Photo by: Brodie Vissersבס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 70
נכנס יין יצא סוד [חיזוק מספר שבעים] ובזה סיימנו קנייני התורה.
את מי אתה יותר אוהב לשמוע?
את הצדיקים, הרבנים, והתלמידי חכמים – הגדולים והמבוגרים, או את המרצים, משפיעים – הצעירים?
***
שלשת הקניינים האחרונים (מ”ו, מ”ז, מ”ח) מקנייני התורה, הם: ‘המחכים את רבו’ ‘המכוון את שמועתו’ ו’האומר דבר בשם אומרו’.
לכל אחד יש ‘רעיונות’, וכן כל מיני ‘ידיעות’ – שהם בגדר ‘חומר גלם’, ואינם מוכשרים עדיין לבא לידי ביטוי, ולהשתמש בהם למעשה. ורק כאשר הוא יידרש להרצות את זה בפני אחרים, ו/או לפרט את הדברים בצורה מעשית – יהפכו הידיעות הללו, לחכמה אמתית מפורטת ומעשית.
כשצריך להסביר לילד – מושג מפרשת השבוע, או הסבר על שבת וחג, מצוה או מדה – יכולים להבחין פתאום, שבעצם אצלנו בעצמנו המושג הזה לא כל כך ברור, וכעת, הצורך להסביר לו את זה בצורה ששכלו הילדותי יכול להבין – מכריח אותנו להבהיר את הדבר גם לעצמנו. נמצא שרק כעת הפכה הידיעה הזאת ל’ידיעה אמתית’.
***
על זה נאמר ‘ומתלמידי יותר מכולם’ (תענית ז). אין הכוונה שהתלמיד ‘חידש’ לו משהו שהוא בעצמו לא ידע. אלא שעל ידי התלמידים – הפכו הידיעות שכבר היו לו, לידיעות ברורות מוחשיות ומפורטות.
זהו כמובן ברובד פשוט. בפנימיות הדברים, ככל שאדם נמצא בדרגה גבוהה יותר, אם מחמת שכלו וכל שכן אם מחמת דרגתו – הדברים שהוא משיג, יודע ומבין, הם ‘נוחתים’ רק עד לדרגה הגבוהה בה הוא נמצא, ולא ‘נמוך’ יותר. ומטבעם הרוחני של ‘שכליים’ – ככל שהם בדרגה גבוהה יותר, הם ‘מוגבלים’ ביכולת ה’התפרטות’ וה’התגלות’ שלהם.
ולכן, גילוי התורה – הן בנגלה והן ובפרט בפנימיות – היה מוכרח להיות בצורה של ‘רב ותלמיד’. לא רק בשביל להעביר את זה הלאה, אלא גם מצד עצם הדברים, ובכדי שהם ‘יתגלו’ כראוי – היה צורך שיהיה מישהו ‘נמוך’ יותר שיקבל את הדברים, ועל ידי כך תהיה להם אפשרות ‘להתגלות’ בצורה נמוכה וממילא ברורה יותר בעולם.
***
משכך, נראה לכאורה שהתלמיד מדבר הרבה יותר ‘ברור’, ולפעמים אפילו יותר יפה ומעניין, וכמובן יותר ‘מעשי’ – מאשר רבו (ולפעמים נראה אפילו יותר ‘עמוק’ ממנו). ומשכך, עלולים לטעון: ‘מה לי ללכת אל הרב, הרי אצל התלמיד זה הרבה יותר מובן וברור’, ולפעמים אפשר גם לתהות יותר מכך “מדוע הוא בכלל קורא לעצמו תלמיד של פלוני, הרי הוא הרבה יותר ‘חזק’ ממנו”.
בעוד האמת היא שכל מה שיש לו הוא רק מ’רבו’, אלא שאצל רבו – מחמת שהוא ‘רב’ ובדרגה גבוהה יותר – אין הדברים יכולים להתגלות בצורה ברורה כזאת, ולשם כך הוא זקוק לתלמידו. אבל התלמיד – אם הוא תלמיד אמתי ונאמן – יודע היטב שאין לו משלו כלום, אלא רק מה שקבל מרבו.
וזהו ‘המחכים את רבו’ – כשהכוונה איננה שהוא עושה את רבו ‘יותר’ חכם, אלא מגלה ‘כמה’ רבו חכם, על ידי התרחבות חכמת רבו שמתגלה אצלו.
***
לצורך כך, נדרש מהתלמיד שני דברים חשובים וקריטיים: א. ‘לכוון את שמועתו’. כלומר, למרות שהוא מצליח להרחיב את הדברים, ולפרט אותם הרבה יותר – עליו לבדוק ו’לכוון’ תמיד את דבריו, למה שהוא קיבל מרבו. ולא לסטות כמלא נימה מהבסיס שממנו מתרחבים הדברים.
ב. לומר הדברים בשם רבו – למרות שלכאורה אינם נראים דברי רבו, אלא דברי עצמו, אבל הרי הוא עצמו יודע את אמיתן של דברים מבטן מי הם יצאו, ועליו להקפיד על כך. כי רק כך יהיה ניכר שאכן הדברים עוברים במסורת מדויקת מדור לדור.
ולכן ‘כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם’. ומובן, שמי שאינו עושה כך – בסך הכל אינו מביא גאולה. ולכאורה, הוא ממש גנב, ומביא גלות וחורבן. אך הביאור הוא, שאכן אין כאן גניבה, כי הדברים לא נאמרו ‘במפורש’ מרבו, אבל הם כן שייכים לו. ואם יאמרו משמו, ישמור על נקיות התורה, ויביא גאולה לעולם.
סיכומו של דבר: אין לנו ברירה, אלא לקבל את התורה מ’התלמידים’ שבכל דור, כי רק על ידם נוכל ‘להבין’ באמת את ‘החכמה’ של רבם. אבל על התלמיד לזכור ולהדגיש, ועל השומעים להבין – שהכל מגיע מהמקור.
בזה סיימנו בסייעתא דשמיא קנייני התורה, ויהי רצון שאכן נזכה לקבל את התורה ולקנות אותה בקניין גמור, כי היא חיינו ואורך ימינו, ובה נהגה ואותה נקיים יומם ולילה – בנגלה ובפנימיות, לאורם של הצדיקים – בעלי התורה ומוסריה.