ארכיון תגיות עבור : ראש השנה

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם ‘ישראל’. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי ‘לחלץ’ בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט ‘לא יכול’ לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

‘תקווה’, ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת ‘אין שום ייאוש’, אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

אלו שכבר הגיעו – אשרי חלקם

ואלו שעדיין לא – ייתכן שהרבה יותר ‘אשרי חלקם’.

***

ראש השנה בפתח, והעיניים של כולנו מכוונות ליעד אחד: אומן.

כבר שנים, שהחל מחודש תמוז, אין יום וכמעט שאין שעה, שלא מדברים על אומן. כשמגיע אמצע חודש אלול, אין כמעט שעה שאין מטוס שנע לכיוון אוקריינה. וכשמגיע השבוע שלפני ראש השנה, מאות מטוסים מכל רחבי העולם נעים בכל רגע נתון, לעבר יעד אחד מרכזי, כאילו יש שם איזה מגנט.

מה קורה השנה? יש מניעות. כח המושך עדיין עובד במלוא עוצמתו, אבל כנגדו יש הרבה ‘כח המכריח’, של כל מיני סוגים, ועם שלל לבושים, ואלו מנסים להילחם באותו כח המושך.

וכתוצאה מכך? שני תופעות מעניינות וחדשות, הפוכות לכאורה זו מזו. הראשונה – אנשים עזבו את הבית חודש לפני ראש השנה, והפליגו לדרכם, ובלבד שלא לוותר על ראש השנה. השניה – אנשים נמצאים בבית, ולא עושים כלום, כי לא יודעים מה לעשות, לכאורה.

***

רק לכאורה. כי הם כן עושים ועוד איך, לא בעולם המעשה, אבל בעולם הרצון.

כל שנה, עולם המעשה היה מלא וגדוש בעשייה ונסיעה סביב אומן, אבל עולם הרצון נכנס לאיזה תרדמת. לא כן השנה, עולם המעשה משותק לעת עתה, אבל עולם הרצון? אוהו, בוער כאש להבה, ומוסיף לבעור מרגע לרגע.

ובאמת? האם אומן שייך לעולם המעשה או לעולם הרצון?! אי אפשר כמובן לדלג על המעשה, וצריך בשיא הפשיטות לקחת את שק העצמות ולהביא אותו לרחוב בילינסקי, עם אוכל או בלי, עם שינה או בלי, עם תפילה או בלי, עם רצון או בלי.

אבל העיקר? עולם הרצון. הסיבה שאנו באים לשם, היא רק בשביל הלב. ואם הלב איננו, עיקר חסר מן הספר.

***

נמצא, שדווקא השנה, אנו עומדים לזכות וכבר זוכים, לאומן שמעולם לא זכינו. לאומן של רצון, שהוא הוא אומן העיקרי והאמתי, שאולי מעולם לא טעמנו.

אנשים רבים מעידים, שהקשר שלהם עם רבינו בכלל ועם המושג אומן בפרט, נולד אצלם כעת מחדש, ואולי לראשונה. זאת למרות שהם כבר נוסעים שלשים שנה ויותר.

ומהבחינה הזאת, בלי לפגוע באף אחד, יש מעלה דווקא לאלו שעוד לא הגיעו. כי אלו שכבר הגיעו, הפסיקו לרצות, שהרי כבר יש להם את זה… לעומת אלו שעוד לא הגיעו, שהלב שלהם הומה וגועש כל הזמן, והרצון מתגבר והולך ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 93

כמה מועדים יש לנו בשנה?

ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, ושבועות. וגם – תשעה באב…

***

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

תשעה באב נקרא בלשון הפסוק ‘קרא עלי מועד’, ויש לזה השלכות הלכתיות: לא אומרים תחנון, לא למנצח, לא אבינו מלכנו. ואפילו במנחה שלפניו לא אומרים תחנון.

האם אפשר להבין את זה?! מועד הוא זמן של חג, של חגיגה ושמחה, של סעודות בבשר ויין, ריקודים ומחולות ואמירת הלל. אז איך הוא הצליח התשעה באב הזה – להידחף לרשימה המכובדת הזאת, ולהפוך ל’מועד’ מן המניין?

מצדנו היינו אומרים שהכוונה היא בלשון ‘סגי נהור’, וכפשטות הפסוק – שהיום הזה נקבע כ’זמן’ [מועד] לפורענות [לשבור בחורי] רח”ל. אבל היחס שההלכה נותנת לו כמועד ממש, נותן לנו להבין שמדובר במשהו רציני. הייתכן?

***

אז אם נדייק את המילה ‘מועד’ – הכוונה: התוועדות.

בחגים וימים טובים – הוא זמן שבו מתוועדים ביחד. בימי החול והשגרה – כל אחד עסוק בשלו, ואין זמן להתוועד יחד, חוץ מבשבת, שבאים בלית ברירה לבית כנסת ונרדמים ב’לכה דודי’… הזמן שבו מתוועדים יחד, בחשק ובשמחה – הוא ב’מועדים’.

אבל לא רק. ההתוועדות בימים טובים – אינה רק בין אנשים שמתוועדים למקום אחד, אלא גם ובעיקר – התוועדות שלנו עם דודנו. בימים שבשגרה אנחנו מתקשים לזכור אותו, ואין לנו זמן להתוועד עמו. אבל בימים טובים – אנחנו עוצרים את הכל, ומתוועדים עם השם יתברך, מזכירים את הנסים, ויושבים עמו יחד לסעודה.

וזה בדיוק מה שקורה בתשעה באב. גם בתשעה באב אנחנו עוצרים את החיים, ומתוועדים יחד בבית הכנסת. ולא רק אנשים ביחד, אלא בעיקר מתוועדים עם השם יתברך. כי אין שום פירוש אחר למה שאנחנו עושים – חוץ מלהתוועד עמו. יושבים אתו, בוכים אתו, מתווכחים אתו, מקוננים לפניו, מתחננים אליו – הכל אתו ביחד. אם כן, זה ממש ‘מועד’.

ולכן, הוא חל באותו יום של ליל הסדר, ומובא מצדיקים (ר’ פנחס מקוריץ) שהעת רצון הגדולה ביותר הוא בתשעה באב כשיושבים על הארץ. 

***

ואם כבר – כנראה שזה המועד הגדול ביותר.

כי בשאר החגים, אמנם המהלך הרשמי הוא להתוועד עם השם יתברך, אבל מי שירצה בדווקא – יוכל להתעלם מכך, ולהיתפס לדברים חיצוניים; בגדים יפים, ניגונים מרגשים, וסעודות מהנות, ולאו דווקא למה שהם מבטאות.

בתשעה באב לעומת זאת – אין במה להיתפס. לא בגדי חג, לא ניגונים של יום טוב, וכמובן לא סעודות. נשאר רק דבר אחד, האמתי ביותר – השם יתברך. אתה יושב מולו ורק מולו, ואין לך ברירה אלא להתייחס אליו ולהתוועד עמו. התבודדות חובה…

אז אמנם ‘צורת’ (במלעיל) המועד – שונה משאר המועדים. כמו שיום כיפור שונה בצורתו משאר המועדים, שמתענים בו, ומתוודים בו. אז גם בתשעה באב – מתענים ומקוננים ובוכים, אבל זה רק ה’צורה’ ששונה משאר המועדים. ב’מהות’ הוא אותו דבר, ואף יותר.