ארכיון לחודש : אוקטובר, 2018

‘מרכבתו’ של מקום

לאחר שבפרשת לך לך נתבאר תחילת כניסתו שלך אברהם אבינו לעבודת המקום עד שזכה למצות ברית מילה, ממשיך הכתוב בפרשת וירא לספר את סיפור חייו עד ללידת יצחק ועקידתו.

***

פתיחת הפרשה הוא פלא, ולכאורה אין לו עניין עם ההמשך. כי הפרשה מתחיל עם סיפור המלאכים שבאו לאברהם לבשרו על לידת יצחק, ואחר כך על הפיכת סדום [ואחר כך מעשה אבימלך, ולידת יצחק]. אך הפסוק הראשון הוא כאילו עומד בפני עצמו, ומספר “וירא אליו ה’ באלוני ממרא”, ואין לזה שום התייחסות בהמשך [מלבד כשאמר ‘אל נא תעבור’ שלדברי רש”י נתכוון לדבר כלפי שכינה, וגם אז לא נמצא המשך לדברים לאחר מכן], ולכאורה אין שום שייכות בין פסוק זה לבין המשך הפרשה.

וגם הפסוק בעצמו אינו מבואר: א. לא כתוב כלל לאיזה מטרה נראה אליו ומה דבר אליו ה’ (רמב”ן). ב. לא נכתב ‘אל מי’ נראה ה’, אלא רק בלשון נסתר ‘אליו’ – וצריך להבין מתוך המקראות שבפרשה הקודמת שהכוונה לאברהם, ואין זה דרך המקרא (קדושת לוי). ג. גם לכאורה היה צריך לומר ‘וירא ה’ אליו’, ולא ‘וירא אליו ה” (אור החיים).

להלן נבאר בעז”ה עניין הפסוק, ומתוך כך נראה שפסוק זה הוא היסוד וההקדמה לכל הפרשה, ובפסוק זה נתבאר תמצית מהותו וחייו של אברהם אבינו [מאז מצות ברית מילה והלאה].

ביאור הפשט – רש”י והרמב”ן

בדברי רש”י מבואר [והוא מדברי חז”ל (ב”ר)] שהשם יתברך לא הגיע כדי לדבר אליו אלא לבקר את החולה, והרמב”ן מוסיף ומבאר שהוא ראייה ‘למעלה ולכבוד לו’, וכל זה הוא כגמול על מצות מילה שעשה, ומוסיף רש”י שלכן הזכיר הכתוב שם המקום ‘באלוני ממרא’ להורות שזו סיבת הראיה, ולכן היה דווקא באלוני ממרא מחמת שהוא נתן לו עצה על המילה.

והוא הפעם הראשונה מאז בריאת העולם, שהיה כדבר הזה – שנגלה ה’ לאיזה אדם, לא בשביל שום דיבור או ציווי, אלא רק כידיד וחבר הבא לבקר את רעהו, ולדרוש בשלומו. [ואחר כך היו עוד פעמים כאלו – בזמן הקמת המשכן שנראה אליהם כבוד ה’, וכן בקריעת ים סוף שראתה שפחה על הים מראה שכינה, ועוד, כמבואר בדברי הרמב”ן].

ומובן מאד מדוע היה כל זה מיד אחר ברית מילה, כי זה מהות הברית מילה – לכרות ‘ברית’ בין שני אוהבים, שנותנים ומקבלים זה מזה כביכול [וכמו שנתבאר בהרחבה במאמר הקודם – פרשת לך לך, שאברהם אבינו היה הראשון שהאמין שיש דבר כזה בין השם יתברך לבני אדם, ושזה תכלית העולם]. ולכן נקרא אברהם ‘ידיד’ ומזכירים זאת בברכת ברית מילה “אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם”.

הרחבת העניין – ‘אור החיים’ ו’קדושת לוי’

בדברי ה’אור החיים’ הקדוש, מרחיב יותר העניין, ובתחילה מעורר מניין למדו חז”ל שבא לבקר את החולה מחמת מצות ברית מילה, שכל זה אינו מרומז כלל בדברי הפסוק. ומוסיף עוד דבר פלא שמכאן ואילך לא נאמר עוד באברהם תיבת ‘וירא’, אלא רק ‘ויאמר השם’.

ומבאר שבפסוק זה מתגלה שאברהם אבינו נעשה ‘מרכבה’ להשם יתברך, כלומר שנתאחד עמו ממש ומכאן ואילך נעשו כמקשה אחת כביכול, ועל ידי זה השיג כל הדרגות של נבואה בשלמות. ולזה זכה על ידי מצות ברית מילה, שאז נתגלה שם ה’ בבשרו [וממילא מובן שמזה למדו חז”ל שבא לבקרו על מצות ברית המילה]. ומבאר לפי זה הטעם שנאמר ‘וירא אליו השם’ ולא להיפך [וירא ה’ אליו’], כדי לרמז עניין זה. ובזה מובן מדוע לא נאמר יותר ‘וירא’ אצל אברהם, כי מכאן ולהלן הוא מצוי תמיד עמו ‘עטרה לראשו’ ואינו צריך להיראות אליו, אלא רק לדבר עמו (ועניין זה מרומז גם בדברי רש”י בסוף פרשת לך לך).

ובספר ‘קדושת לוי’ מבאר על פי זה הטעם שלא נזכר שמו של ‘אברהם’ – כי בהתגלות הזאת זכה אברהם אבינו לביטול מוחלט להשם יתברך במסירות נפש [שזה עניין הדם של הברית מילה, שמוכן למסור נפשו ולשפוך דמו להשם יתברך], עד ש”נתפשט שמו מן האותיות שלו”, כלומר שביטל לגמרי את מציאותו, ונעשה טפל למציאות ה’.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי הלכות

ובליקוטי הלכות מבאר העניין לעובדא ולמעשה איך יכול כל אחד לזכות לזה, ובזה יתבאר מהות העניין של ‘מרכבה למקום’, וגם יתבאר המשך הפסוק “והוא יושב פתח האוהל כחום היום” שבפשטות הוא שייך בעיקר להמשך הפרשה לגבי המלאכים שבאו אליו (וכמו שפירש רש”י), אמנם על פי מה שיבואר נראה שהוא שייך בדווקא לפסוק זה.

***

ביאור העניין הוא כך:

המושכל הראשון הוא שיש שני מצבים שונים הסותרים זה לזה: א. מצב של דבקות – שאז האדם ‘פורש’ מהעולם, ואין לו אליו שום שייכות, ועל ידי זה הוא מחובר ודבוק בהשם יתברך. ב. מצב של אדם פשוט – שנמצא בעולם ומחובר עמו, ואז אין לו אפשרות להיות דבוק בהשם יתברך.

אמנם כל המהות של ברית מילה, ועיקר חידושו של אברהם אבינו הוא ההיפך הגמור מזה. והיינו: שדווקא אדם שנמצא כאן בעולם, עם גוף וחומריות, ויש לו עסק עם בני אדם על כל המשמעות שבכך – רק הוא יכול להיות דבוק בהשם יתברך בקשר בל ייפרד, ורק הוא יכול כביכול ‘להעניק’ להשם יתברך תענוג ונחת שאין לו משום נברא גבוה ככל שיהיה.

כי רק מחמת שהעולם הוא מקום של חומריות, שמסתיר ומעלים את מציאות השם יתברך – אזי כשבכל זאת מתגבר האדם על כך, ומחפש מתוך מציאות העולם את שכינתו יתברך שנמצאת כאן בעולם, בכל דבר ודבר ובכל פרט ופרט – אזי הוא נותן ‘מעצמו’ כביכול מתנה להשם יתברך.

ואם כן, שלימות העניין הוא רק כשהאדם מתנהג בדרכי בני אדם, ומעורב בדעתו עם הבריות ונוהג כמנהגם באכילה ושתיה ופרנסה ושיחה וכו’, ומתוך המצב הזה הוא מחפש להתחבר להשם יתברך, מתוך אמונה ברורה שהשם יתברך נמצא כאן ואפשר להתחבר אליו כאן ועכשיו. שכל זה הוא עניין ברית מילה – לחבר את הגוף וכל תאוותיו להשם יתברך.

***

וזה הפירוש ‘מרכבה’. מצד אחד המרכבה של המלך הוא הדבר החשוב ביותר, כי בלא זה אין המלך יכול לנוע ממקום למקום, וגם אין ניכר מלכותו כשמגיע למקום זר [רק על ידי מרכבתו]. ומצד שני המרכבה הוא הדבר הטפל ביותר, כי אין לו שום החלטה לעצמו מה לעשות ולהיכן לנסוע, אלא רק לשרת את המלך, לכל מקום אשר יקח אותו.

ועניינו למעשה – הוא ההסכמה של האדם, לתת להשם יתברך להנהיג אותו כרצונו, והוא מוכן בדעתו ללכת לכל מקום ומצב שהשם יתברך רוצה להוליכו שם, בין בגשמיות ובין ברוחניות. ושם – באותו מקום ומצב – שהשם יתברך יביא אותו לשם, הוא יהיה ‘מרכבת המלך’ שמגלה את מלכותו.

זהו הביטול האמיתי להשם יתברך – לא להתעקש בדווקא על מצב מסוים, מתוך מחשבה שרק במצב הזה אפשר לעבוד אותו יתברך ולהידבק בו, אלא להאמין ולדעת שבכל מצב ובכל מקום – יכול להיות דבוק אליו, ורק אז הוא ‘מרכבה’.

ובזה מבאר מוהרנ”ת את הפסוק: ‘וירא אליו ה” – היינו שנעשה מרכבה אליו יתברך, וזכה להידבק בו. וכל זה היה דווקא ‘באלוני ממרא’ – כלומר, בהיכלי התמורות. בתוך העולם הזה שהוא מלא תמורות [בפרט אחר חטא אדם הראשון, שנשלח מגן עדן ונעשה ‘להט החרב המתהפכת’ המונע מהאדם את הדרך לעץ החיים], היינו שדווקא על ידי זה שיש כזה הסתרה ונסיון בעולם – זכה להתגלות השכינה ולהיות ‘מרכבה אליו’.

***

ומוסיף לבאר את המשך הפסוק “והוא יושב פתח האוהל כחום היום”, ובזה מתבאר איך כל אחד יכול לזכות לזה.

והיינו שכאשר אדם רוצה לזכות לזה, להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק אליו – דווקא אז מתגברים עליו הנסיונות, והיצר בוער בקרבו יותר מאשר לפני כן, ונדמה לו שלא רק שלא התקרב אלא עוד התרחק, וזהו ‘כחום היום’ היינו שחום היצר הרע בוער בקרבו מאד, ומרגיש שאין לו שום יכולת להכניעו ולהתקרב להשם יתברך.

אך באמת אין זה אלא נסיון – מחמת שבאמת הוא עומד על ‘פתח’ הקדושה, ועומד להיכנס לשם ולהיות קרוב להשם יתברך ודבוק בו, עם כל התענוג והשמחה שבכך, ודווקא לכן מתגבר עליו היצר הרע כל כך.

ולכן, כאשר מרגיש האדם את התגברות היצר, צריך לדעת שדווקא כעת הוא עומד על ‘פתח הקדושה’, והעצה היא להתעקש ולהישאר על עמדו, ולא להתבלבל מכך שמרגיש ‘כחום היום’, אלא ימשיך להיות ‘יושב על הפתח’ ולרצות ולהשתוקק להתקרב להשם יתברך [גם אם נדמה להיפך], ורק אז, כשזוכה להתעקש על זה, ולא להניח את מקומו, כמו שכתוב ‘אם רוח המושל (היצר הרע) תעלה עליך – מקומך אל תנח’, אז יזכה שיהיה “וירא אליו ה'”, כמו שזכה אברהם אבינו.

ומובן שכל זה אינו רק פעם אחת, אלא בכל יום ובכל זמן מחדש, וכן בכל פעם שרוצה לעלות מדרגה לדרגה – צריך להתנסות בעניין זה, ולהיות עקשן לישב על הפתח אפילו אם הוא ‘כחום היום’, עד ישקיף וירא אליו ה’ משמים. ובמצב כזה צריך לבטל כל חכמותיו וחשבונותיו לגמרי כאילו אין לו שם, וכאילו אינו קיים, רק להיות משועבד אל האמת, עד שיזכה לזה.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד

נח – איש צדיק

שתי הפרשיות הראשונות שבתורה – כוללים בתוכם זמן ארוך מאד של יותר מאלפיים שנה [לעומת כל שאר הפרשיות שכולם יחד עוסקים בתקופה של כחמש מאות שנה בסך הכל].

העניין מובן על פי דברי חז”ל שחילקו את ששת אלפי שנות קיום העולם לשלשה חלקים: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים ימות המשיח. אם כן, האלפיים הראשונים שהם ‘תהו’ אין צורך להאריך ולהרחיב בהם, ואינם משמשים אלא כהקדמה לאלפיים שאחריהם שהם ‘תורה’, המתחילים מלידת אברהם אבינו.

נמצא אם כן, שפרשת בראשית הוא ‘פתיחה’ ו’הקדמה’ לשאר התורה – ובו מבואר באריכות עניין בריאת העולם, וכל השאר בקיצור. ואחר כך בלידת אברהם מתחיל סדר התורה ‘למעשה’, ובאמצע נמצא פרשת נח שהוא ה’צוואר’ המקשר בין ה’הקדמה’ לבין ה’למעשה’.

וכפי שנראה להלן, אכן בפרשת נח מתגלה יסוד שמקשר בין ה’הקדמה’ לבין ה’למעשה’. והיסוד – הוא כח הצדיק, וכפי שיתבאר במאמר שלפנינו.

***

הפסוק הראשון שבו פותח הפרשה – תמוה מאד. תחילת הפסוק הוא ‘אלה תולדות נח’, ותחת להמשיך ולפרט מי הם תולדות נח, ממשיך הפסוק ומדבר על נח בעצמו ‘נח איש צדיק וכו”, ורק בפסוק שלאחריו כתוב ‘ויולד נח שלשה בנים’ ומפרט את תולדותיו, כשאין לכאורה שום שייכות בין הפתיחה ‘אלה תולדות נח’ לבין ההמשך ‘ויולד נח שלשה בנים’.

ביאור פשט – רש”י ורמב”ן

בדרך פשט ביאר רש”י “הואיל והזכירו סיפר בשבחו”, ולפי זה נמצא שההמשך ‘נח איש צדיק’ אינו פירוש ל’אלה תולדות נח’, אלא נכתב בדרך אגב. אמנם מוסיף לפרש בדרך אגדה “עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”, ולפי זה נמצא ש’נח איש צדיק’ הוא פירוש ל’אלה תולדות נח’.

הרמב”ן מוסיף ומבאר, שהטעם שנצרך להזכיר ‘נח איש צדיק’ הוא בכדי לספר הטעם שראוי להינצל מן המבול, שזה עיקר הפרשה, ובדרך אגב סיפר גם על תולדותיו, שאף הם ראויים להינצל מן המבול בזכותו. נמצא שעיקר הפסוק הוא לספר בשבחו של נח, ורק בקשר לזה סיפר גם על תולדותיו

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי ה’אור החיים’ הקדוש, ועל דרך זה בספר ‘קדושת לוי’ – מתבאר יותר העניין, ובדרך דרש. לדבריהם, התולדות האמיתיים של נח היה צריך להיות כל הדור, וזאת משום ש’נח איש צדיק’, והצדיק הוא ‘יסוד עולם’ – שכל העולם הם תולדותיו, ויש לו אחריות עליהם, ויש בידו כח לתקנם ולהצילם.

ומשום כך היה לו לקרב את כל דורו להשם יתברך, וגם להתפלל עליהם ולהצילם מן המבול. אלא שהוא לא עשה כך, ולכן לא זכה שייחשב כל דורו ל’תולדותיו’, אלא רק בניו ממש שהם ‘שם חם ויפת’. ועל פי מתפרש הכתוב כך: הפסוק מתחיל ואומר ‘אלה תולדות נח’ וכוונתו לשלשת בניו המבוארים בפסוק שלאחריו, וכתב לשון ‘אלה’ למעט שרק שלשה אלו ולא יותר.

והיינו שבכדי לבאר תיבת ‘אלה’ ממשיך הפסוק ומפרט ‘נח איש צדיק וכו’, ומשום כך היה ראוי להיות שכל הדור הם תולדותיו, ובכל זאת אינו כן אלא רק שלשה אלו.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר”ן

וכן מבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן סז): “אלה תולדות נח, אלה הם התולדות והבנים של הצדיק, כי דע, שכל הדורות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת ראש בית”.

ונבאר העניין למעשה, על פי המבואר שם ובעוד מקומות, והוא אחד מיסודות פנימיות התורה – המבואר בפירוש בדברי הזוה”ק והאריז”ל, וביותר בספרי החסידות, ומרומז בכמה וכמה מקומות בדברי חז”ל בגמרא ומדרשים.

***

בפסוק נאמר ‘וצדיק יסוד עולם’, כלומר הצדיק אינו אחד מתוך עם ישראל, ש’הצליח’ ו’התקדם’ יותר מכולם. אלא כל מהותו הוא עניין אחר לגמרי. והיינו שכשברא השם יתברך את העולם, ברא יחד עמו ‘צדיקים’, שהם היסוד שעליו עומד העולם – על ידם נמשך השפע לעולם, ועל ידם יגיע העולם לתיקונו.

יסוד העניין מבואר בדברי חז”ל (בראשית רבה ח,ז, רות רבה ב,ג) שהקב”ה נתייעץ עם נפשותיהם של צדיקים אם לברוא את העולם. וביאור העניין שהרי ידוע שהמלאכים קטרגו על בריאת האדם ואמרו ‘אל ייברא שכולו שקר וכולו קטטה’ אבל הצדיקים לקחו על לקחו על עצמם ערבות להביא את האדם וכל העולם לתיקונו.

וכך, יחד עם בריאת העולם והאדם – נברא בעולם כח של ‘צדיק’, שהוא השורש של כל העולם, וכולם הם תולדותיו. ותפקידו הוא הן להדריך וללמד את בני האדם באיזה דרך ללכת, ולהאיר בהם כח ועצות איך להתנהג בדרך הראויה. והן – כאשר לא התנהגו כהוגן – לפעול עליהם רחמים, ולהביאם אל תיקונם.

והצדיק הראשון שהיה בעולם – היה נח [ואמנם היו צדיקים גם לפניו, כמו חנוך ומתושלח – אבל לא היו בגדר ‘צדיק יסוד עולם’ שבכוחם לתקן את העולם, כמבואר ברמב”ן]. והיה בכוחו ובתפקידו לתקן את כל הדור – להדריכם בדרך המוטב, ולעורר עליהם רחמים. והוא לא עשה כן, ולכן נקרא ‘רעיא שטיא’, כמובא בחז”ל ובזוה”ק.

ולכן נשמתו נתגלגלה במשה רבינו, שכלל בתוכו ששים ריבוא נשמות ישראל כמובא באריז”ל, והוא אכן היה הרועה הנאמן של ישראל “כאשר ישא האומן את היונק” – הוא הוציא אותם ממצרים, הביא להם את התורה, הדריך אותם בדרך הישרה. וכשנפלו – מסר נפשו עליהם להמשיך עליהם רחמים ולתקנם, ואמר ‘ואם אין – מחני נא’, כלומר, אם אין בכוחי לתקנם, אם כן מה יש לי לעשות בעולם, הרי זהו תפקידי. [ובתיבות אלו מרומז שהוא הגלגול של נח, כי ‘מחני’ אותיות ‘מי נח’].

וכך הוא בכל דור, שמלבד האנשים הכשרים והתלמידי חכמים שיש בעם ישראל – יש בכל דור ‘צדיק’ שהוא ‘יסוד העולם’, היינו שעל ידו נמשכים כל ההשפעות לעולם [כמו משה רבינו שעל ידו נמשך המן והבאר והענן], והוא זה שכולל כל נשמות ישראל, ותפקידו לעורר עליהם רחמים שיגיעו כל אחד למקומו הראוי. וכמו שביקש משה רבינו קודם הסתלקותו “יפקוד ה’ אלוקי הרוחות איש על העדה'”.

וכמובן שיש בזה הרבה דרגות; יש צדיקים שכוללים בתוכם רק כמה נשמות, שהם אלו שצריכים להיות תחתם – לקבל מהם את ההדרכה הנכונה, ולקבל דרכם את ההשפעה הגשמית והרוחנית. יש כאלו שיש תחתם הרבה נשמות [וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב על בעל התניא שהוא ‘שר האלף’, כי יש תחתיו אלף נשמות], וכך יש הרבה הרבה דרגות ובחינות. ויש את הצדיקים המופלגים שהם ‘נשמת משה’ וכוללים תחתם כל נשמות ישראל, והם באים אחת לכמה דורות, [כמבואר כל זה בפירוש בדברי הזוה”ק והאריז”ל, וסוד ה’ ליראיו].

ונפקא מינא למעשה – להאמין שיש כח בעולם שנקרא ‘צדיק’. וממילא אין מוטל על האדם להסתדר לבדו בעבודת ה’, אלא לחפש את הצדיקים בכדי לקבל מהם הארה לנשמתו וגם הדרכה נכונה למעשה, ויחד עם זאת צריך לדעת שלכל נפילה יש תקוה, ולכל מכשול יש תיקון – בכח ובזכות הצדיקים שמוסרים נפשם עבור נשמות ישראל, ובפרט למי שסומך עליהם.

Podcast: Play in new window | Download