ארכיון תגיות עבור : תחפש את אלוקים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 103

מה ההבדל בין שעון מעורר – לאזעקה בצבע אדום?

למה כששומעים אזעקה – נבהלים, וכששומעים שעון מעורר – לא נבהלים אלא ‘מתעוררים’ (או ממשיכים לישון…)?!

***

בראש חודש אלול – מתחילים לתקוע בשופר ולומר סליחות.

מה המטרה של תקיעת השופר והסליחות, ומה בעצם המטרה של כל ה’אלול’? לכאורה כדי להתעורר. אבל לפעמים (או יותר) – במקום ‘להתעורר’, נבהלים ונלחצים, או לחילופין, נעשים אדישים ומאובנים.

יש כאן תהליך אבסורדי. בכל חג ומועד, ובכל נושא ביהדות – אנחנו יודעים שיש ירידת הדורות; ‘פעם’ היו מרגישים שבת / פסח / תפילה / יראת שמים – בצורה חזקה מאד, ו’היום’ חלש יותר. זה מוכר ולגיטימי. אבל כשזה מגיע לנושא של אלול וימים נוראים – זה לא ‘ירידת’ הדורות אלא משהו אחר לגמרי. זה לא נהיה ‘חלש’ יותר, אלא נהיה ההיפך הגמור.

כולנו מכירים בעל פה את התיאורים על חודש אלול – איך שהוא היה נראה פעם; אם זה בישיבות, ואם זה בחצרות הצדיקים. יודעים לצטט את מה שהיו אומרים בנובהרדוק ‘כל השנה צריך להיות אלול, אבל אלול זה הרי אלול’… יודעים לספר על הדגים שרועדים, ולצטט את האמרה ‘כמה עלינו לרעוד על כך שאנחנו לא רועדים’.

וכל התיאורים והציטטות האלו והאחרות – לא רק שאינם מעוררים, אפילו לא חלש, אלא אדרבה, גורמים לאדישות או לגיחוך… ובמקרה הטוב (אם הוא קיים, ואם אפשר לקרוא לזה ‘טוב’) – הוא גורם ללחץ ועצבים. מה הסיפור?!

***

שעון מעורר מצלצל – כשצריכים לקום ליום חדש, או להיזכר באיזו מטלה. לא מדובר במשהו מפחיד או מלחיץ, אלא במשהו שאנחנו מוכנים לקראתו, יודעים במה מדובר, וערוכים אליו. כל שנשאר הוא ‘לעורר’ אותנו מהשינה, ולהתחיל את התהליך הבריא והמוכר של היום החדש.

לא כן כששומעים אזעקה. האזעקה מודיעה על משהו שאנחנו לא יודעים איך להתמודד אתו. הוא לא תלוי בנו, ולא ביכולת שלנו להתמודד אתו. ובקיצור: הוא מעדכן על משהו ש’גדול מאתנו’. ולכן, הוא מעורר בהלה, או במקרה החמור יותר, גורם להתאבנות. שני תגובות של ‘היסטריה’.

***

תקיעת שופר, סליחות, ואלול – לא אמורים לשמש כאזעקה, אלא כשעון מעורר.

כמו שהשעון מעורר, מזכיר לך לקום ליום חדש. כך השופר מזכיר ואומר לנו: יהודי יקר, נרדמת קצת ונפלת לכל מיני חלומות ופנטזיות. הגיע הזמן להתעורר ולחזור הביתה, למקום האמתי שלך, להיות קרוב לה’. וזה מה שהוא היה אצל הצדיקים – מישהו שדופק בדלת, ואומר: הגיע זמן מנחה, או במושגים שלנו: הגיע זמן ארוחת צהריים…

אבל כאשר זה הופך להיות אזעקה; אתה שומע שופר – אתה שומע צרות ועונשים, רואה פרצוף זועם, ומרגיש חוטא ורשע. זה הרגשה של משהו מפחיד, ש’גדול עלינו’. לא פלא, שהוא גורם ללחץ, או גרוע יותר, להתאבנות שהופך לציניות. וכך נהפך האלול המתוק מ’אני לדודי ודודי לי’ למשהו שצריך לקרוע מלוח השנה.

השופר המתוק, כפי שלימדונו הצדיקים, אומר לנו: ישנת עמוק ילדי, ואתה לא רוצה להיות בתרדמת כל החיים. אז הנה, באתי להעיר אותך ונלך ביחד לבית הכנסת. היש מתיקות גדולה מזו? זה הרי ממש חרוזים עם המזמור ‘לדוד, ה’ אורי וישעי’ – שגם אותו ‘משום מה’ אומרים באלול?!

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 100

כמה זמן מחפשים?

עד שמוצאים. או עד שמתייאשים מלמצוא. האם יש דבר שמחפשים אותו כל החיים?

***

המערכת של היהדות – מורכבת משני מישורים: תורה, ודרך ארץ.

‘תורה’ מתייחס לחלק הרוחני – לימוד תורה, תפילה, וקיום מצוות. ‘דרך ארץ’ מתייחס לחלק הגשמי – אכילה, שינה, פרנסה, חברה, ומנוחה. בימינו אפשר להוסיף לרשימה גם: ‘הזמן’, ו’בין הזמנים’, שמקבילים ל’תורה’ ו’דרך ארץ’.

האם אכן זקוקים לשניהם? ברור כמובן ש’דרך ארץ’ לבד לא מספיק בלי ‘תורה’. אדם שמתעסק רק בגשמיות בלי שום קשר לרוחניות – הוא בהמה. אבל לכאורה ‘תורה’ לבד – כן אמור להספיק. ואדרבה, הלוואי שנזכה כולנו להיות כל החיים דבוקים ברוחניות, בלי צורך בגשמיות כלל ועיקר.

אז זהו שלא. קודם כל, המציאות היא שאי אפשר, נקודה. מי שיהיה דבוק רק ברוחניות, ולא ידאג לתחזק את החלק הגשמי – יצטרך להיפרד בתוך כמה ימים מהעולם… והמציאות הזאת היא לא סתם, אלא היא מבטאת הגדרה מהותית, שאי אפשר לזה בלא זה.

ועל כך אומרים חז”ל ‘יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון’. כלומר, תורה בלי דרך ארץ – אין בו כדי להבטיח ‘משכחת עוון’!… האמנם? איך זה ייתכן?!

***

“כל מה שברא הקב”ה – לא ברא אלא לכבודו” (אבות פ”ו)

כבוד מופיע בשתי צורות: בצורה של ‘גילוי’ ובצורה של ‘חיפוש’. הכבוד הרגיל – הוא פשוט לכבד. אם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות – אנחנו מכבדים אותו, ומכריזים בצורה הכי ברורה שהוא כאן ושהוא המלך.

אבל בואו נסכים – שהחלק הגראפי שבו יהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות – הוא קטן מאד מאד ביחס לכל העולם, ששם זה לא קורה. שם לא מכבדים את ה’, ולא רק שלא מכבדים, אלא מבזים אותו. אז איזה מין כבוד זה, שבאיזה קטע קטן מהיקום יש לו כבוד, ובכל מקום אחר לא מכירים בו בכלל.

בשביל זה יש את החלק השני – שנקרא ‘חיפוש’. הפעולה הזאת נעשית בתוך ‘שטח האויב’ – במקום שבו אין שום גילוי של כבוד. אף אחד לא מכבד אותו שם, ואף אחד בכלל לא מכיר בו. ואז, אתה מגיע, נעמד במרכז הכיכר, ואומר: ‘איפה ה’?’ והשאלה הזאת, שנאמרת מתוך וודאות שהוא בוודאי כאן, ואתה רק מחפש ‘איפה’ – מגלה אותו במקום חדש, שבו הוא מעולם לא התכבד.

***

תורה – זה ‘גילוי’ הכבוד. דרך ארץ – זה ‘חיפוש’ הכבוד. כשאנחנו לומדים – אי אפשר להתעלם מה’, שהרי אתה עוסק ‘בו’. [רק צריך להיזהר שלא לגרש אותו חלילה]. אבל כשאתה אוכל, ישן, עוסק בפרנסה, הולך לטייל, ו/או יושב על ערסל – יש לך כביכול בחירה, האם להתעלם מנוכחותו, או לומר: ריבונו של עולם, אתה כאן!

בזמנים של ה’דרך ארץ’ – יש לנו הזדמנות להרחיב את השטח הגראפי, בעולם או בנפש, של נוכחות ה’ בעולם. מדובר בסך הכל בשינוי תפיסה: במקום להרגיש שמשאירים את ה’ בבית כנסת או בבית – מחליטים ‘לחפש’ אותו במקומות נוספים. לא באותו צבע של הבית מדרש, אלא בצבעים אחרים, ומעניינים לא פחות.

ואם מחפשים – מוצאים, וממשיכים לחפש. החיפוש הזה – הוא ההגנה הרוחנית הגדולה ביותר. כי אתה ‘עסוק בלחפש’ ולא ‘פנוי להתפרק’. ויש גם תגמול – כי מכבדי אכבד.