פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

‘התיישבת’ פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – ‘להתיישב’ אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: ‘מתיישב לבו בתלמודו’.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא ‘הראש’. והכוונה ‘הראש שלך’. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש”י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה ‘הראש שלך’ אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה ‘הם’ אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש”י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו ‘אני בעצמי’.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו’תייבא’ אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא ‘תיכנס’ לתוך הספר, ו’תחיה’ את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים ‘מתיישבים’ על הלב או לא.

לפעמים, הכל ‘מובן’ לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא ‘מסתדרת’. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת ‘התקמט’ בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ’תורה’ ל’תורתו’. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד ‘מבחוץ’ ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא ‘תיכנס’ פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה’אני’ הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו ‘יתיישבו על לבו’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 45

מה דעתך על השורה הבאה:

אתה גם קטן, גם בינוני, וגם גדול. או במילים אחרות: גם ‘תלמיד’, גם ‘חבר’, וגם ‘רב’.

***

הקניין העשירי, האחד-עשר, והשנים עשר מקנייני התורה, הם: ‘בשימוש חכמים’, ‘בדקדוק חברים’, ‘בפלפול התלמידים’.

כל סוג לימוד שיש בעולם, יש שני אפשרויות בלבד – או שאתה מבין או שאתה לא מבין. יודע או שלא יודע. אין אפשרות שלישית. לעומת זאת התורה – מחמת היותה חכמה אלוקית, ה’ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים’ [ולא רק בכמות, אלא גם ובעיקר באיכות] – יש בה אין-ספור רבדים של הבנה, ובכל שלב אתה גם ‘מבין’ וגם ‘לא מבין’, גם ‘יודע’ וגם ‘לא יודע כלום’.

ילד שיודע א-ב, הוא יודע הכל ועוד לא יודע כלום. לומד חומש, משנה וגמרא – הוא מבין לגמרי כל מילה, אבל ביחס לבחור בישיבה הוא לא מבין באמת כלום, וגם הוא ביחס לתלמיד חכם לא מבין כלום. הבנה רחבה ונפלאה של ‘הנגלה’ עדיין נחשבת בקושי לא-ב ביחס לתורת הפנימיות, וכן הלאה.

משכך, לכאורה אין בידנו אפשרות לדעת, האם בכלל אנו מבינים או לא. במערכת של כל כך הרבה רבדים, ייתכן שבכלל אבדנו את הכיוון, וההבנה שלנו היא בכלל לא ‘בתורת’. [כמו מי שלומד ‘חמרא’ בגמרא, ואין לו מושג אם הכוונה ל’חמור’ במקום על ‘יין’, ושניהם יכולים להיות נכונים…]

***

לשם כך, אנו זקוקים לשלשה פרמטרים קבועים – בכל שלב של לימוד התורה, כדי לוודא שאנחנו נמצאים על הכביש הנכון. והשלשה האלו הם: מלמעלה, בגובה הראש, ומלמטה. ולכך צריך שלשה דברים: רב, חבר, ותלמיד.

‘לבד’ אי אפשר להגיע לשום מקום. על ‘תלמידי חכמים’ (!) שיושבים לבדם ועוסקים בתורה, אומרים חז”ל ‘ולא עוד אלא שמיטפשים’ (תענית ז). חייבים חבר נוסף. כשלומדים עם חבר, הדברים מתחדדים ונעשים ברורים ומדויקים. וכל זה עדיין ב’רובד’ שלך, בגובה הראש. יחד עם זה צריך עוד שני רבדים – רובד גבוה יותר, שמקבלים מהרב. ורובד נמוך יותר, שמקבלים מהתלמידים.

החלק של ‘הרב’ – הוא עדיין מופשט. חייבים אותו כדי להכיר שיש עומק, ולזהות את הכיוון אליו לחתור, אבל עדיין לא ‘מבינים’ את זה. ולכן הוא נקרא בלשון ‘שימוש’. בשימוש קולטים דברים דקים וניואנסים שאין להם ‘ביטוי’. החלק של ‘החבר’ הוא זה שמביא את ההבנה הברורה והמחודדת, ולכן הוא נקרא ‘דקדוק’. והחלק של ‘התלמיד’ הוא בשבילך לכאורה בזבוז זמן וקטנות, ולכן הוא נקרא ‘פלפול’, אבל מתוך הפלפול הזה אתה תופס את הרובד הפשוט יותר של הדברים.

***

במובן פנימי יותר – המהלך הזה מלווה כל שלב בעבודת ה’, ובתיקון הנפש.

אדם מצד עצמו – מעורבב מאד ובלתי מתוקן. ובכדי שלא ליפול לתוך המערבולת של עצמו, להתבלבל ולהישבר חלילה – עליו להתחבר תמיד לשלשה רבדים של ‘תיקון’; ‘נקודת הרב’ – דהיינו הארת הצדיק, שהוא החלק הנקי והמתוקן ביותר שיש. ‘נקודת החבר’ – נקודה מסוימת שיש לחבר שלך, שבו הוא מתוקן, ואתה יכול לקבל הארה מהנקודה הזאת. ומשניהם יחד נולדת ‘נקודת התלמיד’ – שהיא נקודת השלימות שטמונה בתוכך, ועליך לגלות אותה ולהתחבר אליה (ליקוטי מוהר”ן לד).

יש הרבה בלגן ובלבול, אבל יש נקודות ‘מבוררות’ של אמת – ואם תתחבר אליהם, תוכל בעקבותם לסלק הרבה ערפל ובלבול, ולהתקדם יותר לקראת התיקון, הפרטי והכללי.