פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 102

ערב ראש חודש אלול

יש ‘בין הזמנים’, יש ‘חודש אלול’ – ויש ‘ערב ראש חודש אלול’.

***

ערב ראש חודש אלול, הוא יום לא מוגדר. ‘בין הזמנים’ הוא כבר לא, לא מתאים ביום הזה לעשות טיולים ואטרקציות. ‘חודש אלול’ הוא עדיין לא, כי הוא רק ערב ראש חודש. עוד לא התחיל החודש, ועוד לא התחיל ה’זמן’.

אז הוא יום כזה של ‘הכנות’. מתכוננים להתחלת הזמן, מתכוננים לחודש אלול, אשכנזים מכינים את השופרות והספרדים את הסליחות. ומשתדלים לחטוף ‘יום כיפור קטן’, כמו כל ערב ראש חודש, ואולי קצת יותר, כי סוף סוף זה ‘ערב ראש חודש’ האחרון של השנה.

זה בהחלט זמן, להתפלל על זמן מוצלח, על שנה חדשה, ועל כתיבה וחתימה טובה. אבל זה לא כל הסיפור.

***

ערב ראש חודש אלול – הוא יום מאד מיוחד.

משה רבינו עלה לשמים ‘שלש פעמים’ לארבעים יום (לשיטת רש”י). הפעם הראשונה – מיד לאחר קבלת התורה, להורדת הלוחות הראשונות. הפעם השלישית – מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, להורדת הלוחות השניות. ועוד פעם אחת באמצע – מי”ח תמוז עד כ”ט אב, ערב ראש חודש אלול.

בפעם הראשונה והשלישית – השם יתברך היה ‘ברצון’. אך בפעם השניה והאמצעית – הוא היה כביכול ‘בכעס’, ומשה רבינו עלה כדי לרצות אותו. סיום הריצוי, שבסופו הגיעה ההזמנה ‘פסל לך שני לוחות אבנים’ – הוא ביום הזה, ערב ראש חודש אלול.

כתוצאה מההזמנה הזאת, משה רבינו עלה פעם שלישית, לארבעים יום שסיומם הוא יום כיפור, ויום נתינת הלוחות השניות. נמצא שכל היום כיפור והלוחות השניות – הם תוצאה והמשך של היום הזה שנקרא ‘ערב ראש חודש אלול’. ביום הזה, ניתנה ‘ההזמנה’ ו’קביעת התאריך’, ואחר כך נותר רק ‘הביצוע’.

***

אם כן, מדובר ביום גדול ומיוחד – יום של ריצוי, יום של התפייסות, ויום של הזמנה.

ביום הזה, כביכול יוצאת קריאה של חיבה, מהשם יתברך לכל אחד מאתנו. ואומרת: היינו קצת רחוקים לאחרונה, היה בין המצרים, היה בין הזמנים, וגם לפני זה הקשר שלנו לא היה מי יודע… אז זהו, הכל מאחורינו. כעת אני מזמין אותך לימים של התקרבות, רצון וחיבור.

את האמת! אחרי הזמנה כזאת – זה לא אלול אחר?! האם לא תגיע לראש השנה ויום כיפור – עם הרגשה של מוזמן ראשי?! בוודאי שכן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 100

כמה זמן מחפשים?

עד שמוצאים. או עד שמתייאשים מלמצוא. האם יש דבר שמחפשים אותו כל החיים?

***

המערכת של היהדות – מורכבת משני מישורים: תורה, ודרך ארץ.

‘תורה’ מתייחס לחלק הרוחני – לימוד תורה, תפילה, וקיום מצוות. ‘דרך ארץ’ מתייחס לחלק הגשמי – אכילה, שינה, פרנסה, חברה, ומנוחה. בימינו אפשר להוסיף לרשימה גם: ‘הזמן’, ו’בין הזמנים’, שמקבילים ל’תורה’ ו’דרך ארץ’.

האם אכן זקוקים לשניהם? ברור כמובן ש’דרך ארץ’ לבד לא מספיק בלי ‘תורה’. אדם שמתעסק רק בגשמיות בלי שום קשר לרוחניות – הוא בהמה. אבל לכאורה ‘תורה’ לבד – כן אמור להספיק. ואדרבה, הלוואי שנזכה כולנו להיות כל החיים דבוקים ברוחניות, בלי צורך בגשמיות כלל ועיקר.

אז זהו שלא. קודם כל, המציאות היא שאי אפשר, נקודה. מי שיהיה דבוק רק ברוחניות, ולא ידאג לתחזק את החלק הגשמי – יצטרך להיפרד בתוך כמה ימים מהעולם… והמציאות הזאת היא לא סתם, אלא היא מבטאת הגדרה מהותית, שאי אפשר לזה בלא זה.

ועל כך אומרים חז”ל ‘יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון’. כלומר, תורה בלי דרך ארץ – אין בו כדי להבטיח ‘משכחת עוון’!… האמנם? איך זה ייתכן?!

***

“כל מה שברא הקב”ה – לא ברא אלא לכבודו” (אבות פ”ו)

כבוד מופיע בשתי צורות: בצורה של ‘גילוי’ ובצורה של ‘חיפוש’. הכבוד הרגיל – הוא פשוט לכבד. אם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות – אנחנו מכבדים אותו, ומכריזים בצורה הכי ברורה שהוא כאן ושהוא המלך.

אבל בואו נסכים – שהחלק הגראפי שבו יהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות – הוא קטן מאד מאד ביחס לכל העולם, ששם זה לא קורה. שם לא מכבדים את ה’, ולא רק שלא מכבדים, אלא מבזים אותו. אז איזה מין כבוד זה, שבאיזה קטע קטן מהיקום יש לו כבוד, ובכל מקום אחר לא מכירים בו בכלל.

בשביל זה יש את החלק השני – שנקרא ‘חיפוש’. הפעולה הזאת נעשית בתוך ‘שטח האויב’ – במקום שבו אין שום גילוי של כבוד. אף אחד לא מכבד אותו שם, ואף אחד בכלל לא מכיר בו. ואז, אתה מגיע, נעמד במרכז הכיכר, ואומר: ‘איפה ה’?’ והשאלה הזאת, שנאמרת מתוך וודאות שהוא בוודאי כאן, ואתה רק מחפש ‘איפה’ – מגלה אותו במקום חדש, שבו הוא מעולם לא התכבד.

***

תורה – זה ‘גילוי’ הכבוד. דרך ארץ – זה ‘חיפוש’ הכבוד. כשאנחנו לומדים – אי אפשר להתעלם מה’, שהרי אתה עוסק ‘בו’. [רק צריך להיזהר שלא לגרש אותו חלילה]. אבל כשאתה אוכל, ישן, עוסק בפרנסה, הולך לטייל, ו/או יושב על ערסל – יש לך כביכול בחירה, האם להתעלם מנוכחותו, או לומר: ריבונו של עולם, אתה כאן!

בזמנים של ה’דרך ארץ’ – יש לנו הזדמנות להרחיב את השטח הגראפי, בעולם או בנפש, של נוכחות ה’ בעולם. מדובר בסך הכל בשינוי תפיסה: במקום להרגיש שמשאירים את ה’ בבית כנסת או בבית – מחליטים ‘לחפש’ אותו במקומות נוספים. לא באותו צבע של הבית מדרש, אלא בצבעים אחרים, ומעניינים לא פחות.

ואם מחפשים – מוצאים, וממשיכים לחפש. החיפוש הזה – הוא ההגנה הרוחנית הגדולה ביותר. כי אתה ‘עסוק בלחפש’ ולא ‘פנוי להתפרק’. ויש גם תגמול – כי מכבדי אכבד.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 22

יש לך קושיות? קושיות על השם, קושיות על עצמך, קושיות על המציאות?!

אם תרגיש חייב לענות על הכל, ותהיה עסוק כל היום ‘לתרץ קושיות’ – אין סיכוי שתצליח, ולא תגיע לשום מקום.

וזה בדיוק מה שהם רוצים, הקושיות האלו – שתתייחס אליהם, תתווכח אתם, תהיה טרוד בהם – ותפספס את החיים בעצמם…

***

אם היו נותנים לנו לתכנן את החיים שלנו – היינו מתכננים אותם בצורה מאד מסודרת, ברורה, מוצלחת ונקיה. לא ברור בדיוק מה זה אומר – אבל בטוח לא כמו שהם מתנהלים בשטח…

אם היו נותנים לנו לתכנן את העולם – היינו עושים הכל כדי להביא לסדר עולמי, לטוב עולמי ולשלום עולמי. לשם כך היינו מתכננים הכל מחדש, בצורה הוגנת, מסודרת, בריאה ומבטיחה. אף אחד לא היה נשאר בחוץ, כולם היו מסודרים, חד וחלק.

האם מישהו מאתנו מסכים עם מה שקורה בעולם בפועל – בחיים הפרטיים, המשפחתיים, הקהילתיים, המדיניים, והעולמיים?! בטוח שלא. אולי חלקית, ואולי אפילו לא. החיים רצופים בהפתעות, חלקם נעימות ורובם לא. העולם מלא בקושיות ואי-הבנות.

***

אלו שלא מאמינים – מסכנים. רואים עולם שמפתיע אותם, ושאין להם דרך להתמודד אתו, ואין להם את מי להאשים ואל מי לפנות, בקיצור: אכזבה, מרירות וחוסר אונים. אלו שמאמינים בהשגחה עליונה – יודעים שיש סיבה למסיבה, ויש מי שמנהל את המערכת, ויודע מה הוא עושה. ולכן, הם מסתכלים על זה אחרת.

מדובר כמובן בחיים אחרים לגמרי; יכולים לראות את הטוב ולהודות על זה. יכולים לבקש על עתיד יותר טוב. יש את מי לשתף בחוויות הלא-נעימות, ובכלל, מרגישים הרבה יותר בטוח.

אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר יש הרבה הפתעות, ולא כולם נעימות. לא תמיד רואים תוצאות של התפילות, ולפעמים בכלל מרגישים שמדברים אל הקיר. ובעיקר – יש הרבה קירות חסומים, מקומות בהם באמת קשה להבין – טרגדיות, אסונות, או גרוע יותר – הצלחה של רשעים ושל השקר מול הצדיקים והאמת – ואתה מרגיש שאתה עומד מול קיר חסום, מלא קושיות מלמטה על למעלה, ולא יודע להסביר כלום. [בקיצור: איפה ה’ היה בשואה?]

***

‘הרוצה שיתקיימו נכסים – יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה”.

בפסוק שם נאמר כך: ‘מקולות מים רבים, אדירים משברי ים’. הפסוק הזה מתאר היטב את התחושה האמורה. אתה עומד מול עולם רועש וגועש, מול משברים אדירים, ואינך יודע את נפשך. מה הסיבה לכל זה? לאיפה כל זה מוביל? האם זו אכן התכנית האלוקית? האם הרע הזה שאתה פוגש הוא הטוב שה’ רוצה לתת? האם ההידרדרות המתמשכת של העולם – רוחנית, מוסרית, ואנושית – אכן מוביל לתיקון, איך, היכן ומתי?!

ועל זה ממשיך הפסוק: ‘אדיר במרום השם’. במילים אחרות: אתה שואל שאלות טובות מאד. על השאלות הללו אין תשובה, אלא ‘עובדה’. והעובדה היא ‘אדיר במרום השם’, כלומר: אכן כן, התהליך הזה, למרות שלא נראה – מוביל לטוב ולתיקון. אתה לא מבין? צודק! אז מה?…

ועל זה אומרים חז”ל ‘רוצה שיתקיימו נכסיו’? אתה רוצה להחזיק מעמד בחיים שלך, רוצה לתחזק את היהדות שלך, ולא לאבד את האמונה? ‘יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה” קח את הפסוק הזה, ותכניס אותו טוב לראש: האמת היא שכל מה שאתה רואה – הוא תהליך טוב ובריא. ויחד עם זה – אתה לא תבין.

והזמן לזה הוא חודש אדר. לא מבין למה לקחו את אסתר? לא מבין למה יש גזירה? לא מבין למה אסתר קושרת קשר עם המן? אתה צודק. אבל לא היה יכול להיות סוף יותר טוב מזה.

בינתיים, אל תהיה צודק, וגם לא חכם, אלא תשתה יין עד דלא ידע, ותבין שלא הכל אתה מבין. יהיה לך ראש יותר טוב ויותר בריא.