Photo by Robert Bye on Unsplashפרשת ראה היא הפרשה הרביעית מסדר דברים, שהוא משנה תורה. וכאמור, בסדר זה משה רבינו מגלה את ה’סתרי תורה’ – היסודות של התורה שעל ידם יכולים לקיים כל שאר חלקי התורה.
וכפי שנתבאר, בפרשת דברים – גילה סוד התוכחה, ובפרשת ואתחנן – אופן התפילה, והתפילות שלכאורה אינם מתקבלות, ובפרשת עקב – איך להמתיק את הדינים. וכעת פרשת ראה, ממשיך ללמד ולגלות את היסודות הנחוצים לכל אחד, שעל ידי זה יזכה לקיום התורה. ובפרשה זו מתבאר שיש ברכה וקללה, והוא תלוי בכל אחד – איך הוא מסתכל על החיים שלו, לטובה או להיפך. שבזה משפיע אם יהיה לו ברכה או קללה. וכפי שיתבאר.
כמו כן יש להבחין שבפרשת ואתחנן, מובא בעיקר סדר קבלת התורה וקבלת עול מלכות שמים, בפרשת עקב, מובא בעיקר עניין ארץ ישראל, ובפרשה זו פרשת ראה, מובא בעיקר עניין ירושלים ובית המקדש. ולכאורה יש בזה סדר מדוקדק, ששייך לאותם יסודות שהזכרנו.
הקושיות
א. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – מה עניין הפסוק הזה לכאן. הרי מקום הברכות והקללות הוא בפרשת כי תבא, ושם מבואר כל הסדר בהרחבה ובפרטיות, ואם כן, מה עניינו לכאן.
ב. מה שייך כאן הלשון ‘ראה’, ומה ההדגשה ‘אנכי’, וכן ההדגשה ‘היום’.
ג. מהו הכפילות ‘ברכה וקללה – את הברכה וגו’ והקללה וגו”. ומדוע לא כתב מיד אנכי נותן לפניכם את הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון.
ד. לגבי הברכה כתוב ‘את הברכה’ ולגבי הקללה לא כתוב ‘את’. כמו כן לגבי הברכה כתוב ‘אשר תשמעון’ ולגבי הקללה כתוב ‘אם לא תשמעון’. וצריך ביאור.
ביאור הפשט
א. המקום: לדברי רש”י והרמב”ן, הכוונה כאן הוא למה שמובא בפרשת כי תבא. אלא שכאן הזכיר זאת בקצרה, ולהלן מרחיב בזה למעשה בפרטיות.
ב. ראה אנכי: באור החיים הקדוש מבאר שכאשר רוצה לעורר אותם לעזוב הבלי העולם הזה, ולחפש אחר תענוגי עולם הבא, צריך לזה שתי תנאים. הראשון – שאותו ‘מעורר’ יש לו את התענוגים של העולם הזה, ויודע מה זה. והשני – שאותו ‘מעורר’ יודע מהם הם התענוגים של העולם הבא.
ועל זה אומר להם משה ‘ראה אנכי’, כלומר אני הוא זה שטעמתי את העולם הזה, כי היה גדול וגיבור ומלך ועשיר, ואני הוא זה שטעמתי את העולם הבא כמו שלא טעם אף אחד. ואני הוא זה שמראה לך ואומר לך את האמת.
ג. הכפילות: באור החיים הקדוש מבאר, שבכל דרך יש גם ברכה וגם קללה, כי רשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים, וצדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה. ואם כן, בכל דרך יש גם ייסורים וגם שלוה. וזה מה שכתוב בתחילה ‘ברכה וקללה’. ואחר כך מפרש איזה מהם הוא הברכה האמתית ואיזה להיפך.
ד. את הברכה אשר תשמעון: באור החיים הקדוש מבאר שהברכה העיקרית היא בעולם הבא, ויש לזה פירות בעולם הזה, וזה מרומז ב’את’, שהוא טפל לברכה העיקרית. ומה שכתוב ‘אשר’ הוא משום שזה מה שמשה רבינו רוצה שיהיה. וגם משום שהשמיעה בעצמה היא הברכה.
ביאור הפנימיות
פנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן לו), ובזה מתבאר מה הסוד של הנסיונות והמעברים ברוחניות שעוברים על האדם, ואיך להפוך אותם בעצמם לברכה, וכפי שיתבאר.
אור פשוט – והציור
בכל יום יש שפע חדש שמגיע לעולם. השפע הוא ‘אור רוחני’ שמופיע בעולם בצורה של אותיות רוחניות, והם מופיעות לעינינו בדמות העולם על כל אשר בו. השפע הזה, שהוא אור רוחני – הוא לא ‘טוב’ ולא ‘רע’, וכמו שכתוב (איכה ג) “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, אלא ‘אור’ פשוט שאין בו שום ‘ציור’, לא לטוב ולא למוטב.
האור הזה נקרא ‘קמץ’ (שרומז על הכתר), על שם שהוא ‘קמוץ וסתום’, ואין בו שום ציור ושום ‘פירוש’. לאחר מכן הוא נעשה ‘פתח’ (שרומז על החכמה), כלומר, הוא ‘נפתח’ ומופיע בצורה של אותיות. ואז הוא עדיין לא נוטה לא לטוב ולא לרע. השלב הבא הוא ‘צירי’ (שרומז על הבינה), שבו נעשה ה’ציור’ של השפע וה’צירוף’ של האותיות – לטוב או למוטב.
הציור של השפע נעשה על ידינו. האדם הוא זה שבוחר כיצד ‘לצייר’ את השפע, האם הוא יהיה שפע טוב או חלילה רע. ובאיזה ‘צירוף’ האותיות יופיעו בפניו, האם בצירוף נכון וישר, או בצירוף מעוות ומוטעה.
כלים – מתוקנים או פגומים
ה’ציור’ של השפע – נעשה על ידי הכלים שיש לנו. היות והשפע אין בו שום ציור וצורה, הוא ‘נשפך’ לתוך הכלים שלנו, ומקבל ממילא את הצורה שלהם. כמו מים שנשפכים לתוך כלי, והופכים להיות באותו צורה של הכלי – עגול או משולש או מרובע וכדומה.
נמצא, שאם הכלים הם הכלים טובים ומתוקנים – אזי השפע שנכנס לתוכם, מקבל ציור וצורה של טוב. ואם חלילה הכלים מקולקלים ו/או פגומים – גם השפע שנשפע לתוכם, מקבל את הציור הזה, והופך להיות שפע מקולקל.
דומה הדבר, לשני אנשים שמכינים חמין. שניהם משתמשים באותם רכיבים בדיוק, אך התוצאות שונות מאד זה מזה – האחד, יוצא לו תבשיל משובח ונודף ריח נעים ומגרה. והשני, יוצא לו תבשיל מקולקל, שמדיף ריח נורא ודוחה. מה ההבדל – הראשון ניקה את הסיר קודם שנתן את המוצרים לתוכו, והשני – לא… אותו שפע, אבל תוצאה הפוכה…
יש שמבארים בזה את המשנה ‘מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם’, והרי ההבדל ביניהם הוא עצום. אך הפירוש הוא, ששניהם קבלו אותו שפע של רוח הקודש, וההבדל ביניהם הוא רק ב’כלים’. הכלים של אברהם אבינו היו נקיים, ושל בלעם – מטונפים, ולכן, אותו שפע פעל אצל כל אחד מהם פעולה הפוכה.
שבעים כלים – כמניין ‘עין’
‘הכלים’ של האדם, תלויים בגודל הקדושה שלו, והקדושה תלויה בעיקר בעיניים. קודם כל בפשטות – הנסיון של קדושה מתחיל בעיניים, כמו שאמרו חז”ל ‘עין רואה, לב חומד, וכלי מעשה גומרים’. אבל יש בזה גם מובן מהותי. הקדושה תלויה ב’הסתכלות’ על העולם – איך אדם בוחר לראות ולהסתכל עליו, לטוב או למוטב.
השפע הרוחני, נחלק לשבעים ‘סוגים’, שהם שבעים פנים של תורה. ‘שבעים פנים’ פירושו שבעים סוגי ‘תפיסות’, שיכולות להתחלק בין בני אדם שונים, אבל גם יכולים להיות כולם אצל אדם בעצמוץ הטעם הרוחני – הוא לא כל הזמן אותו דבר, אלא כל יום וכל רגע מקבל צבע אחר, טעם שונה, ותפיסה חדשה.
כנגד זה, יש שבעים אומות, שהם ההיפך הגמור משבעים פנים. כנגד של ‘טעם’ ו’צבע’ של תפיסה רוחנית, יש מדה או תאווה שמושכת את האדם, ומנסה להטריד אותו ולהעסיק אותו, ובכך למשוך אותו ‘החוצה’, ולמנוע ממנו את התענוג הרוחני.
למעשה, לא מדובר ב’או זה או זה’ – אלא בשניהם גם יחד. כלומר, אי אפשר לבחור ב’שבעים פנים’ במקום שבעים אומות, אלא מוכרחים את השבעים אומות כדי לזכות בשבעים פנים. אי אפשר לזכות לשום טעם רוחני, לפני שפוגשים את אחת המדות או התאוות ומתמודדים אתה. וזאת, משום שהיא זאת שהולכת להיות ‘הכלי’ של אותו שפע.
אם לא היו מדות או תאוות, לא היה לנו מושג של טעם וריח, אם כן באיזה כלים היינו יכולים להרגיש ולתפוס אור רוחני. בשביל זה יש מדות ותאוות, שהם כלים של הנפש, ועל ידי שהם קיימים – יכולים לקבל הרגשה ותפיסה בעניינים רוחניים.
השאלה רק איך ‘להסתכל’ על אותם שבעים אומות, האם כמשהו בפני עצמו, שכדאי להימשך אחריו ולעשות ממנו מטרה תכלית, או כאמצעי וכלי לקבל דרכו אור רוחני. אם מרגישים משיכה של ‘אהבה’ – משתמשים בה לתפוס מהי אהבת ה’, ואם מרגישים פחד ורתיעה – משתמשים בזה כדי להרגיש יראת ה’. וכן הלאה.
העצה – צעקה ואמונה
נמצא אם כן, שמוכרחים לעבור דרך השבעים אומות בכדי לבנות את הכלים לקבל את השפע. וזה מה שהפסוק אומר ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה’. כלומר ‘אנכי נותן’ – אני נותן לכם שפע נקי, שאין בו שום ציור לטוב או למוטב. ורק ‘לפניכם ברכה וקללה’ – כשהוא מגיע אל הכלים שלכם, הוא הופך להיות ברכה או להיפך.
ובשביל זה ‘ראה’ – אתה צריך להשתמש בכח ה’עין’ שרומז על שבעים אומות, שהם כלים לשבעים פנים של תורה, ולהסתכל נכון על הנסיונות וההתמודדויות. לא לראות אותם כמציאות בפני עצמה, וכמשהו שאמור להרחיק אותך מהרוחניות, ולהוות תחליף אליהם, אלא כמשהו שישמש ‘כלי’ להרגשות רוחניות.
אמנם מובן שזה אינו פשוט. קל אולי להגדיר זאת כך, אבל קשה לחיות עם זה בשעת מעשה. כאשר יש התמודדות עם אותם שבעים אומות, ההרגשה היא מיצר וגלות, והנפש מתכווצת ומתמודדת מאד, ומה העצה אם כן, שעל ידה יכולים לעמוד בנסיון הזה, ולזכות ל’ראה’ כראוי, בכדי שזה יהיה ברכה ולא קללה.
על זה יש שני עצות: א. ‘היום’. ב. ‘אשר תשמעון’. העצה של ‘היום’ – הוא לצמצם את ההתמודדות לרגע הזה ותו לא. לא צריך לנצח לגמרי, בכדי לזכות לקדושה וממילא לכלים רוחניים. אלא צריך לנצח ‘הפעם’ ותו לא. וזאת משום שכל יום יש שפע חדש, וההתמודדות הזאת, היא הכלי של השפע של ‘היום’, ולכן צריך רק היום לנצח, כדי לקבל את השפע של היום.
שמע ישראל
והעצה של ‘אשר תשמעון’, הוא לומר שמע ישראל. כלומר, בכל יהודי טמון כח פנימי עצום של מסירות נפש על נקודת היהדות. יהודי אומר פעמיים ביום ‘שמע ישראל’, ובזה הוא מכניס בעצמו כח אדיר, שיכול לעמוד נגד כל הנסיונות.
יהודים במשך הדורות עמדו במצבים של נסיונות קשים ומרים, והסכימו למסור נפשם ולהישחט – והכל תחת האמירה של ‘שמע ישראל’. גם יהודים שהיו רחוקים מאד, כשהגיע ‘רגע האמת’ הם אמרו ‘שמע ישראל’ וחזרו למקורם. וידוע סיפורים רבים על יהודים שגילו את יהדותם באמצעות המילים נוראות ההוד הללו.
את הכח הזה, צריך לקחת לכל נסיון. כשאדם עומד בפני נסיון, של אחד או יותר מהשבעים אומות – הוא צריך לעורר מתוכו את הכח של מסירות נפש שטמון בו. וזאת על ידי שנזכר ‘הרי אמרתי היום שמע ישראל’, אם כן יש לי כח. ואם קשה להתקשר למה שכבר אמר שמע ישראל, יכול לחזור ולומר אפילו מאה פעמים ביום.
המובן הפנימי של ‘שמע ישראל’ – הוא הבירור מי אני ולהיכן אני שייך. ‘שמע ישראל’ נאמר על ידי השבטים, כאשר יעקב אבינו חשש שמא יש בהם פגם, הם אמרו ‘שמע ישראל’ כלומר: אנחנו שייכים אליך ‘ישראל אבינו’. וממילא אנו מאמינים שה’ אלוקינו ה’ אחד. ולכן כנגד י”ב שבטים יש י”ב תיבות ב’שמע ישראל’ וברוך שם’. ומהי”ב שבטים הללו יצאו שבעים נפש, שהם השורש של שבעים פנים לתורה.
כשיהודי אומר ‘שמע ישראל’ הוא מזכיר לעצמו, ובעצם לנשמתו – להיכן הוא שייך, ואם כן, לא נאה ולא יאה לו ההשתייכות לשבעים אומות, שהם בני השפחות המבוזים והמנוולים. ומזה מקבלים כח שלא ללכת אחרי השבעים אומות, אלא לעמוד בנסיון ועל ידי זה לקבל כלים של ברכה. וזה הפירוש ‘את הברכה אשר תשמעון’ – על ידי ‘שמע’ (תשמעון), יש כלי (את) לקבל את הברכה.
Podcast: Play in new window | Download
Photo by Martin Damboldt from Pexels