להבין מה היה דרכו וממה צריך להיזהר ובאיזה אופן.
עניין זה מתבאר בהרבה ספרים, וכמה וכמה אופנים. ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מבואר בזה עשרות דרכים, ובוודאי אי אפשר לבאר הכל בפעם אחת. אמנם לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה, ובעז”ה נשתדל לבאר בדרך שהיא תמצית של כמה דרכים.
השאלות
א. ‘ויקח קורח’ – מהו הלשון ויקח.
ב. מה הייתה טענתו של קורח, ומה הייתה טענתם של דתן ואבירם, ומה הייתה טענתם של מאתיים וחמישים נשיאי עדה.
ג. מדוע בחר משה בעבודת הקטורת בדווקא כדי לברר על ידה את האמת. ומדוע לא מיד אלא רק למחרת בבוקר.
ד. מה היה הוויכוח בין משה רבינו לדתן ואבירם, ומדוע ביקש ‘אל תפן אל מנחתם’.
ה. מה הייתה הטענה ‘אתם המיתם את עם ה”, ומדוע הוצרך בירור נוסף על ידי המטות.
ביאור הפשט
א. ‘ויקח’: רש”י פירש שלקח את עצמו, כלומר שפירש עצמו מכל העדה. והרמב”ן פירש שלקח עצה, והאור החיים הקדוש פירש שלקח גדולה לעצמו.
וביאור דברי הרמב”ן, שבאמת היה לקורח אינטרס אישי [לקבל כהונה או נשיאות וכדלהלן] אלא שהבין שאינו יכול לבוא להדיא בטענה זו משום שאין זה מכובד. ולכן ‘לקח עצה’, כלומר הכין תכנית ו’אסטרטגיה’ באיזה אופן לבוא כדי שיתקבלו דבריו, ובעקיפין יוכל להגיע למטרתו האמתית.
[ובזה מובן גם כן, כל הליצנות שעשה (כמבואר ברש”י שטען טלית שכולה תכלת מפני מה צריכה ציצית. ובדברי חז”ל מבואר עוד כמה ענייני ליצנות שעשה). ולכאורה מה עניין הליצנות לגבי טענותיו והדברים שרצה להשיג. אלא שכל זה חלק מה’תכנית’ שהכין, והיה מורכב משתי חלקים; הראשון – לעשות את עצמו ‘מאן דאמר’, והשני לעשות מהצד השני שאינו בכלל ‘מאן דאמר’. ודו”ק].
ב. הטענות: קורח היה היחיד שרצה ‘להרוויח’, ונתקנא בכהונתו של אהרן ובנשיאותו של אליצפן. אלא שלשם כך בא בטענה שנוגע גם לבני ראובן [דתן ואבירם, ואון בן פלת], וכן בטענה שנוגע לשאר עם ישראל. הטענה הראשונה הייתה על שהחליף את הבכורות בבני לוי, ולכן באו שבט ראובן שהם הבכורות, ומתוך כך כבר ערער כל חלוקת הכהונה והנשיאות כאילו נעשה על דעת משה, ובזה עורר גם את שאר נשיאי העדה (ע”פ רש”י, רמב”ן, ואור החיים הק’).
ובאמת היה כאן שלשה חלקים: א. קורח – הוא זה שעורר את העניין, ובא כדי ‘להרוויח’. ועליו אמרו חז”ל ‘קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו’, ולא שאלו זאת על האחרים, כי האחרים נגררו אחריו. ב. דתן ואבירם – באו רק מתוך שנאה, וכפי שיתבאר בהמשך. ג. שאר הנשיאים והעם, לא באו מתוך שנאה ולא כדי להרוויח, אלא שנגררו אחר קורח ודתן ואבירם, וכמו דרך העולם שכשמעוררים על איזה עניין, בפרט אם נעשה על ידי אדם גדול כקורח, נראה כאילו אכן יש כאן נושא אמתי.
ובזה מובן מה שמובא בהמשך, שאמר השם יתברך ‘הרומו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע’ ומשה השיב ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף’. ולכאורה ממה נפשך, אם באמת לא חטאו מפני מה היה הווה אמינא ‘ואכלה אותם’ ח”ו, ואם כן חטאו, מה הטענה ‘האיש אחד יחטא’ והרי כולם חטאו. אמנם על פי האמור מובן, שהם חטאו אבל לא מעצמם. ובאופן כזה אין עליהם תביעה בעצמם, אבל יכולים להיות נענשים ‘יחד’ עם אחרים, ועל זה התפלל משה שלא ייענשו.
ג. קטורת: בדברי רש”י מבואר שנתן להם עבודה חביבה מן הכל שהיא הקטורת. והרמב”ן מבאר שהקטורת מברר מי הוא הראוי ומי לא, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. והטעם שהמתין עד למחר הוא בשביל שיחזרו בהם (כמבואר בדברי רש”י ואור החיים הקדוש), והרמב”ן פירש שכבר הקטירו קטורת של בין הערביים והמתין לקטורת של הבוקר, וכן פירש באור החיים הק’, והוסיף עוד שלא יהיה להם טענה שבחר להם זמן שאינו עת רצון, ולכן המתין לבוקר שהוא עת רצון.
ד. דתן ואבירם: מבואר בדברי האור החיים, שאצלם היה רק שנאה ולכן טענו טענות של הבל ושטות, ולא רצו לדבר עמו בשום אופן. והנה יכול להיות כמה סיבות לשנאה; מחמת שררה יתירה, או מחמת נזק שעשה להם, או שפסק להם שלא לטובתם. ואת כל אלו שלל משה כשאמר ‘לא חמור אחד מהם נשאתי וגו’. ואם כן, אין זה אלא שנאת הרע אל הטוב. ומשכך, התברר שהם ‘כולו רע’, ולכן התפלל ‘אל תפן אל מנחתם’ כי אין בזה שום טוב, וקיצרתי.
ה. המטות: הטענה הייתה שהיה לו לתת להם עבודה אחרת חוץ מקטורת, כי קטורת ממית ח”ו. וגם טענו שאמנם הוברר שאהרן הוא הכהן ולא אחר, אבל לא הוברר ששבט לוי הם הנבחרים. ולכן הראה להם תחילה שהקטורת אינו ממית אלא אדרבה מציל מהמגפה, ועשה עוד בירור של המטות כדי לברר בחירת שבט לוי (ע”פ הרמב”ן ואור החיים הק’).
ביאור הפנימיות
בזוהר הקדוש מבואר שקורח רצה להפוך ימין ושמאל, כי כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל, והוא רצה להחליף ביניהם. ובדברי חז”ל מבואר שנקרא ‘קרח’ על שם שעשה קרחה בישראל. ובפסיקתא איתא “אמר קורח, לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער, והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהא כפרה על ישראל”. והוא מדרש פליאה.
ועוד איתא בדברי חז”ל (ב”ר יט,ב) “ארבעה פתחו באף, הנחש שאמר ‘אף כי אמר אלוקים’, שר האופים שאמר ‘אף אני בחלומי’, עדת קורח שאמרו ‘אף לא אל ארץ’, והמן שאמר ‘אף לא הביאה אסתר'” ע”כ. וגם זה צ”ב. ולהלן בעז”ה יתבאר העניין (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן י, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות).
ימין ושמאל
כל דבר שיש בעולם, מורכב משני חלקים; ‘גבול’ ו’תוכן’. העולם כולו הוא ‘צמצום’ כדי להיות כלי אל התוכן שהוא אור השם יתברך. הגוף הוא ‘כלי’ של אור הנשמה שהיא התוכן. כמו כן כל בית הוא צמצום וגבול בשביל להכיל את התוכן שיש בו. וכך כל ארון, כל כוס, בקבוק וצלחת.
מי מהם קודם – בוודאי שהכלי צריך להיות קודם השפע, כי בלי הכלי אי אפשר לקבל שפע. אבל מי התכלית והמטרה – בוודאי שהשפע והתוכן הוא המטרה. וזה ימין ושמאל, ולילה ויום, וחיצוניות ופנימיות, ועוד. שבכל אלו בוודאי צריכים את שניהם, וגם החלק שמשמש כ’כלי’ מופיע קודם – הלילה קודם היום, החיצוניות קודם הפנימיות, ותלמיד חכם קודם צדיק. אבל התכלית והמטרה הוא החלק של ‘התוכן’ – היום, הפנימיות, והימין.
כך הוא גם לגבי תלמיד חכם וצדיק. ההתחלה היא מלימוד א-ב, וכל חלקי התורה, וקיום המצוות ושולחן ערוך. שכל זה הוא ‘שמאל’, כי כל זה הוא גבול וצמצום – מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור, מה כשר ומה פסול. והכללים האלו הם שווים בכל ישראל, וכל אחד חייב בהם בלי חילוק בין אחד לחברו, כי אלו הם הכללים וההגדרות והגבולות של היהדות.
אמנם, התכלית הוא להיות צדיק, דהיינו להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק בו. שזהו דבר שאינו שייך ל’גבול’ ול’כללים’, ואינו שווה בין אחד לחברו, אלא זהו דבר פנימי שאין לו גבול, ומשתנה מאחד לחברו ומשעה לחברתה. ואי אפשר לתת בזה כללים והלכות, לעשות כך או כך, אלא רק לספר שלשם צריך להגיע, ואיך, על ידי התורה והמצוות, ההלכות והגבולות, שהם כלי אל האור.
כהן ולוי
והנה קורח היה לוי, שהוא מצד השמאל. והוא מבטא את החלק של הגבולות והכללים. ובאמת, קורח היה לו שלימות בחלק זה, והיה נקרא ‘שר התורה’ (כמבואר בספרים). כי מצד הכללים לא היה חסר לו כלום, והיה לו כלים שלמים וגמורים.
אמנם יש את הכהן שהוא ימין, והוא מבטא את ההתקרבות להשם יתברך, על ידי עבודת הקרבנות, והדלקת המנורה, ועל ידי זה הוא ממשיך את השפע ואת החסד. ושניהם צריכים זה לזה, כי הכהן צריך את השמירה של הלוי, שהוא הכלי, והלוי צריך לשמש את הכהן – בעבודת הקרבנות ובנשיאת כפים, כדי להכניס את התוכן אל הכלי.
והנה קורח לא רצה להכיר בכך, ולא רצה לקבל שיש גם ימין, אלא סבר שהשמאל הוא כל העניין ואין צריך עוד לשום דבר. וכתוצאה מכך, לא היה יכול לקבל שיש דבר שהוא ‘למעלה’ ממנו, שהרי מה שייך יותר שלימות מלקיים כל מצוה וכל הלכה בדקדוק. וגם לא היה יכול לקבל שיש תועלת ממי ש’למטה’ ממנו, שהרי לפי הכללים הוא ‘חסר’.
ואהרן הכהן היה ההיפך ממנו בשתי הדברים: מצד אחד – היה ‘למעלה’ מקורח, וקורח היה צריך לשמשו. ומצד שני, דווקא אהרן הכהן הוא זה שהיה מאיר פניו לכל אחד, אפילו לחלשים ולרחוקים, והיה מקרב כל אדם בסבר פנים יפות. ושני דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ה’שמאל’, רק עם ה’ימין’ שעוסק ב’תוכן’ ולא בגבולות, והתוכן הוא מצד אחד גבוה יותר, ומצד שני יש תוכן אצל כל אחד, לפי מה שהוא, אפילו אם הוא חלש ורחוק.
הוויכוח והליצנות
וזה היה הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים – כי מצד הכללים וההלכות, אין חילוק בין אחד לחברו, אלא כולם שווים. ואזי, צריך למדוד מי הוא יותר שלם ומתאים לכללים. ומהבחינה הזאת, הוא זה שמתאים יותר להיות ‘הגדול’, כי לא היה לו שום פגם [ואילו אהרן היה לו איזה פגם מחמת העגל].
וגם הלך ועשה ליצנות, כשטען ‘בית מלא ספרים’ ו’טלית שכולה תכלת’, כי לפי דרכו שהכל הולך לפי החיצוניות והכללים, אם כן אדרבה כשיש בית מלא ספרים, הוא חשוב הרבה יותר מבית ריק מספרים שיש בו מזוזה, וכן טלית שכולה תכלת.
אמנם לפי האמת אינו כן, כי אין שום צורך בבית מלא ספרים ובטלית שכולה תכלת, כי התכלית אינו החיצוניות אלא הפנימיות, והפנימיות מושגת על ידי מזוזה ועל ידי חוט של תכלת, ואזי גם אם הבית ריק מספרים והטלית לבנה, יש בו את התוכן הזה.
וזה מה שאמר לו משה ‘בוקר ויודע ה”, כלומר, כשם שיש גבולות בעולם של ערב ובוקר, ואי אפשר להחליף ביניהם, כך יש גם כללים פנימיים של ימין ושמאל, ואי אפשר לאחד בלי השני. ולכן נתן לו את עבודת הקטורת, שהוא הכח המקשר בין החיצוניות לבין הפנימיות [כמו שהתבאר בפרשת שמיני], ועל ידי זה נתברר טעותו של קורח.
העונש
והעונש שלו היה שנבלע באדמה, שהוא תכלית החיצוניות. כי כל אדם אמנם עומד על האדמה, אבל זקוף כלפי השמים, כי הוא כלי אל הפנימיות, אבל אם הוא מפריד את החיצוניות מהפנימיות, אם כן כולו צריך להיות בתוך האדמה.
וכמו שעושים למת, שאז נפרדת הנשמה מהגוף – הנשמה שהיא הפנימיות עולה למעלה, והגוף שהוא החיצוניות נטמן למטה בתוך האדמה. וקורח לא ידע סוד פרה אדומה, שמגלה את הקשר בין החיצוניות לפנימיות אפילו לאחר שנפרד הגוף מהנשמה ומגלה שעדיין יש איזה קיסטא דחיותא גם במת, ולכן אינו מטמא ויש לו תחיה, אבל קורח שלא האמין בפנימיות נאבד לגמרי בתוך האדמה.
ויחד עם קורח היו דתן ואבירם שהיו רע גמור, ובזה התגלה שמי שמפריד את החיצוניות מהפנימיות, גם אם בחיצוניות הוא שלם בתכלית השלימות, הוא גם כן רע גמור ושווה לגמרי למי שאין לו גם את החיצוניות. ולכן קורח ודתן ואבירם נענשו באותו עונש ובבת אחת.
ולכן נאמר ‘ויקח’ קורח, שלא רצה לשמש ככלי אל התוכן, אלא רצה לעשות מציאות מהחיצוניות, שזה מתבטא בלשון לקיחה. כי ‘הליכה’ הוא תנועה של ‘מכאן לשם’, שמחבר עצמו אל דבר אחר, ואילו ‘לקיחה’ הוא תנועה של ‘משם לכאן’, שמפריד עצמו מדבר אחר שאמור להיות מחובר אליו.
וההיפך מזה היה המטה של אהרן, שאף שהיה חיצוניות גמור, פרח פרח והציץ ציץ ויגמור שקדים, שהתגלה התוכן שיש בו, כי זה היה כחו של אהרן – לגלות הפנימיות אפילו מתכלית החיצוניות.
‘אף’ ו’אלף’
ובזה מתבאר דברי המדרש: ארבעה פתחו באף. אלו הארבעה כולם הפרידו את הכלי מהתוכן. הנחש פיתה את אדם וחוה שלא להיות תלוי בהשם יתברך אלא להיות בעצמם כאלוקים. ולשם כך השתמש בטענות שכליות וקל וחומר, שהם כלי השכל החיצוניים. וכן שר האופים לא הבין מה החילוק בינו ובין שר המשקים, ואמר ‘אף אני בחלומי’, כטוען ‘אין שום חילוק בינינו’, ובפנימיות היו שונים לגמרי ששר המשקים היה טוב ושר האופים היה רע, וכן המן סבר שאם אסתר הביאה אותו אות הוא שהוא עולה למעלה, ולא ידע שזה בעצמו מפלתו, וכך גם אצל קורח.
וכל זה מחמת שלא הכניסו את ה’למד’ בתוך ה’אף’. שהלמד ראשו פורח באויר, ומבין שצריך ללמוד את הפנימיות. ובשביל זה גילחו לקורח את שערות ראשו, שהם מותרות המוחין, כדי שיחפש לקבל פנימיות המוחין, והוא לא קיבל את הדברים, ולכן נשאר ‘אף’ שהוא שליטת הדינים ששורשם משמאל. אמנם לאחר שנבלע הוא אומר ‘משה אמת ותורתו אמת’.
Podcast: Play in new window | Download