'מרכבתו' של מקום

לאחר שבפרשת לך לך נתבאר תחילת כניסתו שלך אברהם אבינו לעבודת המקום עד שזכה למצות ברית מילה, ממשיך הכתוב בפרשת וירא לספר את סיפור חייו עד ללידת יצחק ועקידתו.

***

פתיחת הפרשה הוא פלא, ולכאורה אין לו עניין עם ההמשך. כי הפרשה מתחיל עם סיפור המלאכים שבאו לאברהם לבשרו על לידת יצחק, ואחר כך על הפיכת סדום [ואחר כך מעשה אבימלך, ולידת יצחק]. אך הפסוק הראשון הוא כאילו עומד בפני עצמו, ומספר "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ואין לזה שום התייחסות בהמשך [מלבד כשאמר 'אל נא תעבור' שלדברי רש"י נתכוון לדבר כלפי שכינה, וגם אז לא נמצא המשך לדברים לאחר מכן], ולכאורה אין שום שייכות בין פסוק זה לבין המשך הפרשה.

וגם הפסוק בעצמו אינו מבואר: א. לא כתוב כלל לאיזה מטרה נראה אליו ומה דבר אליו ה' (רמב"ן). ב. לא נכתב 'אל מי' נראה ה', אלא רק בלשון נסתר 'אליו' – וצריך להבין מתוך המקראות שבפרשה הקודמת שהכוונה לאברהם, ואין זה דרך המקרא (קדושת לוי). ג. גם לכאורה היה צריך לומר 'וירא ה' אליו', ולא 'וירא אליו ה" (אור החיים).

להלן נבאר בעז"ה עניין הפסוק, ומתוך כך נראה שפסוק זה הוא היסוד וההקדמה לכל הפרשה, ובפסוק זה נתבאר תמצית מהותו וחייו של אברהם אבינו [מאז מצות ברית מילה והלאה].

ביאור הפשט – רש"י והרמב"ן

בדברי רש"י מבואר [והוא מדברי חז"ל (ב"ר)] שהשם יתברך לא הגיע כדי לדבר אליו אלא לבקר את החולה, והרמב"ן מוסיף ומבאר שהוא ראייה 'למעלה ולכבוד לו', וכל זה הוא כגמול על מצות מילה שעשה, ומוסיף רש"י שלכן הזכיר הכתוב שם המקום 'באלוני ממרא' להורות שזו סיבת הראיה, ולכן היה דווקא באלוני ממרא מחמת שהוא נתן לו עצה על המילה.

והוא הפעם הראשונה מאז בריאת העולם, שהיה כדבר הזה – שנגלה ה' לאיזה אדם, לא בשביל שום דיבור או ציווי, אלא רק כידיד וחבר הבא לבקר את רעהו, ולדרוש בשלומו. [ואחר כך היו עוד פעמים כאלו – בזמן הקמת המשכן שנראה אליהם כבוד ה', וכן בקריעת ים סוף שראתה שפחה על הים מראה שכינה, ועוד, כמבואר בדברי הרמב"ן].

ומובן מאד מדוע היה כל זה מיד אחר ברית מילה, כי זה מהות הברית מילה – לכרות 'ברית' בין שני אוהבים, שנותנים ומקבלים זה מזה כביכול [וכמו שנתבאר בהרחבה במאמר הקודם – פרשת לך לך, שאברהם אבינו היה הראשון שהאמין שיש דבר כזה בין השם יתברך לבני אדם, ושזה תכלית העולם]. ולכן נקרא אברהם 'ידיד' ומזכירים זאת בברכת ברית מילה "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם".

הרחבת העניין – 'אור החיים' ו'קדושת לוי'

בדברי ה'אור החיים' הקדוש, מרחיב יותר העניין, ובתחילה מעורר מניין למדו חז"ל שבא לבקר את החולה מחמת מצות ברית מילה, שכל זה אינו מרומז כלל בדברי הפסוק. ומוסיף עוד דבר פלא שמכאן ואילך לא נאמר עוד באברהם תיבת 'וירא', אלא רק 'ויאמר השם'.

ומבאר שבפסוק זה מתגלה שאברהם אבינו נעשה 'מרכבה' להשם יתברך, כלומר שנתאחד עמו ממש ומכאן ואילך נעשו כמקשה אחת כביכול, ועל ידי זה השיג כל הדרגות של נבואה בשלמות. ולזה זכה על ידי מצות ברית מילה, שאז נתגלה שם ה' בבשרו [וממילא מובן שמזה למדו חז"ל שבא לבקרו על מצות ברית המילה]. ומבאר לפי זה הטעם שנאמר 'וירא אליו השם' ולא להיפך [וירא ה' אליו'], כדי לרמז עניין זה. ובזה מובן מדוע לא נאמר יותר 'וירא' אצל אברהם, כי מכאן ולהלן הוא מצוי תמיד עמו 'עטרה לראשו' ואינו צריך להיראות אליו, אלא רק לדבר עמו (ועניין זה מרומז גם בדברי רש"י בסוף פרשת לך לך).

ובספר 'קדושת לוי' מבאר על פי זה הטעם שלא נזכר שמו של 'אברהם' – כי בהתגלות הזאת זכה אברהם אבינו לביטול מוחלט להשם יתברך במסירות נפש [שזה עניין הדם של הברית מילה, שמוכן למסור נפשו ולשפוך דמו להשם יתברך], עד ש"נתפשט שמו מן האותיות שלו", כלומר שביטל לגמרי את מציאותו, ונעשה טפל למציאות ה'.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי הלכות

ובליקוטי הלכות מבאר העניין לעובדא ולמעשה איך יכול כל אחד לזכות לזה, ובזה יתבאר מהות העניין של 'מרכבה למקום', וגם יתבאר המשך הפסוק "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" שבפשטות הוא שייך בעיקר להמשך הפרשה לגבי המלאכים שבאו אליו (וכמו שפירש רש"י), אמנם על פי מה שיבואר נראה שהוא שייך בדווקא לפסוק זה.

***

ביאור העניין הוא כך:

המושכל הראשון הוא שיש שני מצבים שונים הסותרים זה לזה: א. מצב של דבקות – שאז האדם 'פורש' מהעולם, ואין לו אליו שום שייכות, ועל ידי זה הוא מחובר ודבוק בהשם יתברך. ב. מצב של אדם פשוט – שנמצא בעולם ומחובר עמו, ואז אין לו אפשרות להיות דבוק בהשם יתברך.

אמנם כל המהות של ברית מילה, ועיקר חידושו של אברהם אבינו הוא ההיפך הגמור מזה. והיינו: שדווקא אדם שנמצא כאן בעולם, עם גוף וחומריות, ויש לו עסק עם בני אדם על כל המשמעות שבכך – רק הוא יכול להיות דבוק בהשם יתברך בקשר בל ייפרד, ורק הוא יכול כביכול 'להעניק' להשם יתברך תענוג ונחת שאין לו משום נברא גבוה ככל שיהיה.

כי רק מחמת שהעולם הוא מקום של חומריות, שמסתיר ומעלים את מציאות השם יתברך – אזי כשבכל זאת מתגבר האדם על כך, ומחפש מתוך מציאות העולם את שכינתו יתברך שנמצאת כאן בעולם, בכל דבר ודבר ובכל פרט ופרט – אזי הוא נותן 'מעצמו' כביכול מתנה להשם יתברך.

ואם כן, שלימות העניין הוא רק כשהאדם מתנהג בדרכי בני אדם, ומעורב בדעתו עם הבריות ונוהג כמנהגם באכילה ושתיה ופרנסה ושיחה וכו', ומתוך המצב הזה הוא מחפש להתחבר להשם יתברך, מתוך אמונה ברורה שהשם יתברך נמצא כאן ואפשר להתחבר אליו כאן ועכשיו. שכל זה הוא עניין ברית מילה – לחבר את הגוף וכל תאוותיו להשם יתברך.

***

וזה הפירוש 'מרכבה'. מצד אחד המרכבה של המלך הוא הדבר החשוב ביותר, כי בלא זה אין המלך יכול לנוע ממקום למקום, וגם אין ניכר מלכותו כשמגיע למקום זר [רק על ידי מרכבתו]. ומצד שני המרכבה הוא הדבר הטפל ביותר, כי אין לו שום החלטה לעצמו מה לעשות ולהיכן לנסוע, אלא רק לשרת את המלך, לכל מקום אשר יקח אותו.

ועניינו למעשה – הוא ההסכמה של האדם, לתת להשם יתברך להנהיג אותו כרצונו, והוא מוכן בדעתו ללכת לכל מקום ומצב שהשם יתברך רוצה להוליכו שם, בין בגשמיות ובין ברוחניות. ושם – באותו מקום ומצב – שהשם יתברך יביא אותו לשם, הוא יהיה 'מרכבת המלך' שמגלה את מלכותו.

זהו הביטול האמיתי להשם יתברך – לא להתעקש בדווקא על מצב מסוים, מתוך מחשבה שרק במצב הזה אפשר לעבוד אותו יתברך ולהידבק בו, אלא להאמין ולדעת שבכל מצב ובכל מקום – יכול להיות דבוק אליו, ורק אז הוא 'מרכבה'.

ובזה מבאר מוהרנ"ת את הפסוק: 'וירא אליו ה" – היינו שנעשה מרכבה אליו יתברך, וזכה להידבק בו. וכל זה היה דווקא 'באלוני ממרא' – כלומר, בהיכלי התמורות. בתוך העולם הזה שהוא מלא תמורות [בפרט אחר חטא אדם הראשון, שנשלח מגן עדן ונעשה 'להט החרב המתהפכת' המונע מהאדם את הדרך לעץ החיים], היינו שדווקא על ידי זה שיש כזה הסתרה ונסיון בעולם – זכה להתגלות השכינה ולהיות 'מרכבה אליו'.

***

ומוסיף לבאר את המשך הפסוק "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", ובזה מתבאר איך כל אחד יכול לזכות לזה.

והיינו שכאשר אדם רוצה לזכות לזה, להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק אליו – דווקא אז מתגברים עליו הנסיונות, והיצר בוער בקרבו יותר מאשר לפני כן, ונדמה לו שלא רק שלא התקרב אלא עוד התרחק, וזהו 'כחום היום' היינו שחום היצר הרע בוער בקרבו מאד, ומרגיש שאין לו שום יכולת להכניעו ולהתקרב להשם יתברך.

אך באמת אין זה אלא נסיון – מחמת שבאמת הוא עומד על 'פתח' הקדושה, ועומד להיכנס לשם ולהיות קרוב להשם יתברך ודבוק בו, עם כל התענוג והשמחה שבכך, ודווקא לכן מתגבר עליו היצר הרע כל כך.

ולכן, כאשר מרגיש האדם את התגברות היצר, צריך לדעת שדווקא כעת הוא עומד על 'פתח הקדושה', והעצה היא להתעקש ולהישאר על עמדו, ולא להתבלבל מכך שמרגיש 'כחום היום', אלא ימשיך להיות 'יושב על הפתח' ולרצות ולהשתוקק להתקרב להשם יתברך [גם אם נדמה להיפך], ורק אז, כשזוכה להתעקש על זה, ולא להניח את מקומו, כמו שכתוב 'אם רוח המושל (היצר הרע) תעלה עליך – מקומך אל תנח', אז יזכה שיהיה "וירא אליו ה'", כמו שזכה אברהם אבינו.

ומובן שכל זה אינו רק פעם אחת, אלא בכל יום ובכל זמן מחדש, וכן בכל פעם שרוצה לעלות מדרגה לדרגה – צריך להתנסות בעניין זה, ולהיות עקשן לישב על הפתח אפילו אם הוא 'כחום היום', עד ישקיף וירא אליו ה' משמים. ובמצב כזה צריך לבטל כל חכמותיו וחשבונותיו לגמרי כאילו אין לו שם, וכאילו אינו קיים, רק להיות משועבד אל האמת, עד שיזכה לזה.

בס"ד

לך לך – אל נשמתך

בפרשת לך לך מתחיל הכתוב לספר באריכות [לעומת שתי הפרשיות הראשונות 'בראשית' ו'נח' ששם סיפר הכתוב בקיצור נמרץ על משך של כאלפיים שנה], כשהוא מתחיל עם אברהם אבינו, ומספר באריכות ובפרוטרוט כל דבר ודבר מחייו במשך כמה פרשיות, ואחר כך עם יצחק ועם יעקב ועם יוסף, ואחר כך [בחומש שמות] על משה רבינו וכל סיפור יציאת מצרים וקבלת התורה, ואחר כך [בחומש במדבר] על דור המדבר.

כי מפרשת לך לך מתחיל 'אלפיים תורה', שבשבילו נברא העולם, וכל האלפיים שנה הראשונים לא היו אלא 'הקדמה' לזה (כפי שהזכרנו במאמרים הקודמים), ולכן מכאן ולהלן נאה ויאה האריכות, כי אכן כאן נמצאת ה'תורה', וללמוד אותה אנו צריכים, כל פרט ופרט.

***

אברהם אבינו היה הראשון (לאחר חטא אדם הראשון) שהשם יתברך פנה אליו, והחל להדריך אותו ולהורות לו מה לעשות, ואף הבטיח לו הבטחות מופלגות מאד על כך. וזהו התחלת הפרשה "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך". אמנם יש כאן הרבה תמיהות, הן באופן הפנייה אליו, והן ובעיקר בפרטי ההוראה, וכפי שיתבאר תיכף.

אך תחילה יש להקדים את מה שיתבאר להלן בהרחבה בעז"ה, שכל הפסוק הזה לא נאמר רק לאברהם, אלא לכל נשמה מישראל. וכמו שדרשו חז"ל (ב"ר לט,א) על זה את הפסוק (תהלים מה) "שמעי בת וראי והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך", שדומה למה שנאמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". נמצא שכפי מה שנבין את ההוראה שניתנה לאברהם, נוכל ללמוד ולהבין מה ההוראה שניתנת לכל נשמה ונשמה מאתנו.

הפליאות הם: א. לא מובן מה פתאום פנה אליו השם יתברך וביקש ממנו לעשות דבר כזה, ועל מה מגיע לו הבטחות כאלו (רמב"ן). ב. בתחילה לא נראה אליו ה', אלא רק  דיבר אליו. ורק לאחר מכן כשהגיע לארץ ישראל נאמר 'וירא אליו ה", ובמה נשתנה מיצחק ויעקב ומשה ושאר נביאים שמיד נגלה אליהם ה' (אור החיים). ג. ההוראה תמוהה מאד 'לך לך' – להיכן – 'אל הארץ אשר אראך', הוראה שאין בה שום הוראה, כי להיכן יתחיל ללכת (רש"י, רמב"ן, אור החיים, קדושת לוי). ד. צריך להבין ריבוי הלשונות 'מארצך וממולדתך ומבית אביך', שלכאורה כולם אחד (רמב"ן, אור החיים, ליקוטי הלכות). ה. הלשון 'לך לך' הוא משונה ולכאורה מיותר (רש"י, ליקוטי הלכות. אמנם לדברי הרמב"ן כך דרך המקראות).

ביאור פשט – רש"י ורמב"ן

בדברי רש"י והרמב"ן מבואר, שהתחלת העניין היה מה שמבואר בסוף פרשת נח 'ויצאו אתם מאור כשדים' שבפסוק זה מרומז מסירות נפשו של אברהם אבינו, שהיה חזק באמונתו עד שהסכים ליפול לתוך כבשן האש, ונעשה לו נס וניצל, ובהמשך לזה ביקש ממנו השם יתברך שיתרחק ממשפחתו ובני ארצו, וילך לארץ ישראל ששם יוכל להמשיך באמונתו בלי מפריע.

ועל זה הבטיח לו כל הברכות האלו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בלי מפריע. ולכן נאמר בלשון 'לך לך' – שפירושו 'בשבילך', להנאתך ולטובתך. והטעם שלא אמר לו היכן המקום – הוא כדי לחבבה בעיניו. והטעם שלא נגלה אליו בתחילה הוא משום שעדיין לא היה בארץ ישראל, ולכן רק דיבר אליו (בחלום או ברוח הקודש – רמב"ן), ורק כשהגיע לארץ ישראל נגלה אליו.

והטעם שאמר לו 'מארצך ומולדתך ובית אביך' – הוא כדי להקל עליו העניין, ולכן הזכיר העניין מדרגה לדרגה; בתחילה אמר 'מארצך' [דהיינו מדינתו] שהוא הקל ביותר, ואחר כך אמר 'מולדתך' [דהיינו החברים] שהוא קשה יותר, ולבסוף אמר 'מבית אביך' [דהיינו המשפחה] שהוא קשה יותר.

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי ה'אור החיים' מבואר שהשם יתברך הוליכו מדרגה לדרגה; בתחילה רק דיבר עמו בלי להתגלות אליו, וגם לא גילה לו להיכן ללכת אלא רק מהיכן לצאת, והזהירו שיצא 'מארצך וממולדתך ומבית אביך', כלומר שיעזוב את ארצו לבדו ולא יקח עמו בני משפחתו [כמו שעשה בתחילה כשיצא מאור כשדים]. וכל זה היה כדי לנסותו. ואחר כך מיד כאשר שמע אליו והתחיל ללכת – מיד גילה לו להיכן לילך, וכשהגיע לשם – מיד נגלה אליו. וכאשר נפרד לגמרי ממשפחתו ושילח אף את לוט – אז הראה לו את כל הארץ.

נמצא שבפסוק זה החל השם יתברך להכניסו ולחנכו לעבודתו, כאשר התחיל לנסותו ולהוליכו מדרגה לדרגה. ועל זה דרשו חז"ל את הפסוק "שמעי בת וראי והטי אזנך" שמדבר לכל נשמה ומדריכה איך להיכנס לעבודתו יתברך. ובפסוק זה מבואר שצריך לילך מדרגה לדרגה; בתחילה 'שמעי בת', ורק אחר כך 'וראי' ואחר כך 'והטי אזנך', וכל זה תלוי ועומד בכך שיעמוד בנסיון של 'ושכחי עמך ובית אביך'.

ובספר 'קדושת לוי' מבואר שכשאמר לו 'לך לך' היינו כפשוטו שילך לו באשר ילך, כלומר לכל מקום שרואה צורך ללכת, כי באמת בכל מקום שהולך, שם הוא מקומו, כי יש שם ניצוצות הקדושה השייכים אליו, וממילא בכל דרך שהולך – הוא מתקדם והולך 'אל הארץ אשא אראך', כלומר למקומו השלם והאמיתי. כי כל המקומות שבדרך אינם בדיעבד, אלא הם חלק מהדרך בכדי להגיע אל התכלית שהוא ארץ ישראל, שבלא כל הדרכים שבאמצע אי אפשר להגיע אליהם.

ונמצא מכאן שגם ההדרכה לכל אחד הוא – להאמין שכל הדרכים והמצבים שעובר בהם – הכל הוא חלק מהדרך שמוכרח לו לעבור בכדי להגיע אל מקומו האמיתי שהוא ה'ארץ ישראל' שלו. ובלי כל המקומות והמצבים האלו [שיש בהם ניצוצות שהוא צריך להעלות ולתקן ולחבר אל נשמתו] לא יוכל להגיע לשם.

לעובדא ולמעשה- ליקוטי הלכות

ובספר 'ליקוטי הלכות' מפרט העניין באר היטב לעובדא ולמעשה. ולפי דבריו פנה השם יתברך אל אברהם והדריכו איך יזכה להיכנס לדרך האמיתית של נשמתו. ובשביל זה אמר לו 'לך לך' – כלומר לך אל עצמך, אל נשמתך. ואיך – 'מארצך וממולדתך ומבית אביך', שהם מרמזים על כל הדברים המונעים מהאדם להגיע אל נשמתו, דהיינו 'ארצך' – הוא הגשמיות של העולם, והכבדות והעצלות שהם יסוד העפר. 'מולדתך' – הם הטבעים והתכונות של כל אחד שעמם הוא נולד, והם מונעים ממנו להתקרב אל הקדושה. 'מבית אביך' – הם חבריו ומשפחתו, שהם מונעים ממנו בדרכי ליצנות וכדומה מלחפש את האמת ולהגיע אל נשמתו. וכאשר יתנתק מכל אלו – אזי יגיע ממילא 'אל הארץ אשר אראך' – דהיינו אל אור נשמתו, שהוא קדושת ארץ ישראל.

***

וביאור העניין כך הוא:

אברהם אבינו היה הראשון: א. שחיפש את הבורא. ב. שפרסם אותו. ג. שעסק בגמילות חסדים. ד. שזכה לקבל מצות ברית מילה. וכל העניינים האלו הם אחד וכפי שיתבאר.

ונקדים לזה תמיהה פשוטה: מדוע קשר אברהם אבינו את החסד שעשה עם פרסום האמונה, כמבואר בדברי חז"ל שכל מי שהתארח אצלו – הכריח אותו להודות להשם יתברך, ולכאורה הוא נותן טען לפגם בכל החסד שעשה, שנראה כאילו אין זה חסד נקי אלא לשם מטרה אחרת, ומדוע לא חילק זאת לשניים: בית מדרש – ששם מפרסם האמונה, ובית הכנסת אורחים – ששם עושה חסד בלי תמורה, אפילו לא תמורה רוחנית.

אך העניין הוא, שאברהם אבינו היה הראשון שהבין שהשם יתברך ברא את העולם – לא רק בשביל 'לתת' אלא גם בשביל 'לקבל', כלומר שהשם יתברך מקבל תענוג ונחת מהעולם, ועל ידי זה נעשה 'ייחוד' בין שתי צדדים, כאשר השם יתברך משפיע כל השפע של העולם באתערותא דלעילא, והוא מצפה לקבל גם כן מלמטה באתערותא דלתתא [העלאת מ"ן, והמשכת מ"ד].

ומחמת כן היה הראשון ש'חיפש' את השם יתברך. כי קודם אליו – גם הצדיקים שהיו, לא 'חיפשו' אותו אלא ידעו על מציאותו. ורק הוא היה הראשון שלא ידע על קיומו יתברך, ובכל זאת 'חיפש'. והרי כל עניין החיפוש הוא 'לפנים משורת הדין', כי אינו מוטל עליו כלל, אלא יש בזה 'נתינה' אליו יתברך. וכשגילה אותו – לא הסתפק בכך שהוא יודע, אלא הלך ופרסם זאת בכל העולם, וגם זה הוא כביכול 'נתינה' אליו.

ובזה נעשה מרכבה למדת החסד והאהבה, שעניינו נתינה מזה לזה, וכמו שאמרו עליו חז"ל הלשון 'חסיד שמתחסד עם קונו', שהאמין שהשם יתברך נותן לנו חסד, כדי לקבל כביכול בחזרה גם כן חסד [לפנים משורת הדין] ואהבה [נתינה והענקה], ולכן הוא נקרא 'אברהם אוהבי'. ומכח זה הלך ועשה חסד עם כל באי עולם, אבל התנה זאת בכך ש'יגמלו' חסד בחזרה עם קונם, כי זה כל עניין החסד – לעשות ייחוד בין הנותן ובין המקבל, כשכל אחד מקבל תענוג ותועלת כביכול מהשני.

ובשביל זה קיבל מצות 'ברית מילה', שהוא הוא הביטוי לכל זה. כי 'ברית' – עניינו חיבור של אהבה בין שתי צדדים, והשם יתברך גילה לו בזה שצדק בדרכו, והסכים עמו לכך וכרת עמו הברית. נמצא שאברהם אבינו היה 'ראש למאמינים' 'ראש לנימולים' 'ראש לגומלי חסדים' – וכולם אחד.

***

והנה מחמת שהוא זכה לכך – להיות הראשון שהתעורר באתערותא דלתתא, על כן הנהיג אותו השם יתברך בדרך זאת, כי בכך חפץ השם יתברך. ומשום כך – לעומת שאר הצדיקים שהשם יתברך כביכול 'קרב עצמו אליהם', כי הם לא התעוררו להתקרב אליו, ולכן נגלה עליהם מיד – אצל אברהם אבינו לא עשה כן, אלא להיפך – קירב אותו אליו.

ולכן פתח ואמר לו 'לך לך' – כלומר, התחל ללכת אל נשמתך, שהוא החיבור והקרבה עם השם יתברך. וזה גם הכוונה 'ארץ ישראל', כמבואר בדברי הזוה"ק ש'ארץ ישראל' אינו רק שם מקום, אלא שם של דרגה, שהוא שלימות הגילוי של הנשמה. ולכן לא גילה לו היכן זה, כי זה התכלית – שיחפש זאת בעצמו באתערותא דלתתא.

וגילה לו היכן הוא ההתחלה, שהוא 'ארצך' 'מולדתך' ו'בית אביך' – שהם מהות כל הדברים המסתירים ממנו את קדושת נשמתו [שהיא קדושת ארץ ישראל], ושם נמצא עיקר בחירתו וחיפושו, לחפש איך להזדכך מהם ולהפוך אותם אל הקדושה. ואז, כשילך בדרך זו ויתקדם מדרגה לדרגה – יתגלה לו ממילא 'הארץ אשר אראך' – שהוא קדושת נשמתו, ואזי זכה לזה בעצמו באתערותא דלתתא.

ואברהם אבינו חפץ בכך, והתחיל להתייגע לילך בדרך זו. וכמבואר בזוהר הקדוש גודל היגיעה והחיפוש היה לו אחר קדושת ארץ ישראל [כמובא שם הרבה לשונות: יגע וחיפש ודקדק וחקר ובדק ואיזן וחיקר וכו' עד שנתגלה לו]. ויחד עם זה היה לו עשרה נסיונות [שלא היה לשום צדיק לפניו], כל זה כדי לסייע לו בדרכו לילך ולהתקדם מדרגה לדרגה, עד שיזכה הוא בעצמו להתקרב להשם יתברך, ולא רק לקרב את השם יתברך אליו.

וזה תחילת היהדות, והתחלת הכניסה לעבודת ה', שעל זה בא הפסוק 'שמעי בת וראי' להדריך כל נשמה מישראל בדרך זאת. לידע ולהודיע שהעולם הזה הוא מקום של הסתרה, שכל תכליתו הוא להבין שהשם יתברך ממתין ומצפה מתי נתעורר מצדינו לחפשו ולהתקרב אליו, דרך כל המסכים וההסתרות הללו, והוא מוליך ומדריך כל אחד בדרך המיוחדת אליו, כאשר כל המקומות והמצבים שעובר בהם – הם כולם חלק מהדרך המיוחדת אליו להגיע אל הגילוי האלוקי המיוחד אליו, שזהו נשמתו וה'ארץ ישראל' שלו. ואם ידע כל זה – יהיה לו רצון וכח וחשק לעמוד בנסיונות הללו, שאינם כדי להרחיק, אלא אדרבה כדי להביאו אל הייחוד והברית האמיתי עם השם יתברך.

ועל זה באים כל הברכות: ואעשך לגוי גדול וגו', כלומר אם תלך בדרך זו לא יחסר לך כלום, ואדרבה, דווקא על ידי כך תגיע לכל הטובות שבעולם בגשמיות ורוחניות.

בס"ד

נח – איש צדיק

שתי הפרשיות הראשונות שבתורה – כוללים בתוכם זמן ארוך מאד של יותר מאלפיים שנה [לעומת כל שאר הפרשיות שכולם יחד עוסקים בתקופה של כחמש מאות שנה בסך הכל].

העניין מובן על פי דברי חז"ל שחילקו את ששת אלפי שנות קיום העולם לשלשה חלקים: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים ימות המשיח. אם כן, האלפיים הראשונים שהם 'תהו' אין צורך להאריך ולהרחיב בהם, ואינם משמשים אלא כהקדמה לאלפיים שאחריהם שהם 'תורה', המתחילים מלידת אברהם אבינו.

נמצא אם כן, שפרשת בראשית הוא 'פתיחה' ו'הקדמה' לשאר התורה – ובו מבואר באריכות עניין בריאת העולם, וכל השאר בקיצור. ואחר כך בלידת אברהם מתחיל סדר התורה 'למעשה', ובאמצע נמצא פרשת נח שהוא ה'צוואר' המקשר בין ה'הקדמה' לבין ה'למעשה'.

וכפי שנראה להלן, אכן בפרשת נח מתגלה יסוד שמקשר בין ה'הקדמה' לבין ה'למעשה'. והיסוד – הוא כח הצדיק, וכפי שיתבאר במאמר שלפנינו.

***

הפסוק הראשון שבו פותח הפרשה – תמוה מאד. תחילת הפסוק הוא 'אלה תולדות נח', ותחת להמשיך ולפרט מי הם תולדות נח, ממשיך הפסוק ומדבר על נח בעצמו 'נח איש צדיק וכו", ורק בפסוק שלאחריו כתוב 'ויולד נח שלשה בנים' ומפרט את תולדותיו, כשאין לכאורה שום שייכות בין הפתיחה 'אלה תולדות נח' לבין ההמשך 'ויולד נח שלשה בנים'.

ביאור פשט – רש"י ורמב"ן

בדרך פשט ביאר רש"י "הואיל והזכירו סיפר בשבחו", ולפי זה נמצא שההמשך 'נח איש צדיק' אינו פירוש ל'אלה תולדות נח', אלא נכתב בדרך אגב. אמנם מוסיף לפרש בדרך אגדה "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", ולפי זה נמצא ש'נח איש צדיק' הוא פירוש ל'אלה תולדות נח'.

הרמב"ן מוסיף ומבאר, שהטעם שנצרך להזכיר 'נח איש צדיק' הוא בכדי לספר הטעם שראוי להינצל מן המבול, שזה עיקר הפרשה, ובדרך אגב סיפר גם על תולדותיו, שאף הם ראויים להינצל מן המבול בזכותו. נמצא שעיקר הפסוק הוא לספר בשבחו של נח, ורק בקשר לזה סיפר גם על תולדותיו

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי ה'אור החיים' הקדוש, ועל דרך זה בספר 'קדושת לוי' – מתבאר יותר העניין, ובדרך דרש. לדבריהם, התולדות האמיתיים של נח היה צריך להיות כל הדור, וזאת משום ש'נח איש צדיק', והצדיק הוא 'יסוד עולם' – שכל העולם הם תולדותיו, ויש לו אחריות עליהם, ויש בידו כח לתקנם ולהצילם.

ומשום כך היה לו לקרב את כל דורו להשם יתברך, וגם להתפלל עליהם ולהצילם מן המבול. אלא שהוא לא עשה כך, ולכן לא זכה שייחשב כל דורו ל'תולדותיו', אלא רק בניו ממש שהם 'שם חם ויפת'. ועל פי מתפרש הכתוב כך: הפסוק מתחיל ואומר 'אלה תולדות נח' וכוונתו לשלשת בניו המבוארים בפסוק שלאחריו, וכתב לשון 'אלה' למעט שרק שלשה אלו ולא יותר.

והיינו שבכדי לבאר תיבת 'אלה' ממשיך הפסוק ומפרט 'נח איש צדיק וכו', ומשום כך היה ראוי להיות שכל הדור הם תולדותיו, ובכל זאת אינו כן אלא רק שלשה אלו.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר"ן

וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן סז): "אלה תולדות נח, אלה הם התולדות והבנים של הצדיק, כי דע, שכל הדורות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת ראש בית".

ונבאר העניין למעשה, על פי המבואר שם ובעוד מקומות, והוא אחד מיסודות פנימיות התורה – המבואר בפירוש בדברי הזוה"ק והאריז"ל, וביותר בספרי החסידות, ומרומז בכמה וכמה מקומות בדברי חז"ל בגמרא ומדרשים.

***

בפסוק נאמר 'וצדיק יסוד עולם', כלומר הצדיק אינו אחד מתוך עם ישראל, ש'הצליח' ו'התקדם' יותר מכולם. אלא כל מהותו הוא עניין אחר לגמרי. והיינו שכשברא השם יתברך את העולם, ברא יחד עמו 'צדיקים', שהם היסוד שעליו עומד העולם – על ידם נמשך השפע לעולם, ועל ידם יגיע העולם לתיקונו.

יסוד העניין מבואר בדברי חז"ל (בראשית רבה ח,ז, רות רבה ב,ג) שהקב"ה נתייעץ עם נפשותיהם של צדיקים אם לברוא את העולם. וביאור העניין שהרי ידוע שהמלאכים קטרגו על בריאת האדם ואמרו 'אל ייברא שכולו שקר וכולו קטטה' אבל הצדיקים לקחו על לקחו על עצמם ערבות להביא את האדם וכל העולם לתיקונו.

וכך, יחד עם בריאת העולם והאדם – נברא בעולם כח של 'צדיק', שהוא השורש של כל העולם, וכולם הם תולדותיו. ותפקידו הוא הן להדריך וללמד את בני האדם באיזה דרך ללכת, ולהאיר בהם כח ועצות איך להתנהג בדרך הראויה. והן – כאשר לא התנהגו כהוגן – לפעול עליהם רחמים, ולהביאם אל תיקונם.

והצדיק הראשון שהיה בעולם – היה נח [ואמנם היו צדיקים גם לפניו, כמו חנוך ומתושלח – אבל לא היו בגדר 'צדיק יסוד עולם' שבכוחם לתקן את העולם, כמבואר ברמב"ן]. והיה בכוחו ובתפקידו לתקן את כל הדור – להדריכם בדרך המוטב, ולעורר עליהם רחמים. והוא לא עשה כן, ולכן נקרא 'רעיא שטיא', כמובא בחז"ל ובזוה"ק.

ולכן נשמתו נתגלגלה במשה רבינו, שכלל בתוכו ששים ריבוא נשמות ישראל כמובא באריז"ל, והוא אכן היה הרועה הנאמן של ישראל "כאשר ישא האומן את היונק" – הוא הוציא אותם ממצרים, הביא להם את התורה, הדריך אותם בדרך הישרה. וכשנפלו – מסר נפשו עליהם להמשיך עליהם רחמים ולתקנם, ואמר 'ואם אין – מחני נא', כלומר, אם אין בכוחי לתקנם, אם כן מה יש לי לעשות בעולם, הרי זהו תפקידי. [ובתיבות אלו מרומז שהוא הגלגול של נח, כי 'מחני' אותיות 'מי נח'].

וכך הוא בכל דור, שמלבד האנשים הכשרים והתלמידי חכמים שיש בעם ישראל – יש בכל דור 'צדיק' שהוא 'יסוד העולם', היינו שעל ידו נמשכים כל ההשפעות לעולם [כמו משה רבינו שעל ידו נמשך המן והבאר והענן], והוא זה שכולל כל נשמות ישראל, ותפקידו לעורר עליהם רחמים שיגיעו כל אחד למקומו הראוי. וכמו שביקש משה רבינו קודם הסתלקותו "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה'".

וכמובן שיש בזה הרבה דרגות; יש צדיקים שכוללים בתוכם רק כמה נשמות, שהם אלו שצריכים להיות תחתם – לקבל מהם את ההדרכה הנכונה, ולקבל דרכם את ההשפעה הגשמית והרוחנית. יש כאלו שיש תחתם הרבה נשמות [וכמו שאמר רבינו מוהר"ן מברסלב על בעל התניא שהוא 'שר האלף', כי יש תחתיו אלף נשמות], וכך יש הרבה הרבה דרגות ובחינות. ויש את הצדיקים המופלגים שהם 'נשמת משה' וכוללים תחתם כל נשמות ישראל, והם באים אחת לכמה דורות, [כמבואר כל זה בפירוש בדברי הזוה"ק והאריז"ל, וסוד ה' ליראיו].

ונפקא מינא למעשה – להאמין שיש כח בעולם שנקרא 'צדיק'. וממילא אין מוטל על האדם להסתדר לבדו בעבודת ה', אלא לחפש את הצדיקים בכדי לקבל מהם הארה לנשמתו וגם הדרכה נכונה למעשה, ויחד עם זאת צריך לדעת שלכל נפילה יש תקוה, ולכל מכשול יש תיקון – בכח ובזכות הצדיקים שמוסרים נפשם עבור נשמות ישראל, ובפרט למי שסומך עליהם.

בס"ד

הקדמה

במדור זה נעסוק בלימוד ה'פנימיות' של פרשת השבוע – על פי משנתם של גדולי הדורות בתורת הפנימיות; הזוהר הקדוש, האריז"ל, הבעש"ט ומוהר"ן מברסלב.

מקובל, שהספר 'אור החיים' הקדוש, הוא פירוש של 'הזוהר הקדוש והאריז"ל' על פרשת השבוע, והספר הקדוש 'קדושת לוי' הוא פירוש של הבעש"ט על פרשת השבוע.

ועל כן נשתדל בעז"ה בכל פרשה, להתמקד בנושא אחד מתוך הפרשה; נתחיל ללמוד אותו מחלק הפשט, על פי רש"י והרמב"ן זיע"א, ומתוך כך ניגש אל הפנימיות – על פי האור החיים, והקדושת לוי, עד לעובדא ולמעשה – על פי ליקוטי מוהר"ן ו/או ליקוטי הלכות. ובעז"ה נראה עין בעין כיצד הדברים משתלבים זה בזה ונבנים זה על גבי זה, כאריח על גבי לבנה.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו , ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.  

***

פרשת בראשית

בראשית – מאמר סתום

פרשת בראשית באופן כללי – היא פרשה שכולה סוד. הפסוקים העוסקים בבריאת העולם – הם הפסוקים היסודיים ביותר מחד, שעליהם מושתתים כל יסודות האמונה, ומאידך – הם הפסוקים הנסתרים והגבוהים ביותר, שאנו מצווים שלא לחקור אחריהם אלא לקבלם באמונה פשוטה.

בדברי הגר"א (בפירוש לספרא דצניעותא) מבואר שכל הפרטים שיש בעולם, דומם צומח חי ומדבר – לפרטי פרטיהם, נרמזים בתורה שבכתב מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', וכולם נרמזים בקיצור בפרשת בראשית בעצמה, וביותר קיצור בפרשת בריאת העולם [עד 'לעשות'], ובקיצור גדול בפרשה ראשונה [עד 'יום אחד'], ובתמצית ממש בתיבת 'בראשית'. [וכעין זה בשיחות הר"ן אות ש"ו: "כל התמונות והצורות של כל בני אדם, כולם נכללים בתיבת אדם הנאמר בתורה "נעשה אדם"… וכן תיבת בהמה וחיה וכו' הנאמר במעשה בראשית, בזו התיבה גם כן נכלל כל התמונות של כל בהמה וחיה, וכן שאר הנבראים"].

נמצא אם כן שתיבת 'בראשית' היא התיבה הסתומה ביותר – שהיא שורש כל התורה והעולם. ואכן תיבה זו מתבארת בפנימיות התורה בשבעים דרכים, ועליהם מיוסדים שבעים תיקוני הזוהר – שהם היסודות של כל פנימיות התורה והעולם, ובעז"ה ננסה לעשות 'נגיעה' בסוד תיבה זו.

***

אמרו חז"ל "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א), כלומר, עשר פעמים נאמר בפרשת בריאת העולם תיבת 'ויאמר' ועל ידי זה נבראו כל הדברים שבעולם. ובגמרא (ר"ה לב.) הקשו 'ויאמר – תשעה הוו' [כי רק תשעה פעמים כתוב 'ויאמר'], ומיישב 'בראשית נמי מאמר הוא' [והוא המאמר העשירי]. נמצא שתיבת 'בראשית' הוא אחד מעשרה מאמרות, ומחמת שלא נכתב בו בפירוש 'ויאמר' והוא נקרא 'מאמר סתום' (כמבואר בזוה"ק, ומרומז בדברי הגמרא שבת קד.).

להלן נראה ביאור העניין, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ובעיקר לעובדא ולמעשה.

ביאור פשט – רש"י ורמב"ן

לשון רש"י: "בראשית – אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני", כלומר הפסוק הזה אין לו ביאור בדרך הפשט [ובהמשך נדחק לפרשו בדרך הפשט] אלא בהכרח צריכים אנו לפירוש על פי דרש, ועל זה מביא דרשת חז"ל "בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית", כלומר, שתיבה זו מרמזת על התכלית של בריאת העולם, והפירוש 'בראשית' הוא 'בשביל ראשית' שהם התורה וישראל. והרמב"ן מוסיף על כך עוד מדברי חז"ל, שמרמז על עוד כמה עניינים הנקראים 'ראשית'.

ובהמשך מבאר הרמב"ן, ש'בראשית' מרמז על כח ה'היולי' דהיינו כח מופשט, שממנו נבראו ארבעת היסודות אש רוח מים עפר, ומהם מורכבים כל הדברים שבעולם. ובפנימיות הוא מרמז על ספירת ה'חכמה' שעליה נאמר 'ה' בחכמה יסד ארץ'. ובעז"ה נחפש להבין השייכות בין פירוש רש"י ש'בראשית' מרמז על תכלית בריאת העולם, לבין דברי הרמב"ן ש'בראשית' הוא הכח היסודי והגבוה ביותר, שממנו השתלשלו כל שאר הדברים.

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

ב'אור החיים' הקדוש מבאר בהרחבה, שבמאמר הראשון שנקרא 'בראשית' נבראו כל הדברים שבעולם, אלא שנבראו רק 'בכח'. ואחר כך – על ידי כל אחד מהמאמרות המפורשים ['ויאמר אלקים יהי אור' 'ויאמר אלקים יהי רקיע' וכן השאר] נבראו כל הפרטים 'בפועל'.

והגדרת העניין מבואר בדבריו הקדושים של ה'קדושת לוי', שבתחילה היה בריאה 'יש מאין' – והוא המאמר הראשון 'בראשית'. ואחר כך נבראו כל הדברים 'יש מיש' – וזהו שאר המאמרים. וכל זה עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ן ש'בראשית' הוא כח ה'היולי', שרק הוא נברא 'יש מאין', וממנו נבראו כל שאר היסודות, שהם כבר בריאה של 'יש מיש'.

אמנם יש להבין עניין זה בעצמו: מדוע היה כך, שבתחילה נברא הכל באופן סתום ונעלם, שהוא כח ה'היולי', ורק אחר כך נבראו שאר הפרטים בפועל ובאופן גלוי וניכר, בדרך של 'יש מיש', ומדוע לא נבראו כולם 'יש מאין', באופן שמיד מה'אין' המוחלט נעשו 'יש' מוחלט – גמור וניכר לעין'?

לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר"ן

בדברי ה'קדושת לוי' שם מבואר שהם שני דרכים בעבודת ה'; א. עבודה של 'יש מאין' – דהיינו ביטול מוחלט אל האין סוף שהוא שורש העולם, והתעלמות מוחלטת מהעולם כאילו אינו קיים כלל. [ועבודה זו שייך בזמנים של 'גדלות המוחין' גדול מאד, שאז העולם אינו תופס מציאות כלל, או להיפך בזמנים של 'קטנות המוחין' חזק מאד שאין לאדם כח כלל להתמודד עם העולם ואז הוא מתבטל לגמרי להשם יתברך. ב. עבודה של 'יש מיש' – שהיא העבודה הפשוטה והתמידית, שאנו עובדים את השם יתברך עם העולם, דהיינו לקחת את מה ש'יש' בעולם, ולעשות עם זה מצוות ועבודת ה' [ובפנימיות: העבודה של 'יש מיש' מרמז על כל הספירות מ'בינה' ולמטה, שאז יש מציאות של העולם, ועושים מזה עבודת ה'. והעבודה של יש מיש' הוא ספירת ה'חכמה' (או ה'כתר'), שהוא ביטול אל ה'אין'].

ועניין זה מבואר בהרחבה, בדרך ברורה ועצה נפלאה למעשה – בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן יב), וכפי שנבאר: העשרה מאמרות הם עשרה מיני כבוד, דהיינו עשרה דרכים איך לגלות מציאות ה' ולעבוד אותו, כי כל אחד מהם הוא 'לבוש' להשם יתברך, דהיינו שכל אחד מהם מגלה הנהגה אחרת של השם יתברך, שעל ידו הוא מתגלה אלינו, ועל ידו אנו יכולים לעבוד אותו ולכבדו.

ולמשל, ספירת ה'חסד' – מרמז על הנהגת ה' בדרך של חסד, דהיינו אהבה נפלאה וגדולה, והשפעת שפע בלי גבול. וכשיודעים שיש ספירה כזאת – אזי בכל מקום שרואים הנהגה של חסד ושל שפע, יודעים שכאן מתגלה השם יתברך בלבוש של ספירת ה'חסד'. ובדרך זה אנו יכולים לעבוד אותו ולכבדו – על ידי שאנו משתמשים במדת ה'אהבה' להשם יתברך, לתורה או לישראל. וכן במדת החסד וההשפעה. ועל דרך זה ספירת ה'גבורה' – שמרמז על הנהגת ה' בדרך של דין וצמצום. ואזי בכל מקום שרואים הנהגה כזאת יודעים שכאן מתגלה השם יתברך בלבוש זה. ובדרך זה אנו יכולים לעבוד אותו, על ידי עבודת היראה, והתגברות על היצר הרע. וכן בשאר הספירות [תפארת – התפעלות וכלליות הגוונים, נצח – כח הניצחון, הוד – החן, וההודאה, יסוד – התענוג וההתקשרות, מלכות – אמונה, ואין כאן מקום להאריך ועוד חזון למועד אי"ה].

אבל יש מקומות ומצבים כאלו, שאי אפשר כלל לגלות בהם מציאות ה', ואי אפשר לעבוד אותו שם ולכבדו. כגון:'מקומות' – במקומות המטונפים ובבתי עבודה זרה, וכן ב'זמנים' שאדם מרגיש רחוק כל כך שאין שייך לו כלל לכבד את השם יתברך, או 'מצבים' של קושיות וספיקות וכדומה. ועל מקומות [וזמנים ומצבים] אלו נאמר 'וכבודי לאחר לא אתן' – שמחמת גודל הטומאה שיש שם, אין הקב"ה מניח לכבודו להתגלות שם, ולכאורה במצב כזה אין שום עצה ותקווה מה לעשות.

אלא שכאן מתגלה הסוד הנורא והנפלא של 'בראשית'. כי לכאורה יש לשאול – איך יש למקומות האלו קיום? הרי אין עוד מלבדו, ואם השם יתברך אינו מתגלה שם איך הם קיימים בכלל. והתשובה היא שבוודאי המקומות האלו מקבלים חיות מהשם יתברך, ורק על ידי כך יש להם קיום, אלא שהם מקבלים ממנו חיות בדרך נעלם ונסתר.

ובשביל זה יש מאמר 'בראשית' שהוא מאמר סתום, ומחמת גודל סתימתו והעלמתו – הוא יכול להחיות את המקומות הללו בלי להתגלות. וזה התשובה והעצה למי שנמצא במקומות ומצבים כאלו, שצריך לדעת באמונה שלמה ש'אין עוד מלבדו', ובוודאי השם יתברך נמצא גם כאן, אלא שאינו יכול להתגלות כאן. וממילא צריך לחזק עצמו ולא להתייאש מתוך הרגשה של ריחוק, אלא לשאול את עצמו 'איה מקום כבודו' – כלומר, ברור לי שהוא כאן, ואני רק צריך לחפש אותו.

וכשעושה כן, אזי באותו רגע הוא מקבל חיות מהמאמר הגבוה הזה, שהוא זה שנותן קיום לכל המקומות האלו, וממילא, לא רק שאינו נופל יותר ומתייאש, אלא אדרבה – מהפך את הירידה שלו לעלייה הגדולה ביותר ששייך.

ובשביל זה נברא העולם באופן כזה, שבתחילה היה 'מאמר סתום', שאז נברא 'יש מאין' הכח הנעלם והנסתר שנקרא 'היולי'. כיון שתכלית הבריאה הוא בשביל ישראל – שהם יגלו כבוד השם יתברך בעולם על ידי התורה, אבל היות ובשביל הבחירה צריך להיות גם מקומות מצבים כאלו שאי אפשר לגלות שם כבוד ה', לכן נברא הכח הזה – שעל ידו יכולים להתקרב להשם יתברך אפילו במקומות ומצבים כאלו על ידי הביטול המוחלט להשם יתברך. ורק אחר כך נבראו שאר הפרטים באופן של 'יש מיש' ובאופן ניכר ונגלה לעין, כי זה מרמז על העבודה הפשוטה בכל שאר המקומות שאפשר 'לגלות' שם את כבודו יתברך, ששם העבודה הוא בדרך של 'יש מיש' – דהיינו לא להתבטל, אלא אדרבה להשתמש עם העולם לכבד את השם יתברך.

והוא ממש העניין המבואר בקדושת לוי, שבדרך כלל עבודת האדם הוא 'יש מיש', דהיינו לגלות כבודו יתברך על ידי הדברים שישנם בעולם, שיכולים לגלות שם ועל ידם כבוד ה'. אבל לפעמים אי אפשר לעבוד 'יש מיש', כי יש מקומות ומצבים שאי אפשר לגלות כבוד ה', ואז צריך לעבוד בדרך של 'יש מאין', כלומר, להתבטל אל המאמר הסתום, ולהמשיך חיות גבוה כזה שאינו יכול להתגלות כלל, אבל הוא החיות הגבוה ביותר שיש.