מה עושים בחודש תמוז? חוץ מלהמתין ל'בין המצרים'…

אם נדע את התשובה, אולי נוכל למנוע את בין המצרים!

***

בחודש תמוז מתחילה אווירה של 'סוף שנה', והיא אכן כזאת: התקופה הרביעית והאחרונה מבין תקופות השנה; תשרי, טבת, ניסן ותמוז.

חודש תמוז, ובכלל תקופת תמוז – אינו נושא בתוכו איזה חג או יום חגיגי כלשהו, אלא 'סתם' חודש כזה ו'סתם' תקופה כזו.

בכלל, חודש תמוז כבר מתחילתו, נתפס כמשהו שקשור ל'בין המצרים'. וכבר מתחילת החודש, הפנים מופנות קדימה לשם, עם חשק או בלי, אבל כהתניה ברור: אמרת תמוז, אמרת בין המצרים…

***

אז קודם כל לעובדות:

רובו של החודש, אינו 'בין המצרים'. אותו רוב, לא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא ההיפך הגמור. ולשם כך כמה מילים.

אחר קבלת התורה, עלה משה למרום לארבעים יום, להביא את הלוחות. אילו היינו זוכים, הארבעים יום הללו היו מסתיימים בחג, שחל בי"ז תמוז, והחג הזה היה נמשך לאורך כל ימות בין המצרים עד לתשעה באב.

נמצא אם כן, שרוב החודש שייך בכלל למחלקה הזאת של קבלת התורה, ולכן תמוז ר"ת 'זמן מתן תורתינו' (ליקו"מ ריז). ולא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא הוא זה שיכול למנוע אותם, ולהפוך אותם לחג.

***

אז מה כן?

תקופת תמוז היא אכן האחרונה מבין תקופות השנה, ומשמשת כ'שורה תחתונה' שלהם.

חודש אלול, שהוא החודש האחרון ממש, הוא זמן של תשובה. אבל לא רק, כל התקופה היא חלק מהסיפור, ולכן היא כנגד 'דגל מחנה ראובן' שעליו נאמר אתה פתחת בתשובה תחילה. וזה מרומז בשמות החודשים: תמוז, אב, אלול, כידוע.

אז נכון, המילה 'תשובה' מעוררת אצלנו קונוטציה שלילית, לא פחות מ'בין המצרים'. וזה אולי הונאת המאה של היצר הרע, שלקח את הדברים הכי שימושיים ומעשיים, והפך אותך למשהו מדכא. ודווקא כעת, הוא הזמן לשנות את הצליל.

תשובה היא תנועה של פרסה, שאומרת: תכל'ס, בשביל מה אני מבזבז את החיים על כמויות של ריחוק, ומה יש לי מזה. עדיף כבר להיות קרוב. אותו מחיר. וזה אגב גם בין המצרים, אבל לא נעסוק בזה כרגע, כי עדיין ניתן למנוע את זה…

לאחר שלשה תקופות גדושות של ימים חגיגיים ומאירים; תקופת תשרי – ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. תקופת טבת – חנוכה ופורים. תקופת ניסן – פסח, ספירת העומר ושבועות; כעת הוא הזמן להפוך את הסיפור הזה ל'מזומן', ופשוט לחיות עם זה. איך? א. לראות כמה החיים דפוקים ומשעממים כשהם בתדר של ריחוק. ב. להיזכר שהיו ימים טובים, בהם היה תדר אחר. ואם כך, למה לא להפוך את זה לשגרה.

בעוד המערכת הפוליטית נמצאת בכותרות, ומתכוננת לחילופי המשמרות במעון בלפור והמסתעף, אלו צועקים נגד, ואלו משכנעים בעד ישנה כותרת נוספת שמנסה להתחרות על תשומת לב הציבור, והיא: צעדת הדגלים.

למי שלא מבין, קצת הסבר: ישנו מנהג קדמון, עוד מזמן יציאת מצרים ויש מתארכים זאת אף לקודם לכן, בזמן האבות – לצעוד אחת לשנה עם דגלים. לא ברור בדיוק מתי, כמה אנשים, לאיזה גובה, ומה לכוון. העיקר לצעוד עם דגלים.

אז בדרך כלל, מנהג ישראל לעשות זאת ב'יום ירושלים'. השנה, בשל אירועים חריגים, לא התאפשר לעשות זאת ביום המקובל ובמסלול המקובל. וחלילה לא יעלה על הדעת לבטל מנהג קדום שכזה, שיסודו בהררי קודש, ולכן פועל מי שפועל לעשות 'השלמה', ולערוך אותו השבוע. אשריהם ישראל.

***

חשבתם שזהו? מה פתאום. המנהג הזה, כמו כל המנהגים הקדושים, נתקל במניעות, קשות אפילו.

וזאת יש להזכיר, שחלק בלתי נפרד מהמנהג הוא, לעבור דווקא במקום מגוריהם של בני-דודינו, ולנפנף את הדגלים מולם. על פי המסורת, הראשון שעשה זאת היה יצחק אבינו, שהתאמץ בכל כוחו לנפנף בדגל מול אחיו ישמעאל, ואחריו החזיקו כל יוצאי חלציו.

וכאן החלו המניעות. בעוד הציבור מכין עצמו בחרדת קודש לקיים את המנהג, התעוררו שכניהם של בני הדודים, הגרים בדרום, והתריעו כי באם יתקיים המנהג כמתוכנן, תהיה הסלמה חריפה. לנוכח זאת, גם מערכות הביטחון למיניהם; משטרה, שב"כ, וכל מיני מרעין בישין, רוצים למנוע את האירוע.

חשבתם שזהו? איזה. יהודים לא מתייאשים. קודם כל, העיניים נשואות, ללא הרבה תקוות יש לציין, לאחד משני ראשי הממשלה, ה'כמעט לשעבר' או ה'מיועד', שיציל את המצב. אבל בלי קשר, יש לנו את בן גביר ועוד כמה גיבורים, שכבר הודיעו שהם יעשו מסירות נפש, ולא יוותרו חלילה המנהג הקדוש, בלי שינוי של פסיק או מסלול.

***

חבר'ה, השתגעתם???

אתם באמת ילדים קטנים? או שמא רשעים גדולים?! מה פשר המשחק המטומטם הזה, באש חיה, על חשבון מאות אלפים אחיכם היהודים, היושבים בערי הדרום, ואולי גם המרכז?! מה נסגר אתכם?!

מי המציא את השטות הזאת של 'צעדת הדגלים', ולשם מה הוא מיועד? מי הוא זה שקבע שהיא מוכרחת לעבור במקומות מועדים לפורענות, ולהתגרות בצורה הכי ברורה בשונאי ישראל? מנין ההחלטה שאם לא 'הצליחו' לקיים זאת, ובמאה אחוז, חייבים גם 'להשלים'?

ומעל הכל, מי העלה על דעתו לעשות זאת עם ידיעה בהירה וצלולה, שהתגובה לכך הם אלפי טילים, שקרוב לוודאי יהרגו כמה נפשות מישראל, וללא ספק יכניסו מאות אלפים לממדי"ם ולחרדות, ויפגעו פגיעה ממונית ונפשית באלפי משפחות, יהודיות אם לא הבנתם נכון. האמנם?! האם לא רכשתם לעצמכם שמץ של בגרות? לא 'תואר בגרות', אלא בגרות פשוטה, של ילד בן שלשים ומעלה??!!

***

אז זו שוב הזדמנות, להדגיש את מה שהיה פשוט עד לא מזמן: יש ציונות ויש יהדות, והם לא בדיוק אותו הדבר…

ציונות היא שליטה, ויהדות היא הכנעה. גם כשהייתה יד ישראל על העליונה, בזמן שהיה בית המקדש ולעם ישראל היתה מלכות, וגם כשיבנה בית המקדש ותחזור מלכות לישראל – התדר לא היה שרירים אלא הכנעה. עם ישראל ומלכות ישראל אינה כאן כדי להיות משהו, אלא כדי לתת למלכות שמים מקום להתבטאות.

לא כן הציונות. בשלל שמותיה ונושאי דגליה, ימין או ימינה, דתי, חרדל"י, או דתילוני. קודם כל, היא כלל לא מכירה בכך שידינו לא על העליונה, כל עוד הקב"ה מעונין שנהיה בגלות, ואם משיח טרם הופיע כנראה שהוא מעונין בכך. ושנית, היא לא מכירה במושג הכנעה, וכל כולה תדר של שליטה יהירות ושחצנות, של 'כוחינו בידנו', וככל שנצטרך וגם אם לא – נראה לכולם את היכולות שלנו, ושיזהרו להם!…

הדחף לעלות שוב ושוב להר הבית, אינו נובע מהתשוקה הבלתי נשלטת לראות פני ה'. אלא מהדחף הבלתי נשלט שלא להיות נשלט אלא שליט, ולהניף את היד בגאווה של 'הר הבית בידנו', גם אם המחיר לכך הוא דם יהודי. וכך גם מצעד הדגלים המטופש, שאינו 'מנהג' ולא רבע מנהג, אלא שוב הפגנת שליטה יחד עם התגרות מכוונת, ששוב, והפעם בצורה הכי מפורשת, במחיר של דם יהודי.

***

אפרופו שליטה.

שוב אירוע מטלטל: קריסה פתאומית של כביש, שפער את פיו ובלע ברגע אחד שלשה מכוניות, ובנס גמור, אף לא אדם אחד. קריסה שמצטרפת לשורת קריסות חריגות ובלתי צפויות שארעו לאחרונה; קורונה, מירון, קרלין, וממשלת שמאל. הפעם, למרבה השמחה, לא היו אבדות בנפש. ובכל אופן, מה הסיפור?

יהיה מעניין לראות את תגובתם של אלו שמיהרו בכל האירועים הקודמים להסיק מסקנות 'מעשיות'; בעקבות מירון – סוגרים את כל המקומות הקדושים; הילולת שמואל הנביא, הילולת רבי יונתן בן עוזיאל, מירון בערב ראש חודש, ועוד היד נטויה. בעקבות קרלין – מונעים כל אירוע המוני בכלל, ושימוש בטריבונות בפרט. אז מה יעשו כעת? יסגרו את כל הכבישים, החניונים, והבתי חולים?!…

הם בשלהם ואנחנו בשלנו. למי שלא מתעקש לא לשמוע, יש כאן דיבור מאד ברור, שגם טיפש יכול להבין. והוא אגב, בכלל לא דיבור כועס אלא מאד אוהב ומזמין; להרפות! לשחרר!!! נכון, מאד כיף להרגיש שהכל בשליטה, ויש לי אבא שוטר ודוד ראש ממשלה, ו…נראה אותך מעז. מאד כיף אבל מאד ילדותי. הרבה יותר נכון, אמתי, וגם טוב – להסכים לוותר על השליטה שממילא אין לנו, ולתת למי שבאמת השליטה בידו, לנהל את העסק.

חשבנו שהעולם חכם וגיבור? הגיעה הקורונה הקטנטנה והפרימיטיבית, והושיבה את כולנו על הברכיים. הגיעו חיסונים והיינו "המדינה הראשונה שיצאה מהקורונה"? הגיע האסון במירון, והותיר את כולם פעורי פה. החלטנו שזה קשור לתשתיות, והבטחנו שמעכשיו זה כבר לא יהיה? הגיע האסון בקרלין, ממלכת הבטיחות. ממשיכים להתעקש שזה קשור לבטיחות/לציבור החרדי/חסידי? אוקי, קבלתם אותה על הכביש… מה תעשו כעת?!

תחזרו להיות על הברכיים, וזהו. בלי דגלים, בלי ממשלה, ובלי שליטה. כל כך לא קל, אבל כל כך פשוט, אמתי, ובעיקר 'יהודי'.

אם היינו בטוחים ששנת תש"פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ"א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו 'תמיד' 'אף פעם' ו'לעולם לא' – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל"ג בעומר תשפ"א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה 'דינים', 'העלמה' או 'הסתרה'. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה' כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם 'לקיחת האחריות' אנו 'לוקחים שליטה' והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר'ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה' ניסה לעשות לנו בשנת תש"פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ"א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב"י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

ההסלמה בעיצומה, מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ.

ובנקודה זו חשוב עד קריטי, לעשות קצת סדר בהרגשות, ועוד קצת רענון מושגי יסוד.

***

אז ככה. 'יש לנו' מדינה, 'יש לנו' צבא, 'יש לנו' משטרה. וכל שנותר להבין הוא רק: א. מה התכנית של הצבא לפעולה. ב. נשמח לשמוע פרטים מדויקים, כמה הוא חזק וכמה הפעם הוא הולך לשחק אותה. ג. כמובן גם להתלונן, איך ייתכן שיש טילים שלא יורטו, איך יש נפגעים, ואיך משתררת כזו אנרכיה וכולי.

אז זהו שלא, ממש ממש לא. המילים הבאות נשמעות אולי בנאליות ומיושנות, אבל מה לעשות שהם גם אמת. לא סתם אמת, אלא האמת הכי בסיסית – עליה גדלנו והתחנכנו, ועליה מושתתת האמונה והיהדות שלנו.

והיא: א. אין לנו מדינה ולא ממשלה. אנחנו בגלות, ועד שיבוא בן דוד, אין. מה לעשות. ב. אנחנו שרוים בסכנה קיומית, גם כשהכל רגוע ובטח במצב מתוח וסוער שכזה, ורק ה' יכול לשמור עלינו. ג. אין לנו אפשרות וגם לא רשות להילחם באף אחד, הצבא הוא לא שלנו, ואפילו לא המשטרה. וכעת בהרחבה.

***

לפני לא הרבה זמן, פחות מחודשיים, עמדנו לפני הבחירות. ואחד הנושאים שתפס את הכותרות היה: חידוד ההבדל בין הציבור החרדי לבין הציבור הדל"י. לצורך כך, העלו הכותבים והפרשנים מן הגורן ומן היקב כל מיני הסברים ואמתלאות כדי להסביר כמה אנחנו שונים, ולמה אסור להצביע להם…

נראה, כי דווקא כעת היא הזדמנות הרבה יותר נכונה ורלוונטית לעשות זאת. נכון, כעת זה הרבה פחות פוליטי ומשתלם, אבל ואולי, אם נעשה זאת כעת, כשזה באמת רלוונטי, לא נצטרך לעשות זאת במערכת הבחירות הבאה… (שכפי הנראה, איננה כה רחוקה…)

הגישה הדלי"ת נוקטת, שאנחנו כבר בעיצומה של הגאולה. חזרנו לארץ הקודש, בנינו מדינה, כבשנו את ירושלים, הר הבית בידנו, וכל שנותר הוא רק להרכיב ממשלת ימין מלא מלא מלא, ובא לציון גואל. לדעתם, אנו במצב ש'יד ישראל על העליונה', ומותר להם ואף מוטל עליהם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותנו טף ונשים ושללם לבוז.

הגישה היהודית, של כל גדולי ומנהיגי ישראל – ללא יוצא מן הכלל, אינה כזאת כלל ועיקר. וזה, נרצה או לא, נקודת התורף הכי מרכזית שבינינו לבינם, הרבה יותר מאשר גיוס בנים ואפילו בנות, גיורים והיתר מכירה ושאר ירקות. הגישה היהודית היא שאנחנו לא בגאולה ואפילו לא באתחלתא, אלא בשיאה של הגלות, שעוד נוספה לה גלות של ממשלה הקוראת לעצמה יהודית, ומטרתה היא ההיפך הגמור..

***

לא ניכנס לרוחבם של דברים, שהם אמנם חשובים ופעם הם היו פשוטים לכל חובש מגבעת וחליפה, אך לא כאן המקום והזמן. נתמקד רק בנקודה הספציפית בה אנו עוסקים.

וכאן זה חייב להיות הכי ברור שיש. לחשוב שיש לנו אפשרות להילחם בערבים ולהכריע אותם, זו קודם כל שטות גמורה, שמקורה בשגעון גדלות בלתי נתפס. כי עם קצת מתימטיקה בסיסית שגם מי שלא למד ליב"ה יודע, המסקנא היא שזה בלתי אפשרי. הגישה לפיה 'הפעם אנו מוכנים, והפעם ננצח', לא שווה את הנייר. כי, ה' ישמור, אם כל שונאי ישראל יתאגדו יחד ליום אחד ואפילו לשעה אחת – לא יישאר אפילו מי שנפנף בנייר הזה…

מעבר לשטות וההתרברבות הילדותית שבכך, זה גם היפך התורה והיפך האמונה. יהודי יודע שאינו יכול לעשות כלום, ובוודאי שלא לנצח מלחמה, רק ה'. מלחמה שנעשית על פי התורה, ואין לנו כרגע את הרשות לכך כמובן, יש לה המון הקדמות (מפורשות בתורה) שנועדו לבטח שכל מי שניגש אליה, נקי מכל חטא ועוון, ומכל שמץ של כפרנות בנוסח 'כוחי ועוצם ידי', ואז ורק אז, אנו אכן מובטחים שננצח.

אז שוב, בקיצור: כל נסיון לתת למצב המסוכן הזה, מילים הגיוניות והסברים לוגיים – היא קודם כל שגעון ילדותי, ולא פחות מכך, כפירה בתורה ישראל ובאלוקי ישראל. לא בבית ספרנו.

***

הסיפור הפעם חמור הרבה יותר, כי למרבה הכאב והחרפה, הוא לא התחיל מהם, אלא 'מאתנו'. הייתה כאן אמירה מחוצפת, שאומרת: לא רק שאנחנו יכולים לנצח אותם, אלא אפילו חזקים מספיק כדי 'להתחיל' אתם, ולעורר את הדובים מרבצם, כי מה הבעיה, יש לי דוד שוטר, ובטח ננצח אותם.

וכאן חשוב לחזור לחלק של העובדות, ולהבהיר אותם, טרם יהיה מי שיטשטש זאת (וכבר יש). כל המערכה הזאת התחילה מהתגרות נטו. בתחילה זה היה הפגת שעמום; קבוצות של נוער אספסוף 'יהודי' צמא לדם, שארב לערבים והתנפל עליהם (כמובן כנקמה על מה ש'הם' עשו…). בהמשך זה נהיה יותר רשמי, בהתגרות של המשטרה כנגד הערבים בעיר העתיקה ובהר הבית (כדי לשמור על הסדר כמובן).

ואם לא די בכך, 'נזכרו' כמה צעירים יהודים, שיש כמה דירות בשייח ג'ארה שבעצם שייכות ליהודים מלפני עשרות שנים, ואם כך, זו ההזדמנות ולא אחרת לדרוש את הצדק והמשפט. וכאן זה כבר לא נגמר באספסוף חולני ומופקר, אלא זכה לגיבוי מלא של אישי ציבור (חכי"ם) 'חשובים', שבאו 'בכבודם ובעצמם' להלהיט את הרוחות.

לא יאומן. אותם סמוטריץ' ובן גביר, שמסבירים לכולם כמה הערבים מסוכנים, לא מהססים ללכת ולעשות הכל כדי שהם אכן יוכיחו שהם מסוכנים. ומשהם אכן הוכיחו, רצים הם כעת מאולפן למקרופון בדרישה למצות אתם את הדין. הזוי. אז כן, הם ושכמותם אחראים ישירות לכל המהומה, ולכל הדם היהודי, הפיזי ו/או הנפשי, שנשפך בעקבותיה.

***

לסיום: מאד כיף ומשעשע להרגיש גדול וחזק, ולספר לכולם שיש לנו צבא ומשטרה וכוחות. ועם השרירים הללו, ללכת להתגרות באויבים הכי מסוכנים, ולשחק באש ולא בשם המושאל. מאד כיף, אך מאד לא יהודי. יהודי יודע שגם אם כוחו בידו, הוא לא משחק באש ובנפשות, בטח לא כשאין כוחו בידו, והוא ככבש נואש בין שבעים זאבים טורפים.

יש 'ימין מלא' ויש 'ימין ה". ה'ימין המלא' הם אלו שאצלם הלאומי קודם לדתי, וכוחם ועוצמם בידם. והפעם לצערנו, ידם הם ששפכו ועדיין שופכים את הדם הזה, של אותם הרוגים ופצועים, ושל כל נפגעי החרדה ושאינם יכולים לישון בלילות. ימין ה', הם אלו שמכופפים את הראש, ומאמינים שיש בורא ומנהיג לבריאה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולא בכוחנו ובעוצם ידינו ננצח, וגם לא נשפוך דם, של אחינו בשרינו ושל עצמנו.

אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם 'העולם' שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה"י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל'הנשמה' אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז"ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב"י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה"י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש'קושיא' ראשי תיבות 'שמע ה' קולי אקרא'. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה'. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות 'על' ה', ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה', ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה'; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה' אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל"ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו'לא תשים דמים' והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות 'רוחניות' – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל"ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל"ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז"ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז"ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה' ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק א]

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים.

אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת?

כמה שורות, שאולי יעזרו לנו בס"ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין.

***

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש – הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו'.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

***

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה'כתובת שהייתה רשומה על הקיר'. וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הנסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

***

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא…

ויהודים מאמינים… ממהרים לדון על מה עשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה' רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא…

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל נסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

***

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו…חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב'יום שלהם' – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

***

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה' יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.

[נצח שבנצח]

כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.

מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר 'כאילו' נצחנו.

***

אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.

השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.

המושג 'נצחון' קשור בהכרח עם 'מלחמה'. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?

***

הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.

כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.

בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.

מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים 'הנה נצחתי', ו'כל הכבוד'. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.

ולמה זה 'במקרה הגרוע'? כי אם 'נצחת', סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.

***

במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.

מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה', ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.

אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.

מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.

יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר 'נצחתי ואנצח'. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה'נצחונות' שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.

ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה'מסקנות' הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.

צריך חברה, וצריך גם עצמיות.

איך מתמרנים בין שניהם, והאם יש מקום ל'עצמאות'?

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות 'שייך' לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק 'חברתי', כי אז אתה בסך הכל 'חלון ראוה' של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך 'חבר' ו'חברה', אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה'עצמו' הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל 'מספר' במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי 'מי הוא זה' שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ'מחזה אור קולי' עבור איזו קבוצה, שיטה או אג'נדה.

***

כמה עלוב לקרוא 'עצמאות' – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה'עצמיות'. מדובר סך הכל בהתאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו 'עצמאות' ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

העצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא עם ימין ה', חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן. אבל 'עומר' – מי סופר?!

***

'עומר שעורים' – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

'לכבוד' קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו'לקינוח', אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – 'לעומר'!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים?

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא 'עומר שעורימ'ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם 'עבודת ה", זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה', ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.