פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 105

מה צריך לעשות באלול?

שאלת המליון. ואולי פשוט צריך ‘לא לעשות’?! או מדויק יותר: לא להתמקד ב’עשייה’ אלא ב’מהות’.

***

קבלנו את התורה, ומעדנו. ביום בו שהיינו אמורים לקבל את הלוחות הראשונות – הם נשברו, וחזרו כלעומת שבאו. זאת אומרת שמשהו השתבש, לא עבד לפי התכנית ולא התאים לכללים. ובכן, מה הפתרון? לוחות שניות.

משה רבינו עולה שוב לשמים, להביא שוב את הלוחות. במחנה ישראל תוקעים בשופר ומזהירים שלא ליפול שוב באותה טעות, ואכן, הוא חוזר לאחר ארבעים יום עם לוחות. והפעם, הכל בסדר. הלוחות הגיעו בשלום, וקיימים בידנו עד עצם היום הזה.

מה ההבדל? האם הלוחות השניות, הם אותם לוחות רק במהדורה שניה? אם כן, האם לא היה אפשר פשוט ‘לתקן’ את הלחות הראשונות?! ומה בעצם ‘שמר’ עלינו שלא ליפול בפעם השניה כמו בפעם הראשונה?

***

יש הבדל מהותי – בין שתי הפעמים, ובין שתי הלוחות – הראשונות והשניות.

הלוחות הראשונות היו מאד רציניות ונוקשות. הם באו לספר לנו מה ‘צריך’ לעשות, ואיך אמורים החיים ‘להיראות’ לכתחילה, וגם מה יקרה אם לא. כשהייתה מעידה, התורה בעצמה הסכימה לקביעה ‘ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם’ ח”ו. כי מה לעשות – זו תורה, וזו שכרה.

כשאתה בלחץ ממשהו שאתה ‘חייב’ להצליח בו, קרוב לוודאי שלא תצליח. כל נסיון, וכל ספק נסיון, מספיק רק שמשהו לא בדיוק כשורה ‘הוא אמר בשעה שש, וכבר שש ודקה’… – מערער את היציבות, ועלול לגרום לנפילה, מה שאכן קרה.

הלוחות השניות – לא מורידים כהוא זה מחומרת הלוחות הראשונות, אבל באים לספר לנו עוד כמה דברים, ‘סודות מהחדר’. הלוחות השניות מספרות לא רק מה ‘צריך’, ואיך החיים ‘אמורים’ להיראות – אלא מה באמת קורה, ומה הם החיים בעצמם.

***

הסוד של אלול, הוא: אני לדודי ודודי לי. זו אכן לכאורה הזמנה ל’תנועה’, אבל גם ובעיקר ‘עובדה’. אתה קרוב לה’, וה’ קרוב אליך. זאת עובדה, ויודע מה, גם אם לא תרצה…

הלוחות השניות ניתנות לא ‘במקום’ הראשונות, אלא ‘ביחד’ אתם. הלוחות השניות מצטלמות על ‘רקע’ של לוחות שבורות. כלומר, גם אם לא עמדת במשימה, והלחות נשברו והם עדיין שבורות, הסיפור לא נגמר, כי הוא פשוט לא יכול להיגמר. אם היית גוי – זה היה נגמר, אבל אתה לא.

ובגלל שאתה לא, יש מערכת ‘עוקפת’ שנקראת י”ג מדות, שבכלל לא מתחשבת ב’נתונים’ אלא ב’קוד הבסיסי’ – שה’ אוהב אותך ויהי מה. אלול, תשובה, ולוחות שניות – באים לומר מסר בסיסי מאד: יש מצב שהלוחות יכולות להיות שבורות [וצריך להיזהר מזה], אבל אין מצב שהקשר שלך עם ה’ יהיה שבור.

זה אמנם לא יכול להיות כתוב בלוחות ראשונות, כי זה ‘לא רשמי’, אבל זה כן מופיע עם לוחות שניות כי זה ‘אמתי’.

ואם כך, אז כבר למה לא להשאיר את הלוחות שלמות?! אם אין לחץ, ואתה בכל מקרה קרוב, אז למה לא ליהנות מזה?! תלמד, תתפלל, תעשה מצוות, ותיהנה. כי באמת אין דבר יותר טוב מזה, אם רק תוציא משם את המרכיב של ה’לחץ’ וה’חייב’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 41

אם אתה פוחד – אז אתה יכול להירגע.

הכלל ידוע: אם הבעל חוב לחוץ – אז בעל הגמ”ח יכול להיות רגוע. אם הבעל חוב רגוע – אז יש לבעל הגמ”ח סיבה טובה להילחץ…

***

הקניין החמישי והשישי מקנייני התורה – הם ‘באימה’ ו’ביראה’.

יש חלקים בתורה – שמביאים על הלומד אותם השראה של יראה. כשאדם קורא בזוהר הקדוש, או בספרי קבלה, וכן בספרי צדיקים – ורואה מושגים קדושים טמירים ונעלמים – הוא מרגיש מיד שמדובר במשהו רם ונשגב, שאין לו מושג בהם, וממילא נרתע ותופס שיש דברים גדולים ממנו ונשגבים מבינתו.

אבל יש חלקים בתורה – ששם אדם עלול להרגיש ‘בבית’. כשלומדים בתורה מושגים שמוכרים לנו; שור, חמור, כסף, גניבה ורמאות. אפשר להרגיש שאני גם כאן ‘חלק’ מהעניין. ואז לקרוא את הדברים מתוך קלות דעת, זלזול ואפילו ביקורת. ובמקרים גרועים, יש אנשים שעלולים להרגיש כך גם ביחס לספרים גבוהים ועמוקים של קבלה וחסידות, כביכול מטיילים הם בתוך שלהם.

הגישה אל התורה צריכה להיות באימה וביראה. כלומר, שים לב עם מה יש לך עסק. מדובר כאן במשהו קדוש מאד, שבשורשו הוא אור אלוקי עליון, והוא משתלשל לתוך אותיות ומילים. הספרים של המשנה, הגמרא, השולחן ערוך, הראשונים והאחרונים, וכל שכן ספרי הקבלה וספרי הצדיקים – הם לא נייר ודיו, אלא אש שחורה על גבי אש לבנה, וצריך נס מיוחד שיהיה אפשר לראות את זה כאן בעולם, ואתה זקוק לרשות מיוחדת כדי לפתוח את הספרים האלו ולקרוא את המילים הקדושות האלו.

***

אלא שבשעת הלימוד, אי אפשר לחשוב כך, כי אז המוח תפוס וחסום – ואינו פנוי לראות מה הוא קורא, ולהבין מה הוא לומד. בשעת הלימוד, צריך כביכול ‘לשכוח’ שמדובר כאן ב’אש’, ולהיכנס לגמרי בכל האיברים הגידים והחושים לתוך העניין והסוגיא. ממש כבתוך שלו. צריך גם את כל העזות כדי להקשות קושיות, ולא לוותר אם זה לא מובן.

רבי נתן התבקש להתמנות לרב וסרב. כשסיפר על כך לרבינו מוהר”ן מברסלב, שאל אותו: מדוע סרבת? ענה לו: אני חושש, שמא אטעה חלילה. אמר לו: וכי מי יהיה רב, מי שאינו חושש?!… כלומר, רק משום שאתה חושש, אתה יכול להיות רב בלי לחשוש. וכך אצל כל אחד. רק מי שתופס מה זאת התורה, ונרתע לאחוריו – הוא זה שיכול וצריך להיכנס ללימוד התורה, עם כל העזות וכביכול ללא שום פחד.

מי שלא יודע שהכביש מסוכן, או לחילופין, מחמת הידיעה הזאת חושש לצאת לרחוב – שניהם לא יכולים להלך ברחוב. אבל מי שיודע כמה הכביש מסוכן, ויודע ממה צריך להיזהר – הוא זה שיכול להסתובב ברחוב וללכת ממקום למקום בצורה רגועה ובריאה.

***

אלו הם שני הקניינים: אימה ויראה; אימה הוא פחד עצום שגורם לרתיעה. כשאדם נמצא ב’אימה’ הוא לא יכול לעשות כלום. לעומת זאת ‘יראה’ מורה על ‘זהירות בריאה’ מחמת ידיעה שיש ממה לחשוש. ואת שניהם אנו צריכים; תחילה את ה’אימה’ – להבין שבעצם אין לנו שום קשר לתורה, ואין לנו בכלל זכות לפתוח את הספר. ואז צריכים כביכול ‘לסלק’ את האימה, ולהיכנס ללימוד התורה בכל הכח והעזות, ולהשאיר אצלנו את היראה, שהיא הזהירות הנדרשת שלא לאבד את הרצינות.

בקיצור: אתה ‘אורח’ רצוי מאד בלימוד התורה, ואתה גם צריך ‘לעמוד’ על שלך בלי לוותר – אבל לא לשכוח ולחשוב שאתה ‘בעל הבית’.