ארכיון תגיות עבור : קנייני התורה

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 70

 נכנס יין יצא סוד [חיזוק מספר שבעים] ובזה סיימנו קנייני התורה.

את מי אתה יותר אוהב לשמוע?

את הצדיקים, הרבנים, והתלמידי חכמים – הגדולים והמבוגרים, או את המרצים, משפיעים – הצעירים?

***

שלשת הקניינים האחרונים (מ”ו, מ”ז, מ”ח) מקנייני התורה, הם: ‘המחכים את רבו’ ‘המכוון את שמועתו’ ו’האומר דבר בשם אומרו’.

לכל אחד יש ‘רעיונות’, וכן כל מיני ‘ידיעות’ – שהם בגדר ‘חומר גלם’, ואינם מוכשרים עדיין לבא לידי ביטוי, ולהשתמש בהם למעשה. ורק כאשר הוא יידרש להרצות את זה בפני אחרים, ו/או לפרט את הדברים בצורה מעשית – יהפכו הידיעות הללו, לחכמה אמתית מפורטת ומעשית.

כשצריך להסביר לילד – מושג מפרשת השבוע, או הסבר על שבת וחג, מצוה או מדה – יכולים להבחין פתאום, שבעצם אצלנו בעצמנו המושג הזה לא כל כך ברור, וכעת, הצורך להסביר לו את זה בצורה ששכלו הילדותי יכול להבין – מכריח אותנו להבהיר את הדבר גם לעצמנו. נמצא שרק כעת הפכה הידיעה הזאת ל’ידיעה אמתית’.

***

על זה נאמר ‘ומתלמידי יותר מכולם’ (תענית ז). אין הכוונה שהתלמיד ‘חידש’ לו משהו שהוא בעצמו לא ידע. אלא שעל ידי התלמידים – הפכו הידיעות שכבר היו לו, לידיעות ברורות מוחשיות ומפורטות.

זהו כמובן ברובד פשוט. בפנימיות הדברים, ככל שאדם נמצא בדרגה גבוהה יותר, אם מחמת שכלו וכל שכן אם מחמת דרגתו – הדברים שהוא משיג, יודע ומבין, הם ‘נוחתים’ רק עד לדרגה הגבוהה בה הוא נמצא, ולא ‘נמוך’ יותר. ומטבעם הרוחני של ‘שכליים’ – ככל שהם בדרגה גבוהה יותר, הם ‘מוגבלים’ ביכולת ה’התפרטות’ וה’התגלות’ שלהם.

ולכן, גילוי התורה – הן בנגלה והן ובפרט בפנימיות – היה מוכרח להיות בצורה של ‘רב ותלמיד’. לא רק בשביל להעביר את זה הלאה, אלא גם מצד עצם הדברים, ובכדי שהם ‘יתגלו’ כראוי – היה צורך שיהיה מישהו ‘נמוך’ יותר שיקבל את הדברים, ועל ידי כך תהיה להם אפשרות ‘להתגלות’ בצורה נמוכה וממילא ברורה יותר בעולם.

***

משכך, נראה לכאורה שהתלמיד מדבר הרבה יותר ‘ברור’, ולפעמים אפילו יותר יפה ומעניין, וכמובן יותר ‘מעשי’ – מאשר רבו (ולפעמים נראה אפילו יותר ‘עמוק’ ממנו). ומשכך, עלולים לטעון: ‘מה לי ללכת אל הרב, הרי אצל התלמיד זה הרבה יותר מובן וברור’, ולפעמים אפשר גם לתהות יותר מכך “מדוע הוא בכלל קורא לעצמו תלמיד של פלוני, הרי הוא הרבה יותר ‘חזק’ ממנו”.

בעוד האמת היא שכל מה שיש לו הוא רק מ’רבו’, אלא שאצל רבו – מחמת שהוא ‘רב’ ובדרגה גבוהה יותר – אין הדברים יכולים להתגלות בצורה ברורה כזאת, ולשם כך הוא זקוק לתלמידו. אבל התלמיד – אם הוא תלמיד אמתי ונאמן – יודע היטב שאין לו משלו כלום, אלא רק מה שקבל מרבו.

וזהו ‘המחכים את רבו’ – כשהכוונה איננה שהוא עושה את רבו ‘יותר’ חכם, אלא מגלה ‘כמה’ רבו חכם, על ידי התרחבות חכמת רבו שמתגלה אצלו.

***

לצורך כך, נדרש מהתלמיד שני דברים חשובים וקריטיים: א. ‘לכוון את שמועתו’. כלומר, למרות שהוא מצליח להרחיב את הדברים, ולפרט אותם הרבה יותר – עליו לבדוק ו’לכוון’ תמיד את דבריו, למה שהוא קיבל מרבו. ולא לסטות כמלא נימה מהבסיס שממנו מתרחבים הדברים.

ב. לומר הדברים בשם רבו – למרות שלכאורה אינם נראים דברי רבו, אלא דברי עצמו, אבל הרי הוא עצמו יודע את אמיתן של דברים מבטן מי הם יצאו, ועליו להקפיד על כך. כי רק כך יהיה ניכר שאכן הדברים עוברים במסורת מדויקת מדור לדור.

ולכן ‘כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם’. ומובן, שמי שאינו עושה כך – בסך הכל אינו מביא גאולה. ולכאורה, הוא ממש גנב, ומביא גלות וחורבן. אך הביאור הוא, שאכן אין כאן גניבה, כי הדברים לא נאמרו ‘במפורש’ מרבו, אבל הם כן שייכים לו. ואם יאמרו משמו, ישמור על נקיות התורה, ויביא גאולה לעולם.

סיכומו של דבר: אין לנו ברירה, אלא לקבל את התורה מ’התלמידים’ שבכל דור, כי רק על ידם נוכל ‘להבין’ באמת את ‘החכמה’ של רבם. אבל על התלמיד לזכור ולהדגיש, ועל השומעים להבין – שהכל מגיע מהמקור.

בזה סיימנו בסייעתא דשמיא קנייני התורה, ויהי רצון שאכן נזכה לקבל את התורה ולקנות אותה בקניין גמור, כי היא חיינו ואורך ימינו, ובה נהגה ואותה נקיים יומם ולילה – בנגלה ובפנימיות, לאורם של הצדיקים – בעלי התורה ומוסריה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 68

הבהרה: הסוגיא הזאת, יסודית מחד, ודקה ועדינה מאד מאידך. לכאורה אינה מתאימה ל'קצר ולעניין' אלא לליבון ארוך. בתקוה שלא תצא תקלה מתחת ידינו.

האם מותר ‘לחדש’ בתורה?

ממה נפשך, אם זה חדש – אז זה לא ‘תורה’, ואם זה תורה – אז זה לא ‘חדש’?!

***

הקניין המ”ד מקנייני התורה – הוא: ‘שומע ומוסיף’.

‘שומע’ פירושו: מקבל את מה שאומרים לו, ואינו זז מכך. ‘ומוסיף’ פירושו: שהוא מחדש בעצמו. ואיך יתקיימו שני הכתובים כאחד. מי ש’שומע’ לא מוסיף, ולא מתחכם, אלא נשאר נאמן ומדויק למה ששמע. ומי ש’מוסיף’ לכאורה אינו ‘שומע’  שהרי הוא יוצא מגבולות השמיעה ומערב גם את שכלו ו’כל המוסיף גורע’.

יש כאן בעצם שאלה יסודית: האם התורה אמורה לעבור בצורה מדויקת מרב לתלמיד ומאב לבן – ללא שום שינוי או סטיה. אות באות לפי כל הדקדוקים וללא כל שינויים וחידושים. או שבכל שלב בו היא עוברת [בן / תלמיד] היא עוברת ‘שינויים’ ו’חידושים’ ומקבלת פנים חדשות.

***

אילו היא אכן אמורה לעבור בלי שינוי אות או פסיק – מדובר אם כן בהעברה טכנית בלבד, ולשם כך איננו זקוקים ל’תלמידי חכמים’ ‘רבנים’ ו’צדיקים’, אלא בעיקר ‘בעלי זיכרון’. כמו כן, לא היה אמור להיות הבדל בין רבי אחד לרבי אחר, ובוודאי לא בין התלמידים של אותו רב, אלא כולם אומרים אותו דבר במדויק.

והמציאות היא הרי לא כן. במציאות, אנו רואים שהיא מתחדשת ועוד איך. החילוק בין התורה ‘בראשיתה’ לבין התורה שנמצאת בידנו כיום – הוא עצום. על גבי התורה שבכתב, יש את המשנה, עליה את הגמרא, את הראשונים, האחרונים, כשכל שלב מוליד הרחבות וחידושים לאין שיעור. ובתוך כל שלב – יש כל כך הרבה שיטות ו’רביים’, ואצל כל רבי – יש כל כך הרבה תלמידים, שכל אחד מהם יש לו דעה שונה וחידושים אחרים.

איך זה ייתכן, ואיך זה מסתדר עם השמירה על המקור ועל המסורת. ובאותה נשימה: מה בעצם ההבדל בין ‘רב’ ל’תלמיד’. כלומר: אם כל תלמידי ‘שמאי’ היו אומרים אותו דבר, וכל תלמידי ‘הלל’ היו אומרים אותו דבר – מובן ש’שמאי’ ו’הלל’ הם ‘רביים’ והשאר הם ‘תלמידים’. אבל אם כל אחד מהתלמידים – אומר גם הוא באופן שונה, אם כן, כל אחד הוא ‘רבי’, ומדוע נקראים הם ‘תלמידי פלוני’.

***

היסוד הוא פשוט, עמוק ומפליא גם יחד.

יש את ‘היסודות’ ויש את ‘התולדות’. היסודות של התורה – הם אמת נקיה וברורה, ואי אפשר לנגוע בהם בשום אופן, ולא לשנות בהם כמלא נימה. והיסודות הללו עברו בחרדת קודש מרבי לתלמיד ומאב לבן, בזהירות ושמירה עילאיים, שלא לשנות קוצו של יוד.

אבל מתוך ‘היסודות’ הללו – ישנם הרבה ‘תולדות’. ובזה יש מקום לחידושים והתרחבות, ואדרבה, לכל אחד יש את חלקו האישי, שמיוחד רק לו, ושמקנה לו את האפשרות ואת הזכות והחובה – להוליד את התולדות שמיוחדות רק לו, ואין מישהו אחר שיכול להוליד את התולדות האלו.

ובזעיר אנפין. אצל כל ‘רבי’ יש את היסודות המיוחדים שלו, שמהם אין לתלמידיו לזוז כמלא נימה, ויש את ‘התולדות’ שנולדים מאותם יסודות, שבהם יש מקום לתלמידים לחדש כל אחד כפי עניינו. [המשל המדויק לכל זה הוא התולדות גשמיים, שהיסודות בין כולם שווים: רמ”ח איברים ושס”ה גידים, ומבנה הגוף העקרוני. אבל התולדות משתנים בין אב לאב, ובין ילד לילד, ודוק היטב במשל ותבין מזה לנמשל].

‘לקנות את התורה’ – פירושו, להבחין בין ‘היסודות’ שמהם אסור לזוז כמלוא נימה, לבין ‘התולדות’ שבהם כל אחד חייב לחדש, לפרות ולרבות. אם הוא משנה את היסודות – הוא לא ‘תלמיד’ אלא ‘תלמיד טועה’, ואם אינו מחדש – אינו ‘תלמיד’ אלא ‘תוכי’.

ועוד משפט פשוט-עמוק לסיום: ‘תלמיד’ אמתי – הוא זה שיכול לכתוב ספר שלם, שאין בה מילה אחת ששמע בפירוש מרבו, ואין שם מילה אחת שלא קיבל מרבו.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

‘התיישבת’ פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – ‘להתיישב’ אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: ‘מתיישב לבו בתלמודו’.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא ‘הראש’. והכוונה ‘הראש שלך’. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש”י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה ‘הראש שלך’ אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה ‘הם’ אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש”י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו ‘אני בעצמי’.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו’תייבא’ אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא ‘תיכנס’ לתוך הספר, ו’תחיה’ את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים ‘מתיישבים’ על הלב או לא.

לפעמים, הכל ‘מובן’ לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא ‘מסתדרת’. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת ‘התקמט’ בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ’תורה’ ל’תורתו’. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד ‘מבחוץ’ ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא ‘תיכנס’ פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה’אני’ הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו ‘יתיישבו על לבו’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 64

בשביל מה יש חברים?

בשביל שיעזרו לי. ואם לא, לכל הפחות – שלא יפריעו…

***

הקניין השלשים-ושמונה מקנייני התורה – הוא: ‘נושא בעול עם חברו’.

לא מדובר על ‘חסד’ ועל ‘עזרה לחבר’ [שזה קשור אולי לקניינים אחרים, כמו ‘לב טוב’, ‘אוהב את הבריות’ וכדומה] – אלא על ‘נשיאה בעול’. שפירושו: להתייחד למען אותה מטרה, ולפעול יחד כדי להשיג אותה.

***

בעולם של דמוקרטיה ופוליטיקה – קשה לדבר על ‘מטרה משותפת’. כי המטרה היחידה היא רק ‘המקום שלי’ ו’הכסא שלי’, ואפילו ‘הקואליציה’ – שנועדה לכאורה לגשר בין מפלגות שונות למען מטרה מסוימת – משמשת למעשה רק למען המטרה הקדושה של ‘שמירת הכסא’ לפלוני או אלמוני, או שניהם יחד.

המושגים לא השתנו. עדיין כולם מדברים על ‘טוהר המידות’, על ‘עמידה על עקרונות’ ועל ‘נאמנות לעם’ – אך כל אחד יודע היטב, את המשמעות האמיתית מאחורי המילים האלו, ואיזה משחק באמת מתרחש כאן, בניסיון אחד ויחיד – לשריין מקום, בכל מקרה וכמה שיותר גבוה.

אפשר למלאות כרכים שלמים, בליצנות וציניות על עולם הדמגוגיה של הפוליטיקה. הבעיה העיקרית היא – שהיא הפכה כביכול למהלך לגיטימי ומקובל, ומבלי משים חודר גם לאנשים שפויים, וגם לתחומים קדושים של לימוד תורה, עבודת ה’, ודרגות של קדושה.

***

יש כביכול תחרות – גלויה או סמויה – מי יהיה גדול הדור, או לפחות ‘בין’ גדולי הדור. ובדקות יותר – מי יהיה יותר צדיק, ומי יזכה לדרגות גבוהות יותר. ובתחרות, כמו כל תחרות – אם אני רוצה להגיע רחוק יותר, אני לא יכול לסייע למישהו אחר להגיע לאותו מקום, ובטח לא להגיע רחוק יותר.

על המצווה ‘ואהבת לרעך כמוך’ – מבאר הרמב”ן, שבטבע האדם להסכים שיהיה לחברו את כל הטובות בעולם, בתנאי שזה יהיה ‘קצת פחות ממנו’, ולא ‘שווה אליו ממש’. כל אחד רוצה לראות את עצמו ‘קצת’ מעל השני. המדובר הוא לכאורה על טובות גשמיות, אבל זה עלול להיות מועתק גם לטובות רוחניות.

הסיבה היא – טשטוש של המטרה. אם המטרה היא ש’אני’ יהיה צדיק, וש’לי’ יהיו השגות וגן עדן – ברור שזו התוצאה. אבל אם המטרה היא שיהיו ‘להשם יתברך’ צדיקים, ושהעולם יהיה מלא בדעת, וגן עדן יהיה מלא מזן אל זן – אין שום נפקא מינה אם זה יהיה אני או הוא, ובוודאי עדיף שזה יהיה שנינו.

רבינו מוהר”ן מברסלב אמר שאדם צריך להיות שמח כשחברו מצליח בעבודת ה’, גם כשהוא בעצמו לא מצליח. ור’ נתן תמה על כך, ולא הבין איך יכול להיות הווה אמינא אחרת, וכי משום שאני לא מצליח, ארצה שגם השני לא יצליח?… וכמסופר, ששאלו את ר’ זושא אם הוא רוצה להיות אברהם אבינו, והוא ענה: ‘מה העניין, הרי בכל אופן יהיה אברהם אבינו אחד וזושא אחד – אז מה נפקא מינא מי יהיה זה ומי יהיה זה’.

***

לא נשלה את עצמנו. זה לא קל, בפרט בעולם דמוקרטי. אבל בימים אלו של קבלת התורה – נזכיר לעצמנו שיש לנו ‘עול’ ו’מטרה’ משותפת, ומתוך כך – ננסה לפחות פעם או פעמיים לשאת ב’עול’ של החבר, כי זה אותו ‘עול’ של עצמנו. ולפחות – לא להפריע לו…

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 62

אתה מחפש כבוד?

תהיה פוליטיקאי. לא תלמיד חכם, ולא מרביץ תורה. לא זה המקום להוציא לפועל את תאוות הכבוד.

***

הקניין השלושים-וששה מקנייני התורה – הוא: ‘מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו’.

רבי נתן אמר: מי שיש לו ‘קנאה’ או ‘תאוה’ – אני יכול לעזור לו, אבל אם בנוסף, הוא גם רוצה ‘כבוד’ – אני לא יכול לעזור לו…

התורה מתמודדת, ובהצלחה, מול כל תאווה ומדה רעה. לימוד תורה וקיום מצוות – מרומם את האדם, מזכך אותו, ומנקה אותו – וממילא משנה את הגישה שלו אל התאוות הרעות והמידות הרעות. לאחר הלימוד וקיום המצוות – הוא כבר לא אותו תאוותן ומושחת כמו שהיה קודם.

כל זה חוץ מכבוד. את הכבוד – אפשר בטעות לחפש וגם למצוא – בתורה בעצמה. התורה אינה מקום שאפשר למצוא בו מדות רעות ותאוות רעות, אבל ‘כבוד’ – אפשר בהחלט למצוא גם בתורה. התורה בהחלט נותנת לאדם מעמד, ומאפשרת לו כביכול לספק את תאוות הכבוד שלו.

***

כאילו. רק כאילו.

כי הכבוד הוא הסתירה הגדולה ביותר לתורה ולאמת. מי שניגש אליה מתוך ‘כבוד’ – ימצא בה בוודאות את ההיפך הגמור מהאמת, והוא אפילו לא יבחין בכך. וגם אם וכאשר יבחין – לא יוכל להודות בכך, ולעשות את הצעד אחורה כמתבקש.

הגישה אל התורה, איננה כאל ספר ידיעות, או חכמה נפלאה, אלא אור אלוקי. ולכן, בשונה מכל חכמה אחרת – שאפשר בהחלט לגשת אליה מתוך אגו ואינטלקטואל גבוה, ועל ידי החכמה ההיא עוד לפתח להשמין ולהרחיב את אותו אגו; כאן זה פשוט לא עובד. את האור האלוקי לעולם לא ניתן להכניס לתוך מקום ‘תפוס’, ומי שניגש אליה כך – בוודאי יבוא לכלל טעות.

***

זה כל כך פשוט, וכל כך לא פשוט.

כי התורה מכילה בתוכה את כל מה שצריך – כדי לשוות לה דמות של חכמה ושכל. ויש בה את כל מה שאדם צריך כדי למצוא בה ‘מקום של כבוד’, ועוד בטעם ‘רוחני’… ויש אפילו ציווי על כך – לכבד את התורה, ואת לומדיה.

נדרשת כאן הבחנה דקה, להבין שכאן אתה נדרש לכבד ‘את התורה’ ולא ‘את עצמך’. לכבד את האמת, ואת מה ש’מעבר’ ו’גבוה’ יותר, ולא את המוכר והמגושם. לשם כך, נדרש מהאדם קמצוץ של הכנעה, ומינימום של ‘טעם אמת’, כדי לתפוס את הכיוון.

ויש בזה שני חלקים: א. ‘להתרחק מהכבוד’ – כלומר, לכתחילה לא לגשת מתוך חיפוש כבוד. אם יש לך צורך של כבוד, תדאג ‘להתפנות’ ממנו קודם שאתה ניגש ללימוד, וללימוד תיגש ‘נקי’. ב. ‘אינו מגיס לבו בתלמודו’ – תוך כדי הלימוד, ההרגשה הזאת מתעוררת שוב ושוב, בכל פעם של הבנה / הספק / חידוש; ואז – צריכים להכניע את זה שוב ושוב.

התוצאה שווה: פתאום תרגיש מה זה כבוד אמיתי. כלומר, עם איזה דברים גבוהים, טמירים ונעלמים – יש לך עסק. ולהרגשה הזאת – אין תחליף ואין מתחרה. שווה לנסות.