פוסטים

חומש במדבר הוא הסדר הרביעי בחמשה חומשי תורה, ואינו עוסק במצוות חדשות – אלא בסיפור סדר הליכתם של ישראל במדבר, והמצוות שהיו שייכים לזה (כמבואר ברמב”ן). ואמנם אין בחומש זה מצוות חדשות, אבל יש הרבה יסודות חדשים, הנלמדים מתוך הנהגת המדבר – הן הנהגת השם יתברך עמנו, והן הנהגתנו עמו.

פרשת במדבר, היא הפרשה הראשונה בסדר זה. ובפרשה זו מסופר על ‘מניין’ בני ישראל – הן המניין של כל עם ישראל יחד, והן של כל שבט ושבט. ובנוסף, גם סדר הדגלים שבהם מוזכר שוב מניין כל שבט. בנוסף לכל זה, מתחיל הכתוב לייחס את שבט לוי בפני עצמו – הן במניינם, והן בחנייתם, והן בתפקידם [וזה ממשיך גם בפרשה שלאחריה].

כל הסדר הזה, שייך להקמת המשכן. שמשום כך נמנו שוב, וכל עניין הלויים וסדר הדגלים – הוא סביב המשכן. כמו שמבאר הכתוב – מי חנה בכל צד מהמשכן, הן מהלווים והן מהדגלים. וגם כל העניין הלויים הוא כדי ‘לשמור משמרת המשכן’, ולסייע את הכהנים בעבודתם. ומתוך כך מתבאר סדר השראת השכינה בעולם, ואיך הוא תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל, וכמה נחוץ להיות כל אחד ‘איש על מחנהו ואיש על דגלו’, וכמו שיתבאר בעז”ה.

התמיהות שבפרשה

א. ‘במדבר סיני, באחד לחודש השני’ – מדוע צריך לפרט הכתוב באיזה מקום ובאיזה זמן היה, מה שלא פירט בשאר הפעמים שנמנו (בפרשת כי תשא, ובפרשת פנחס).

ב. איזה צורך היה במניין זה, אחר שכבר נמנו ביציאת מצרים ואחר חטא העגל (בפרשת כי תשא). ומה החילוק בין מניין זה לבין המניינים האחרים, ומדוע.

ג. מהו עניין הדגלים, ומדוע הוא מסודר לפי הסדר הזה בדווקא.

ד. מדוע נמנו בני לוי לבדם, וחנו לעצמם סביב המשכן.

ביאור הפשט

א. המקום והזמן: המניין הזה שייך להקמת המשכן והשראת השכינה. כי המניין היה קודם שבא להשרות שכינתו עליהם, כדלהלן.

ב. החילוק בין המניינים: יש כמה חילוקים בין המניין הזה לבין המניינים הקודמים שהיו. א. במניין זה נמנו לא רק ‘מניין כללי’, אלא גם ‘מניין פרטי’ לפי השבטים. ב. במניין זה נמנו ‘למשפחותם לבית אבותם’. ג. במניין זה נמנו לא רק על ידי משה אלא גם על ידי הנשיאים. ד. במניין זה נמנו שבט לוי לבדו.

ג. הצורך במניין: לדברי רש”י, בכל פעם שהיה עניין מיוחד – מנה אותם, כדי להראות חיבתם. ולכן מנה אותם ביציאת מצרים, ואחר חטא העגל, וכעת קודם השראת השכינה.

לדברי הרמב”ן – כמה טעמים בדבר: א. כדי להודיע גודל חסדו עליהם, וכמה נתרבו מאז היו לגוי. ב. כדי לפקוד כל אחד מהם אצל משה, לטובה ולברכה. ג. כיון שעמדו קודם הכניסה לארץ ישראל, צריך לדעת כמה מספר החלוצים [ובזה מובן מדוע נמנו רק ‘יוצאי הצבא’]. ד. כדי לדעת כיצד לחלק הארץ, לפני מניינם.

לדברי אור החיים הקדוש, כדי להראות שבזמן העבודה במשכן לא נפקד מהם איש. שהרי מניינם שוה למניין הקודם, אף שבמניין הקודם נמנו גם בני לוי וכעת לא. נמצא שבששה חודשים נוסף עליהם עוד עשרים ושניים אלף.

ד. הדגלים: רש”י מבאר שכל שבט היה לו צבע אחר, על פי אבנו שבחושן. והרמב”ן מוסיף בשם ר”א שהיה סימן מיוחד בכל דגל [כגון צורת אדם, אריה, שור, ונשר]. ומבאר הרמב”ן, שהסדר היה לפי הילוך השמש, ומבאר מאיזה טעם סדרו כך את השבטים, והכלל הוא שבמזרח היה ‘המלכות’, בדרום ‘התשובה’, במערב ‘הגבורה’ ובצפון ‘החושך’ (עיי”ש הפרטים). ועל כל פנים מובן שהיה בזה מהלך פנימי ומהותי, ולא רק סדר טכני ומקרי.

ה. בני לוי: הכהנים הופקדו על שמירת המשכן ועל עבודתו, והלוויים ניתנו להם במתנה שישמשו את הכהנים, כמו אשה המשמשת לבעלה (כמבואר במדרש ובדברי הרמב”ן).

ביאור הפנימיות

סדר השראת השכינה

פרשה זו מבארת את סדר השראת השכינה בעולם. שעיקרו עומד אמנם על עצם הקמת המשכן ועבודת הקרבנות שבו, אבל תלוי ועומד בכך שכל עם ישראל יהיו מחוברים ומקושרים אליו, ובסדר מסוים דווקא. וזה הטעם שמיד בהקמת המשכן, היה צורך למנות את ישראל – בכלל ובפרט לפי סדר השבטים, כיון שהשראת השכינה במשכן תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל.

וזה עניין הדגלים, שאינו עניין של מה בכך – אלא יש בו סודות גדולים ועצומים. וכבר בפטירת יעקב אבינו ציוה לבניו שישאו את מיטתו לפי הסדר של הדגלים. וכבר קודם לכן, כששלח יוסף את העגלות – רימז בזה את הסוד של הדגלים.

וכן ב’ברכתו’ של בלעם שיבח מאד את ה’דגלים’ שיש לעם ישראל (כמבואר בתרגום ובמדרש על הפסוק ‘ומספר את רובע ישראל’), והמלאכים מקנאים בנו על כך (כמובא במדרש על הפסוק ‘איומה כנדגלות’), וזה עיקר המעלה שיש לנו על פני אומות העולם, עד שכאשר הם רוצים למשוך אותנו אליהם, ואומרים לנו ‘שובי שובי השולמית’, ומבטיחים לנו כל טוב – אנו משיבים להם ‘מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים’ – האם יש לכם להציע לנו את סדר הדגלים (כמובא בפירש”י).

ומשמעות פנימיות העניין, מבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות (ברכת השחר ה, בציעת הפת, ארבע פרשיות, ועוד), וכפי שיתבאר להלן בעז”ה.

ארבעה – ושנים עשר

עם ישראל, על אף היותו ‘גוי אחד’ – נחלק לשנים עשר שבטים. שאינם רק שנים עשר ‘בנים’ של יעקב, אלא שנים עשר ‘דרכים’ ושבילים של אמת, ולכן לכל שבט יש את הגוון שלו באבני החושן, ואף ים סוף נבקע לשנים עשר שבילים, וכן בתפילה יש י”ב נוסחאות כנגד י”ב שבטים, וכנגדם יש י”ב חלונות ברקיע לקבלת התפילות, ואם שבט אחד מתפלל נוסח של שבט אחר אינו יכול לעלות (כמבואר כל זה בדברי האריז”ל, ובליקוטי מוהר”ן סימן ט).

כנגד י”ב השבטים, שמרמזים על שנים-עשר דרכים – יש י”ב טבעי הנפש, וי”ב חודשי השנה. שכל אחד מהם הוא מהות אחרת מחברו, אבל כל השנים-עשר נצרכים – כדי שיהיה ‘שנה שלמה’ ו’נפש שלמה’. וכן השראת השכינה תלוי ועומד על י”ב חלקים אלו. וכפי שרמז שלמה המלך, כשעשה את ‘הים של שלמה’ (בבית המקדש) שהעמידו על ‘שנים עשר בקר’, לרמז שהשראת השכינה תלוי ועומד על י”ב עניינים אלו.

אמנם בשורשם הם נחלקים לארבעה, וכל שלשה מהם מתחברים לאחד. ולכן, השנה שיש בה י”ב חודשים – נחלקת לארבעה תקופות (ניסן, תמוז, תשרי, וטבת). וכן ‘שנים עשר בקר’ שעליהם עמד ‘הים של שלמה’, נחלקו לארבעה רוחות, שלשה בכל אחד מהם. וכן הי”ב שבטים נחלקו לארבעה דגלים, שכל אחד מהם כולל שלשה שבטים, והם עמדו בארבע רוחות המשכן (כמו אותם י”ב בקר).

ארבעה יסודות

כל סדר ההשתלשלות שיש בעולם – החל משורש השרשים הרוחני, ועד לתכלית ההשתלשלות הגשמי – נחלק לארבעה. בעולם האצילות – הם ארבע אותיות שם ‘הויה’, בעולם הבריאה – ארבע חיות המרכבה, אריה, שור, נשר, ואדם, בעולם היצירה – ארבע מחנות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל (שהם ר”ת ארגמן, ורמוזים בפסוק ‘מרכבו ארגמן’). בעולם העשייה – ארבעה יסודות; אש, רוח, מים ועפר, שמהם משתלשלים ארבעה דרגות; דומם, צומח, חי ומדבר.

וכך, כל דבר שיש בעולם – מורכב מארבעה; אבא-אמא-בן-ובת, ארבעה רוחות העולם, ראש-גוף-ידיים-ורגליים, ועוד. כמו כן, כל פרט שיש בעולם מורכב מכל הארבעה יסודות (אש, רוח, מים ועפר), והיסודות בעצמם – מורכבים כל אחד מארבעה, ואם יחסר אחד מהם – יתבטל הדבר. נמצא, שהיסוד  של כל דבר – מתחיל ונבנה מארבעה כוחות, וכן התכלית והשלימות של כל דבר – הוא רק כשהוא מגיע למצב של ‘מרובע’.

כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו השראת השכינה, דהיינו לשמש כמו ‘כסא’ להשם יתברך. והכסא יושב על ארבעה רגליים, שהם ארבעת רגלי המרכבה, שעל ידם נשלם השראת השכינה וגילוי מציאותו יתברך בעולם, ואם יחסר אחד מהם – חסר בגילוי השכינה.

ולכן, יש ארבעה כוחות – שהם מעורבים טוב ורע; החלק הרע שבו הוא ‘מרכבה דסטרא אחרא’ – שכביכול נותן מציאות וממשלה לכוחות ההסתרה והיישות שיש בעולם, והחלק הטוב שבו הוא ‘מרכבה דקדושה’ – שמגלה את המציאות והממשלה האמתית של השם יתברך.

עירוב טוב ורע

ולדוגמא: כח ה’אש’ – יש בו כח שמושך את האדם למעלה, שלא יישאר על מדרגתו אלא יתעלה יותר ויותר, ומצד שני יש בו כח של גאווה ויישות. כח ה’מים’ – יש בהם כח של תענוג, להרגיש בחוש את קרבתו יתברך ולהתענג מהקדושה. ומצד שני יש בו משיכה להתענג מהיישות הגשמית של הגוף והעולם. כח ה’רוח’ – מחדש את האדם, ומאיר לו רעיונות ואופנים חדשים איך לעבוד את השם יתברך, ומצד שני, גורם לזחיחות וקלות הדעת. וכח ה’עפר’ – נותן כח להיות יציב וחזק בעבודתו ובאמונתו, ומצד שני, גורם לכבדות ועצבות ולכפירה. 

וכן בחלוקה לארבע רוחות; ימין, שמאל, פנים ואחור. שמרמז על חסד, דין, רחמים, ואמונה – יש בזה תערובת טוב ורע. ימין שהוא חסד – יכול לעורר באדם אהבה להשם יתברך, וגמילות חסד לבני אדם. ומצד שני, מעורר אהבות נפולות, ורצון להרבות חסד עם עצמו. שמאל שהוא גבורה – יכול לעורר בו כח להתגבר על יצרו, ולעשות לעצמו גבולות וסייגים, ומצד שני, להתנהג בגבורה ואכזריות לבני אדם. פנים שהוא רחמים – יכול לעורר אותו להאמין ברחמי ה’, ולחזור בתשובה. ויכול להיות רחמן על גופו ועל הרשעים, ולהתרחק מהשם יתברך. ואחור שהוא אמונה – יכול לתת לו כח להחזיק באמונה גם בעת החושך, ומצד שני, יכול לגרום לאמונות כזביות.

וכנגד זה היו ארבעה דגלים. דגל יהודה – שהוא ימין, ומעורר את האדם לתורה ומצוות ומעשים טובים. דגל אפרים – שהוא שמאל, ומעורר את האדם להתגבר על יצרו. דגל ראובן – שהוא רחמים, ומעורר את האדם לתשובה. ודגל דן – שהוא חושך, ומעורר את האדם להחזיק באמונה. ועם כל אחד מהם היו שני שבטים – שמרמזים על נטיה לכאן ולכאן, שצריך להכניע את הרע ולברר את הטוב. ואכמ”ל.

העיגול – המשכן, והמדבר

אמנם באמת, השורש של כל הארבעה [והשנים עשר] – הוא אחד. כי כל הארבעה אותיות של שם הוי”ה, נמשכים מה’קוץ של היוד’, וכל הארבעה יסודות – נמשכים מיסוד ה’היולי’. כי בשורש אין אלא ‘אחד’ היחיד והמיוחד. שכולם נמשכים ממנו, וזה מרומז בצורת ה’עיגול’ שאינו אלא אחד.

כלומר, כדי לזכות לברר את הטוב מהרע בכל הארבע יסודות – מוכרח לזכור שיש שורש אחד להכל. ואת זה אי אפשר לתפוס ב’שכל’ אלא ב’אמונה’ וביטול. וזה הסוד של המשכן בעצמו – שנמצא באמצע, וכל הארבע דגלים מחוברים ומקושרים אליו, ויונקים את כוחם ממנו. ולכן, המשכן וכל סדר המניין והדגלים היו במדבר, ששם אין כלום.

ולכן נאמר (עירובין נג) ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר’ – כי אמנם התורה יש בה הרבה פרטים, אבל אין יכולת להתעסק בפרטים אלא במי שמבטל עצמו לאחד. ואז אפשר לזכור שיש ארבעה דגלים וי”ב שבטים, ויש צורך לברר הטוב מהרע, וללכת כל אחד בדרך שלו. וזה התפקיד של שבט לוי, שאינו נמנה במניין השבטים אלא לעצמו, ועומד לעצמו סביב המשכן – משום שתפקידם להאיר את הי”ג שהוא ‘אחד’ לכל השבטים, וכפי שיתבאר בעז”ה במאמר הבא.