פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 98

כמה אתה משלם על האויר שאתה נושם?

והאם בכלל דאגת פעם לשלם על החיים שלך?

***

יש ברז של חיים – קוראים לזה תורה.

על התורה נאמר ‘כי הוא חייך ואורך ימיך’. כלומר, הצינור שדרכו זורמים החיים לעולם – הוא התורה. כשמתחברים לצינור הזה, מקבלים חיים. ‘חיים’ זה לא רק לא למות, אלא כל החיות והחיוניות, וכל הצבע והטעם של החיים – נקראים ‘חיים’, וכל אלו נמשכים מהתורה.

וזו לא סיסמא, אלא מציאות. מציאות טבע כמו כל מציאות אחרת שאנחנו מכירים. כמו שחום מגיע מאש, ולחות מגיע ממים, כשם שכשדופקים את הראש בקיר זה כואב, וכשחותכים את האצבע יוצא דם – כך בדיוק ואף יותר יש ‘מציאות’ שהחיים מגיע מהתורה, ורק מהתורה.

‘תורה’ זה לא רק לימוד תורה, אלא גם קיום התורה. כשמקיימים את המצוות – גם כן מתחברים לאותו צינור, ושואבים ממנו חיים. אבל שוב, אין בזה חכמות – צריך תורה או מצוות כדי לחיות. בלי זה – אין חיים. ולא בתור עונש, אלא בתור מציאות.

***

אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי?

אדם לא יכול כל הזמן להיות דבוק בתורה. והוא זקוק גם לזמנים של מנוחה, שבהם הוא לא יכול להיות דבוק בתורה. ויש זמנים ומקומות שבהם ‘אסור’ להיות דבוק בתורה. ואם כן, באותם זמנים או מקומות – מאיזה צינור נקבל חיים.

ובעצם, רוב העולם – שהם גוים או רשעים – ואין להם שום קשר לתורה, איך הם חיים? אז אמנם החיים שלהם רחוקים מלהיקרא ‘חיים’, אבל גם המינימום הזה לא היה אמור להיות. כי אם אין תורה אין חיים.

התשובה היא שיש ‘אוצר מתנת חינם’, שהוא משמש כצינור חירום – למי שאינו דבוק בתורה, או לזמנים ומקומות שבהם אי אפשר ו/או אסור להיות דבוק בתורה. ואז, באותו רגע מתחברים לצינור הזה, ומקבלים חיים ‘בחינם’.

[כמובן שהאוצר הזה לא פתוח לשימוש… אבל כיון שגם הצדיקים הגדולים ביותר, זקוקים להשתמש בו, באותם זמנים ומקומות שאינם יכולים להידבק בתורה, אז הוא נפתח עבורם, וכשהוא כבר נפתח – הם דוחפים החוצה כמויות גדולות שיש בהם כדי להחיות את כל העולם. ויש כמובן מה להרחיב בזה, לא במסגרת זו].

***

יש בזה משהו מרגיע.

בוודאי שמוטל עלינו, ואנחנו גם רוצים – להיות מחוברים אל הברז שהוא ‘לכתחילה’, הברז של התורה. אבל אם זו האופציה היחידה – זו חוויה מלחיצה, ופחות מאפשרת תענוג. הידיעה שיש עוד ברז חירום, גורמת לרוגע וחירות, ומאפשרת עוד יותר ליהנות גם מהצינור של התורה.

זו היא החוויה של בין הזמנים. זהו זמן שבו נזקקים הרבה יותר לאותו ‘צינור חירום’. ואם כבר, אז תתחבר לזה, ותחווה את זה כראוי. שב רגל על רגל, ותנשום עמוק מלא ראותיך את התחושה הזאת שם ‘חיים בחינם’. תיהנה מהידיעה שהקב”ה רוצה להחיות אותך בלי שום תמורה, סתם כך, כי הוא רוצה שתחיה. ואז, גם הדף גמרא של ‘בין הזמנים’ הוא בטעם אחר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 18

האם אתה קשור לתורה – כל הזמן, או רק לפעמים?

מהחיים הפוליטיים אפשר לקחת פסק זמן, אבל מ’החיים’ בעצמם לא. כמו כן להבדיל, מ’עשייה רוחנית’ אפשר לקחת פסק זמן, אבל מ’התורה’ – בלתי אפשרי, וגם אין צורך.

***

במבט ראשון לא שייך להיות קשור כל הזמן, כי בשביל להיות קשור לתורה – צריך ‘לעשות’ משהו; ללמוד תורה, לקיים איזה מצוה, או לפחות להימנע מעבירה העומדת לפתחך. אבל כשאתה לא עושה אף אחד מכל אלו – איזה שייכות יש לך? אז אתה מנותק.

השאלה היא, כיצד ייתכן שקבלנו תורה שהיא החיים, כפי שמעיד הפסוק ‘כי הוא חייך’, וכפי שאנו אומרים בשם ומלכות פעמיים ביום ‘כי הם חיינו’, ולמעשה, ישנם זמנים בהם אין לנו אפשרות חיבור אליה. האם ייתכן שנגזר עלינו להפסיק את החיים מידי פעם?!…

ניחא אם היינו אומרים, שבזמן בחירה ברע חלילה – אדם מתנתק מהתורה, ניתן להבין שיש בידנו בחירה אם להיות מחוברים ‘כל הזמן’ או חלילה לא. אבל אם גם בלי עבירות, רק עצם מציאות החיים שאינה מאפשרת התעסקות תמידית בעשייה תורנית ורוחנית, גורמת להתנתקות – כיצד הדבר ייתכן?

בהכרח אם כן, שאין הדבר כך. ויש בידנו אפשרות להישאר מחוברים לתורה, גם כאשר איננו ‘עושים’ שום דבר, ובזהירות נוסיף, שמתוך אותו הכרח נוכל להבין שגם אם אדם בחר חלילה ברע, עדיין אין זה בהכרח הוא מתנתק מהתורה, שהרי עדיין לא נגזרה עליו מיתה, וניתוק מהתורה – פירושו ניתוק מהחיים.

***

ובכן, כיצד נשארים מחוברים לתורה, בכל זמן ומצב?

בשביל כך אמרנו ‘נעשה ונשמע’, ובזה גילינו שאנו נישאר מחוברים לתורה בכל מצב ויהי מה – אם לא ב’עשייה’ אז ב’שמיעה’.

כשאדם יכול, הוא צריך ליצור חיבור באופן ‘אקטיבי’, ולעסוק ב’נעשה’; ללמוד תורה או להחזיקה, לקיים מצוות או לקרב יהודים אל המצוות, לעסוק בחסד או במשא ומתן באמונה, וכל כיוצא בזה. ובמקביל, לעמוד בנסיונות ולא ללכת אחרי תאוות ומידות רעות, ואף זה נחשב ל’עשייה’ ולחיבור ‘אקטיבי’.

וכשהוא אינו יכול, והרי לכל אחד יש זמנים שהוא אינו יכול – כאן החיבור הוא באופן ‘פאסיבי’, באופן של ‘נשמע’. שמיעה בליבא תליא, ופירושה: רצון והשתוקקות, כאומר: אני רוצה מאד לקיים בכל רגע את כל המצוות, אלא שאינני יכול, והרצון בעצמו כבר יוצר את החיבור.

וכשגם זה בלתי אפשרי – יש עוד ‘נשמע’, שהיא אמונה תמימה. כאומר: אני מוכן לשמוע ולקבל שהתורה נמצאת כאן ובכל מקום, ושיש לי חיבור אליה. אני לא סותם את האוזניים, ולא אטום מלשמוע, אלא מוכן לקבל את האמת כפי שהיא.

והאמונה הזאת שייכת אפילו במצב של נפילה חלילה, גם אז עדיין אפשרי ומתבקש – להאמין שלא בגלל שסובבת את הפנים, אז התורה ברחה מכאן, היא עדיין כאן וגם השם יתברך עדיין כאן, וגם אם קשה לך להסתכל אליהם, לפחות תאמין שהם כאן, ובזה נשארת לפחות בחיים.

ובחרת בחיים.