שלשה חודשים מהאסון במירון, ואולי כעת כבר מותר קצת לדבר. על המשמעות, ומעבר.

יש את האסון ויש את מירון. האסון כשלעצמו הוא אסון נורא, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה, שאנחנו מכירים לפחות. והוא מספיק נורא בכל מקום ובכל זמן שבו הוא היה חלילה קורה. אבל יש כאן חלק נוסף, לא פחות דרמטי. קוראים לו מירון.

מירון, לפחות עבור יהודי, אינו רק מקום תיירותי מספר שתיים, אלא מקומו של רבי שמעון. ול”ג בעומר אינו רק אירוע מסורתי, אלא ‘ה’אירוע בה”א הידיעה של רבי שמעון בעצמו, הילולא דרשב”י. והשאלה מנסרת בחלל: איך?! איך ייתכן שבמקומו של רבי שמעון, שכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, ובשיאה של ההילולא שלו עצמו, ארע כדבר הזה?!

אין זו קושיא חלילה, אלא הערה. עבורנו. אין לנו שום ספק, שהסיפור כולו תוכנן מראש. לא על ידי איש חלילה, אלא משמים ובהסכמתו המלאה של רבי שמעון. ואם רשב”י הסכים שזה יקרה אצלו, וביום שמחתו, כנראה שהוא התכוון בדיוק לכך. אז אם מותר, איזה מסר הוא ביקש להעביר לנו בכך, והאם המסר הזה אכן נקלט.

***

ככלל, הסיפור של מירון בכלל לא התחיל השנה. כבר בשנה שעברה ארע תקדים, שלא ארע כמותו מזה שנים רבות אם בכלל, והוא: שלא הייתה בכלל הילולא במירון. הקורונה הייתה בראשיתה, ובעקבות כך הוחלט בממשלה למנוע את ההילולא ובכל מחיר. האם הייתה זו סיבה אמתית או תירוץ? לא רלוונטי. תכל’ס, לא היה. מלבד שלשת אלפים שוטרים ועוד כמה מיוחסים, הר מירון הקדוש היה ריק.

השנה, שוב היו דיונים האם לפתוח או שלא. וההחלטה הייתה לאפשר את ההילולא וכרגיל. אך לא חלפו כמה שעות מתחילת ההילולא, והוא נעצר. ושוב, רבבות אלפי ישראל שתכננו להגיע ולחגוג, לא זכו לעשות זאת. הלא דבר הוא. האם יש כאן אמירה שההילולא הזאת אינה רצויה? חלילה. אבל משהו יש כאן. מה?

בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את אומן. אלפי יהודים נוסעים כבר במשך עשרות שנים לראש השנה. והנה לאחר שלשים שנה שהכל חלק – פתאום סגור. מה לא עשו?! ‘שמיניות באויר’ זה משל חיוור למה שחסידי ברסלב הסכימו לעשות כדי להגיע. ובכל זאת מלבד אלפים בודדים, כולם נשארו בבית או נתקעו בגבולות.

מילא, שנה אחת. הנה מתקרב שוב ראש השנה, ולאחר שכבר היה ברור שהקורונה נעלמה, והכל פתוח, פתאום מתברר שמה פתאום. כל מיני שמועות, מבוססות יותר או פחות או בכלל לא, והציבור כבר מבין שאף אחד לא מבטיח כלום. ליברמן כמזדרז לרכוב על העניין, ולקחת את הקרדיט לעצמו לטוב ולמוטב, ואנשי התקשורת מכל הגוונים מחרפים בחזרה. כך או כך, משהו תקוע. הסבר?

***

ואם כבר מסתכלים במבט רחב יותר, ולא נקודתי. אז מירון וגם אומן, הם חלק מסיפור יותר רחב. בכמעט שנתיים האחרונות, עברנו בית ספר שלם. בבית ספר הזה היו וישנם הרבה כיתות, והוא נועד להעביר אותנו מסלול למידה חשוב רחב וכולל. אז כדאי לסכם מה למדנו בו, ועם מה יצאנו ממנו.

שנה פלוס של קורונה, שינתה את כל מה שהיה מוכר. במרקם החיים הכללי, ולא פחות במרקם החיים היהודי והרוחני. המושגים הבסיסיים של: בית כנסת, ישיבות וכוללים, תלמודי תורה ובתי ספר, מקוואות וטישים – הפכו לתקופה קצרה או ארוכה, ללא רלוונטיים. אז חזרנו, פחות או יותר. מלקקים את הפצעים שבחלקם טרם אוחו. אבל יש כאן סיפור. מהו?

ולקינוח, בכיתת הסיום של בית הספר: ממשלת שינוי. לאחר שנים שהתרגלנו לאיזשהם הסדרים בסיסיים, שהיה נראה כי ניתן לסמוך עליהם. תקציבים, סטטוס-קוו, דת ומדינה, והסדרי דיחוי עבור בני הישיבות ועבור הבנות – הכל הפך להיות בסימן שאלה ולגמרי לא מובן מאליו, אם בכלל. זה התחיל עם מעונות, ולך תדע איפה זה ייגמר. אז לסיכום, מה צריך כדי לקבל תעודה?

חיצוניות ופנימיות, זה שם המשחק.

קשה לומר את זה, אבל לפעמים צריך גם לעשות דברים קשים. ישנם שני סוגי יהדות, ושניהם כוללים את כל המערכת, אבל ההבדל ביניהם… ובכן, הוא אינסופי.

השאלה הבסיסית היא, האם ה’ – הוא משהו שאנחנו רוצים ‘להסתדר’ אתו או ‘להתחבר’ אתו. האפשרות הראשונה אומרת: אני רוצה חיים מסודרים – דירה, רכב, משכורת יפה, שלום בית וילדים מחונכים, וכמה שפחות מחלות ומלחמות. בשביל זה, תן לי בבקשה את הרשימה מה אתה רוצה ממני לעשות, ואעשה. הסתדרנו? יופי.

ואם בכל זאת יש בעיות? אהה, ובכן – גם לכך נמצא הפתרון. לא אחד, מגוון רחב מאד של פתרונות; צדקה לקופת העיר, פרק שירה, שיר השירים, פרשת המן, ברכת המזון בכוונה, שמירת הלשון, התחזקות בצניעות, ואיך לא – קברי צדיקים. החל ממירון, ממשיך בקרעסטיר, וכלה בבית השונמית. ואם אינני יכול בעצמי, אז יש מספיק ארגונים ורבנים שיעשו זאת עבורי. כעת כבר הסתדרנו? מצוין.

***

האם כל זה לא נכון? זה נכון וחצי, וגם עובד. אבל איזה מין יהדות זאת, שכל כולה נועדה רק כדי לכבות שריפות, ולפתור בעיות. ולא, לא משום שזה ‘מלומדה’, ולא בסדר, ו’נו נו נו’. אלא משום שזה בכלל לא רמת חיים. אפס איכות, מאה רדידות. עליבות במיטבה. כיהודים, מגיע לנו יותר מזה.

אז הנה קבלנו. סגרו לנו את כל המערכת, ובואו תבנו את עצמכם מחדש יש מאין. ההבטחות שכל מי שילך לבחירות או יתרום לקופת העיר לא יידבק בקורונה, לא עבד… שום דבר שהיה מוכר, כבר לא היה בטוח. ומי שרצה להיות יהודי, היה צריך פשוט לבחור מחדש בכל פרט ופרט. לא כדי להסתדר עם ה’, כי אתה לגמרי פטור אם אתה רוצה. אלא כדי לחיות אתו.

מירון זה ישועות? ל”ג בעומר זה ישועות?! תשכחו מזה. האסון הכי גדול בהיסטוריה של המדינה, יהיה דווקא במירון ודווקא בל”ג בעומר. רבי שמעון רצה בפירוש לנתץ את האליל הזה. לא. לא באים לצדיקים בשביל ישועות. באים בשביל להתקרב לה’. אין מקום שבו אפשר להתחבר עם ה’ כמו בקברי צדיקים ובפרט במירון ובל”ג בעומר. מי שלא טעם את זה, שיצביע.

אם תרצו, זה גם הסיפור של אומן. ‘מסורת של מאתיים שנה’ זעקו הכותרות בשנה שעברה. ובכן, אם זו מסורת? אפשר בהחלט לוותר על זה. אם אתה נוסע לאומן כי אבא שלך וסבא שלך נסעו, או כי אתה בעצמך כבר יש לך רקורד עשיר של נסיעות לאומן – התכבד ושב בביתך. לאומן נוסעים כדי להתחבר לה’.

ולקינוח, זה מה שקרה לנו כעת עם הממשלה. מי שבנה על להיות ‘מסודר’, שישכח מזה. היה פעם, כשעוד היה זמן להמתין לגאולה. זה נגמר. כעת, הזמן דוחק והגלגלים של הגאולה מוכרחים לנוע. גאולה, היא בפירוש לא רק ‘להסתדר’ עם ה’, כי את זה אפשר גם בגלות. ולכן, אין יותר שום דבר מסודר ומובטח מראש. מי שרוצה להיות יהודי, שיילחם. שיראה רצינות. ואז, גם מה שהוא יקבל בתמורה, יהיה משהו רציני.  

זה לא אומר שאלו הם כוונות הממשלה, וזה גם לא אומר שכל רדיפת היהדות שנעשתה בחסות הקורונה, כולל בפירוש גם את מירון ואומן – היו בכוונה טהורה. כמובן שלא. והם נתנו ויתנו על זה את הדין. אלו שמנעו את ההילולא במירון בשנה שעברה, הולכים לעבור כעת מסכת ייסורים של חקירות בוועדת חקירה, ואלו שמנעו את הנסיעה לאומן, גם כאן וגם באוקרינה, פוטרו או התפטרו ואבדו את כיסאם ואת כבודם. אבל בשבילנו, זה בהחלט בית ספר, והלוואי שנצא ממנו עם תעודת בגרות וגאולה.

חודשיים פלוס מהאסון במירון, והנה הוקמה וועדת חקירה. ‘ממלכתית’ אם שאלתם. האם אפשר לנשום לרווחה? תלוי את מי שואלים. לא לגמרי ברור מי נגד מי, ומה הצדדים לכאן או לכאן. מה שכן, היה הרבה בלגן סביב העניין; יש תומכים, מהם אפילו נלהבים. ויש מתנגדים, מאוכזבים או מסויגים.

מה תפקידה של הוועדה? גם בכך רבו הדעות. האם תפקידה לחקור את האשמים, או שמא תפקידה לתקן את הליקויים. האם היא עומדת להפקיע את האתר מידי ההקדשות השולטים בה, או שלא. האם בכלל נכון להעביר את השליטה על המקום לידי המדינה או שלא. האם נראה שינויים לקראת השנה הבאה, או שלא. על כל אלו ועוד שאלות רבות, אין תשובה ברורה. וניחשתם נכון, גם על השאלה האם מתישהו תהיה תשובה ברורה, אין תשובה…

שום דבר אם כן לא ברור ב’סיפור הוועדה’: מהן המעלות ומהן החסרונות, מי בעד ומי נגד ולמה, מה תפקידה ומה בדיוק מגמתה. מה שכן ברור: שהנושא ושמו ‘וועדת חקירה’, הצליח להעביר את הפוקוס של המצלמה, ממה שבאמת התרחש במירון… וזה חבל, ממש ממש חבל.

***

הרבה דברים התרחשו לאחרונה. יותר מדי דברים. צריך להיות עקשן גדול, כדי להישאר חזק אחרי כל כך הרבה אירועים, ולהמשיך לחשוב בראש של עיתונאי, פוליטיקאי, וחוקר. כנראה אם כן, שיש לנו הרבה עקשנות.

נתחיל מהקורונה, איך לא. אוהבים לקרוא לזה ‘שנת הקורונה’, כאילו כדי לתחם את זה לזמן מוגדר וקצוב. שיהיה. שנה זה בכלל לא מעט זמן, ובמושגים של היום זה ה-מ-ו-ן, אבל למרבה הצער זה כבר יותר משנה ועדיין לא הסתיים, לא בעולם ולא אצלנו. בכל אופן נזרום עם הביטוי ‘שנת קורונה’ – שנה שלמה שבה כל העולם, מקצה הגלובוס ועד קצהו, עבר טלטלה שמעולם לא הכיר. אומרים שכבר מאה שנה לא היה כזה דבר – שוב נסיון לתחום את זה לזמן – אבל מכיון שאין בעולם אנשים בני מאה, המשמעות ‘עבורנו’ היא שמ-ע-ו-ל-ם לא היה דבר כזה.

טוב, התמודדנו ‘בהצלחה’ עם הקורונה, הבאנו חיסונים והיינו ‘המדינה הראשונה בעולם שיוצאת מהקורונה’, לכאורה, והנה עומד להתקיים האירוע הגדול הראשון מסוגו לאחר הקורונה, סוג של ‘מסיבת סיום’ לקורונה. אך… אסון! ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה’. אם לא נמאס לכם, אז שוב נסיון להגדיר זמן. כולנו הרי נולדנו לאחר פרוץ המדינה, אם כן זהו ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו’.

היו שהבטיחו לעצמם שיעשו הכל כדי שזה לא יקרה שוב, ויפיקו את כל הלקחים הנצרכים. אך לא עבר חודש, ושוב, הפעם הראשונה – ולא במאה שנה האחרונות או בתולדות המדינה, אלא בהיסטוריה – של נפילת פארנצעס, (או בשמם החדש: טריבונות). טוב זהו, הפעם באמת באמת באמת, כבר לא יקרה כלום, כל כך ‘באמת’ שפשוט לא נאפשר לשום אירוע להתקיים… אוקי, אז זה קרה באיטליה: שוב, אסון היסטורי של נפילת רכבל. ומי נמצא בו? ישראלים כמובן…

לא הספקנו לנשום, והנה עוד קריסה: חניון בבית חולים, בנס ללא נפגעים. אם היו חלילה נפגעים, ייתכן שהיו פשוט סוגרים את כל הבתי חולים החניונים והכבישים, לנצח או עד שיימצאו חיסונים נגד קריסות. עוד שבועיים, וקריסה נוספת במיאמי שעדיין לא נודעו תוצאותיה המלאות, וקשה אפילו לחשוב אודותם. חלק גדול מהם הם אחינו היהודים ה’ ירחם.

***

אז מה הפתרון? מקימים וועדת חקירה.

קורונה? אין בעיה. משרד הבריאות העולמי שולח וועדת חקירה לבדוק איך זה התחיל, ומי אשם בכך. מירון? מה הבעיה. וועדת חקירה תחקור את העניין ותסיק את מסקנותיה. רכבל? וועדת חקירה. מיאמי? וועדת חקירה. פרנצעס? חניון? וועדת חקירה. הכל בשליטה, מה נבהלתם?!

העולם אומר: כשיש חור במכנסיים, אפשר לתפור לו ‘לאטע’ (טלאי). אם יש שתי חורים, אפשר לעשות שתי ‘לאטעס’. שלשה חורים? לא נעים. בדיעבד ממש אפשר להוסיף עוד ‘לאטע’. אבל כשיש עשרה חורים, ומתעקשים לעשות עשר ‘לאטעס’, זה כבר לא ‘מכנסיים עם לאטעס’ אלא ‘לאטעס בלי מכנסיים’.  

אסון, מכל סוג שהוא, הוא דבר קשה. אבל לאחר מעשה הוא גם מתנה. כשקורה אסון, דווקא מחמת שהוא כל כך קשה, הוא מצליח לעשות את מה ששום דבר אחר לא עושה לנו: הלם! ואין מתנה גדולה מרגע של הלם. רגע של הלם, בכוחו לבלום בברקס מוחלט את החיים, וליצור בהם ‘חור’. ואז אנו זוכים לרגעים נדירים של חסד, בהם המח והלב פתוחים לקלוט משהו אחר, ואין דבר שאנו זקוקים לו כמו אותו ‘משהו אחר’.

***

מי שחושב שהמצב של העולם כיום הוא תקין, או שהצורה בה עם ישראל שרוי בו הוא תקין – שיצביע. ברור לכל בר דעת שהעולם צועד לקראת הרס עצמי טוטלי, ועוד יותר ברור שאנחנו כיהודים רחוקים מלהיות מי שאנחנו צריכים להיות. אנחנו בגלות, גם אם אנחנו בארץ ישראל, וגם אם יש לנו מדינה, ואפילו אם הייתה ממשלת ימין. ואולי דווקא משום כך.

אנחנו זקוקים לשינוי. נקודה. ולא רק שינוי נקודתי פה או שם, אלא הרבה מעבר. לא לדחוף אנשים, לא לדבר בבתי כנסיות, ולהתחזק במאה ברכות – זה חשוב מאד. אבל בואו, אנחנו זקוקים לקצת יותר מזה. משהו כמו גאולה אולי.

אבל זה כמעט בלתי אפשרי. התדר בו העולם מתנהל וגם מנהל אותנו, קשוח כל כך. הוא נושא בתוכו קודים כל כך כל כך נוקשים וסוחפים, עד שאנו נגררים אחריו כמעט בעל כרחינו. השיח המערבי חודר לתוך תוכנו, ומשנה את כל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, כמעט את ה-DNA . בסיוע אקטיבי כמובן של התקשורת והעיתונות, על כל סוגיהם כולל ‘שלנו’.

במצב כזה, אין כמעט סיכוי לשינוי. אפשר אולי לשנות כמה פרטים חיצוניים, ואולי גם זה לא. אבל השינוי העיקרי והנחוץ ביותר – השינוי הפנימי והמהותי – כמעט חסר סיכוי. צריך בשביל זה פצצה אטומית, שתהפוך ותשנה באחת את כל מה שהיה כל כך ברור וקבוע. אז הנה קבלנו: קבלנו דברים שבהחלט הפתיעו אותנו, איזה הפתיעו? הכניסו אותנו להלם. ולא אחד, אלא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

***

זה לא עונש, זו מתנה. כי זה מאפשר לנו את הדבר הכי נחוץ: שינוי תדר.

וזו התשובה לשאלת המליון: מה ה’ אומר לנו; בקורונה, במירון, ובכל שאר הדברים? התשובה היא: כלום. חבל להתאמץ ולהמציא דברים בשמו, כי הוא באמת לא אמר כלום. הוא רק נתן זביינג וזהו. וכל מה שהוא רוצה מאתנו ובשבילנו, הוא שנסכים לקבל את אותו זביינג, ולתת לזה להדהד קצת בפנים ובחוץ. זהו, זה הכל. אם נסכים לזה, אולי נזכה והלב שלנו ישמע את ה’דיבור’ אותו הוא רוצה לומר לנו.

בימים אלו אנו עוצרים את החיים השגרתיים, ומסתכלים לגלות בעיניים. וזה מביא אותנו ולפחות ‘אמור’ להביא אותנו לרגע של מיאוס כלפי הגלות, ורצון אמתי לגאולה. האמת, קשה. קשה להתאבל כי קשה להאמין שתהיה גאולה. ובצדק, כי למה. איזה סיבה יש שתבוא גאולה, איך בדיוק זה אמור לקרות, ומנין היא מתעתדת לנחות.

זהו, שבאמת לא צריך שום דבר מיוחד. הגאולה איננה זקוקה לשום תנאים כדי להופיע, אלא רק שיהיה לה לאיפה להיכנס… היא זקוקה בסך הכל לעשרה ס”מ מרובעים בתוך הלב שלנו, שעליהם היא תוכל להתמקם. הבעיה היא שאין לנו את זה, אז הנה, כמה בולדוזרים עשו את הסיפור, והצליחו להבקיע את אותם עשרה סנטימטרים. אנא, בל נסתום אותם בחזרה, על ידי כל מיני ‘וועדות חקירה’ למיניהם.

ההתקבעות בשגרה, או הבריחה מהשגרה, נובעות מאותה נקודה:
הפחד מלהיות ‘אני’!


אין כמעט מי שאוהב את חודש תמוז, ואת ימי בין המצרים. לעצור ולהתאבל – זה לא בדיוק הדבר החביב על אדם מן השורה. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, עם החתונות והאירועים, ולפחות עם המוזיקה והחיוכים. קשה להפסיק עם זה, ובטח שקשה להיכנס לתנועה של אבלות.
הפלא הוא, שגם כשמגיע חודש אדר, ואנו מצווים להרבות בשמחה – זה לא מרגיש כל כך נוח. אינני יודע איך להיות בשמחה, ובטח לא איך להרבות בשמחה, אז עזוב. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, על תלונותיהם והתמרמרויותיהם ולא להתבקש לעצור ולהיות ‘שמח’.
אז בקיצור, אין לנו בעיה עם אבלות כשם שלכאורה אין לנו בעיה עם שמחה. יש לנו כן קושי, כשמצמידים אותנו לקיר ואומרים: תרגיש!! לא משנה אם האמירה היא ‘תרגיש אבלות’ או שהאמירה היא ‘תרגיש שמחה’. אם יש כאן הוראה של ‘תרגיש משהו’, מתעוררת בנו התנגדות וחוסר נוחות.


ומכאן בחזרה לנושא השגרה.
כאמור, יש את האנשים שמכורים לשגרה קבועה ובלתי ניתנת להזזה. ויש את האנשים שלא מסוגלים לעשות יומיים את אותו דבר. אלו גם אלו, לא מוכנים להרגיש.
השגרה האמתית, היא אמנם שגרה קבועה אבל בכלל לא מקובעת. ההשגחה מגלגלת לפתחו של כל אחד תוך כדי השגרה, המון אירועים קטנים וגדולים, שמעוררים כל מיני תחושות קטנות או גדולות, נעימות יותר או נעימות פחות. וכל אלו אמורים להיות בהחלט חלק מהשגרה.
וכיון שאנחנו לא אוהבים להרגיש – קשה לנו לקבל את השגרה הזאת, שמכילה בתוכה כל מיני תזוזות והרגשות למיניהם. ולכן, יש לנו נטיה לברוח לאחד משתי האופציות; או לקבוע שגרה מקובעת ומרובעת בלתי גמישה לחלוטין, ובכך להפוך למכונה שרק פועלת ולא מרגישה. או לברוח מהשגרה, ולהיות נע ונד מיום ליום ומשעה לשעה, ובכך להתחמק מהצורך לפגוש אירועים והרגשות. אם יש משהו לא נעים, אני יכול פשוט לא להיות שם… כמה קל.


האמת היא, שה’אני’ הכי אמתי, הכי אישי והכי מחובר – אינו יכול להיבנות אלא על ידי ההרגשות המזדמנות לפתחנו. ולכן אדם בריא זקוק לשגרה, אבל שגרה גמישה ומאפשרת ולא מקובעת. שגרה שמכריחה כל אחד לפגוש הרגשות ולחוות אותם, לטוב ולמוטב, ושם דווקא שם, הוא מכיר את עצמו, ובונה את הקשר האישי שלו עם ה’.
וכיון שהנטיה הטבעית שלנו היא לברוח מהרגשות, קבלנו שתי מתנות; חודש תמוז וחודש אדר. בשתי התקופות הללו, אנו נדרשים בצורה רשמית לפגוש הרגשות. בחודש תמוז – הרגשות של צער ואבלות, ובחודש אדר – הרגשות של שמחה ועליצות. אם נסכים לכך, נוכל לראות שזה לא כל כך גרוע, ויכול להיות אפילו מעצים. ואז, אפשר לחזור לשגרה נכונה, עם ההרגשות הפשוטות והיומיומיות שמורכבות בדרך כלל משתי סוגי ההרגשות: של חודש תמוז ושל חודש אדר…

אז זהו, הבלתי יאומן קרה, ו’ממשלת השינוי’ קמה והפכה לעובדה מוגמרת. אף אחד לא האמין ולא רצה להאמין שזה יקרה.

ארבע מערכות בחירות, ואף אחד לא הסכים לחשוב על האפשרות הזאת: שתקום ממשלה אחרת. זה הרי לא יכול להיות. רוב העם בחר במפלגות ימניות, אז איך אפשר להקים ממשלת שמאל, ועוד עם ערבים בקוליציה. לא ייתכן, פשוט לא ייתכן שזה יקרה. אפילו כשזה כבר עמד לקרות ריחפה ההרגשה שבסוף בסוף זה לא יקרה, לא יכול להיות.

אבל זה כן קרה. והממשלה הזאת קמה. וייחד עם הקמתה, ועוד קודם לכן – החל מהורתה שלא בקדושה, לאורך כל זמן עיבורה, ואף תוך כדי לידתה ולאחר מכן – קמה סערה גדולה בכל שכבות הממשלה והעם, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים. סערה שטרם הייתה בהיסטוריה, על ממשלה מסוג שטרם היה בהיסטוריה.

על השאלה מי אשם בזה, יש תור ארוך, וכל התשובות נכונות… המרכזי שבהם הוא זה שברום גבהי כסאו הרשה לעצמו במשך שנים, בעקביות מסורה ויומיומית, לבנות רשימה של נפגעים וממורמרים. ובכלל לא הסמיק כשחתם על הסכמים שלא התכוון מעולם לקיים אותם, ואפילו לא חשש מהערבות שהוצמדה להם. הוא מעולם גם לא מצמץ כשהחליף שיטתו עשרת מונים בהגדרה מה היא ימין ומה שמאל, מה מותר ומה אסור. ופתאום, הכל התאסף בבת אחת והתפוצץ לו בפנים, והוא הפך להיות ראש האופוזיציה (לא בפעם הראשונה. מעניין למה…).

***

אבל כיהודים, השאלה הראשונה איננה מי ‘אשם’, אלא איפה ‘השם’ בסיפור, ודווקא הצירוף המדהים של כל רשימת האשמים לסיפור אחד, מעיד ללא מילים על מהלך שכולו שמימי. אילו היה רק אשם אחד, מילא. אבל יש כל כך הרבה, ומספיק שרק אחד מהם היה רק ממצמץ קצת, וכל הסיפור לא היה קורה.

האם היה מישהו שהיה יכול לטוות מהלך כל כך מדויק, על חודו של מילימטר. עם כמויות כל כך בלתי נתפסות של חוסר הגיון, שלא דילג על אף אחד מתוך הפסיפס הרחב מהימין-מרכז-שמאל. כל אחד מהם עשה טעויות בלתי נתפסות ובלתי נסלחות? אף אחד רק אחד! והוא זה שבישל את הטשולנט הזה, שאף מתכון של טשולנט, המוצלח ביותר, לא מתחרה אתו…. והשאלה היא: למה ובשביל מה?

***

ממשלת שינוי, זו התשובה.

שבעים שנה שהמדינה הזאת קיימת, לצערינו. זו מדינה שרק בטעות לובשת כיפה על הראש, אבל היא רפורמית לחלוטין. היא לא בטעות חילונית, אלא זו היא מטרתה, וכאמרתו הידועה של רבי חיים מבריסק, שיש הסוברים שהמדינה היא המטרה והחילוניות היא האמצעי. ולא היא. החילוניות היא התכלית, והמדינה היא האמצעי.

זה היה ברור לכולם, ובכלל לא היה צריך אף פעם לדבר על זה או לכתוב על זה. היה ברור שהמדינה היא אסון, וצריך לעשות הכל כדי להפיל אותה. השאלה הייתה רק טכנית, אם לעשות את זה מבפנים או מבחוץ. היו מגדולי ישראל שהורו להילחם דרך חוסר ההכרה וההתעלמות המוחלטת. והיו אחרים שהורו להילחם מבפנים, ולשם כך הקימו מפלגות חרדיות ושלחו נציגים.

היו גם את אלו שלא ראו את הדברים בעין כזאת, וסברו שהמדינה היא ישועה גדולה, וצריך להיות חלק ממנה. אלו הם אנשי הציונות הדתית, שמבחינתם המדינה היא כבר חצי משיח אם לא יותר, והיא תהפוך להיות משיח שלם, כשכל חברי הכנסת יהיו ימניים. אבל עמדה זו נדחתה בבירור על ידי כל גדולי ישראל, מי בחריפות ומי ביותר חריפות. אפס לגיטימציה.

***

זהו, שהדברים קצת התבלבלו.

כבר הרבה מאד שנים שהמפלגות החרדיות הם לא רק חלק מהכנסת, אלא גם חלק מהקואליציה, ואפילו חלק מהממשלה. לנציגים שלנו יש במה, והם יכולים לבקש וגם לקבל. הם מנהלים וועדים ומשרדים, וידם על העליונה. אשרינו…

כך נוצרה אווירה שהמדינה כבר לא כל כך מסוכנת, ואפשר בהחלט לבלוע את קיומה, אפילו עם איזושהי קוביית סוכר או כמה. בסך הכל הימין (‘האמתי’ ‘המסורתי’ כמובן) הוא השולט, והעסק די נוח ואפילו מזמין, אז למה בעצם לא. נכון, זה לא משיח, ו’הכנסת’ הוא עדיין לא ממש ‘בית כנסת’, אבל אתה יודע… ‘הרע במיעוטו’ כמו שאומרים, ואולי הוא אפילו בכלל לא כזה רע.

מי מדבר על מנהיג ישראל הבלתי מעורער, שהפך להיות האדם הנערץ ביותר בציבוריות הישראלית, הדתית וגם החרדית. העיניים נוצצות כשמדברים עליו, והלב אתו לגמרי אתו. הוא אמנם אינו חובש כיפה, וגם מתקשר לפעמים בשבת. לא יודע מה הוא בדיוק אוכל, ומה רמת טהרת המשפחה שלו. אבל עזוב, בינינו, אין עליו. וחוצמזה, היו צדיקים שאמרו בפירוש שהוא יהיה מנהיג ישראל עד שמשיח יגיע, והוא זה שימסור לו את המפתחות. (ובשקט או שלא, יש אומרים שהוא משיח בן יוסף. אמתי).

***

הצדיקים אמרו, והפעם באמת. שהמדינה הזאת לא תחזיק יותר משבעים שנה. 

והם צדקו. כי בדיוק אחרי שבעים שנה, הממשלה התפרקה ומאז לא הצליחה לקום מחדש. מערכת בחירות ועוד מערכת בחירות, ועוד אחת ועוד אחת, והכל תקוע. מדובר בהחלט בתקדים מזעזע שלא היה מעולם – לא במדינה הזאת, ולא בשום מדינה מתוקנת ואפילו לא מתוקנת. זו התפרקות מוחלטת, חד משמעית.

אבל זה לא הספיק. כי סוף סוף עדיין הממשלה היא ימנית, ובראשה עומד משיח בן יוסף. אז נכון שזו רק ממשלת מעבר, אבל תכל’ס העניינים בשליטה. וגם, ממש ממש תיכף, בדיוק אחרי הבחירות הבאות, הכל יהיה בסדר, ותהיה ממשלת ימין מלא מלא מלא מלא. רק קצת סבלנות והעניינים מסתדרים…

אז רק בשביל להשלים את הפאזל של התפרקות המדינה, קמה לה ממשלת השינוי. ‘משיח בן יוסף’ כבר לא ימסור למשיח את המפתחות, והממשלה היא כבר לא ימנית. ולא רק לא ימנית, אלא שיא השמאלנית שיכול להיות, עם מפלגה ערבית בקואליציה. בקיצור, אפילו לא לגמרי יהודית. ועולה על כולנה: ראש ממשלה עם ששה מנדטים רופפים. שיא הליצנות שאפשר לעשות ממדינה.

הם קראו לזה ‘ממשלת השינוי’, ואפילו לא ידעו למה. שם מוזר שמעולם לא הוצמד לשום ממשלה. מי המציא את המושג ‘ממשלת שינוי’? גם זה משמים. אמנם אין זה כזה שינוי בשבילם, אבל בהחלט בשבילנו. נקודה למחשבה.

יש אנשים שאוהבים שגרה, והרבה מאד שלא אוהבים.

מי מהם צודק, ותכל’ס איך מתמודדים עם השגרה ועם חוסר שגרה?

***

יש אנשים ויש אנשים.

יש אנשים שאפשר לכוון את השעון על פי התנהגותם. כל יום אותו דבר, אין שינויים ואין זעזועים. בשעה מסוימת הם נשכבים לישון, ובשעה מסוימת כבר תראה אותם ערים. יש להם תכנית קבועה ומסודרת שלעולם לא תזוז ולא תשתנה, אלא אם כן מישהו או משהו יאלץ אותם לעשות זאת, ואז, הם מרגישים ממש במצוקה.

ויש אנשים ממש להיפך. השגרה משעממת אותם, ומכניסה אותם לדיכאון. אין שני לילות ברציפות שהם הולכים לישון באותה שעה, ובוודאי לא קמים באותה שעה. וגם במשך היום, הם חייבים להכניס שינויים מרעננים מיום לחברו ומשעה לחברתה. והדבר שהם הכי אוהבים הוא שבירת השגרה; שבת וחגים, בין הזמנים וימי פגרה, או לפחות תשעה באב וקורונה…

***

מי מהם צודק? שניהם כן, ושניהם לא.

עובדה היא שהקב”ה ברא את העולם בצורה כזאת, שמצד אחד אין אפשרות לשגרה רצופה, ויהי מה. בכל כמה ימים ישנה שבת וגם ערב שבת. ובכל תקופה חג ומועד, או להבדיל תענית. וגם בתוך השגרה, ישנם המון אירועים שמשבשים את השגרה, שמחות, סתם טרדות, או חלילה ‘מסכת שמחות’… את רובם המוחלט, בלתי ניתן למנוע וכנראה שיש לכך מכוון.

ומצד שני, עובדה היא שרוב ימי השבוע, השנה והחיים – הם ימי שגרה. החיים אינם יכולים להתבסס בשום אופן על ריגושים ועל הפתעות, אלא אמורים להתבסס בהחלט על שגרה קבועה, אפורה ומשעממת. כל יום יש לילה ויום, אותם טלית ותפילין, ואותן שלש תפילות. סדר יום צפוף ותובע, וניהול בית תקין. על גבי השגרה, ורק על גביה, יכולים בהחלט ואף צריכים – ‘להתווסף’ רגעים של משהו אחר.

***

למה זה כך?

יש הסבר והוא דורש מאמר בפני עצמו, ועוד חזון. כרגע נתמקד לא ב’למה’ אלא ב’מה’. מה עושים עם זה. ובכך נחזור למה שפתחנו במאמר הקודם: מה תפקידו של חודש תמוז.

השנה ברוב הגדול, מורכבת משניהם יחד. כמעט בכל חודש ולפחות בכל תקופה – ישנם חגים ששוברים את השגרה. יוצאים דופן חודשי תשרי וניסן, ש’השגרה’ שבהם היא חגים. ועוד יוצא דופן: תקופת תמוז – שאין בה בכלל חגים, וכמעט שום דבר ‘שובר שגרה’.

אז העולם ‘המציא’ מעצמו את שבירת השגרה, ויצר את המושג ‘חופש’ ו’בין הזמנים’. והיה גם מי שדאג לייצר ‘תחילת שנה’ בחודש אלול. ואין הנושא כרגע אם כל אלו או חלקם חיובים או שליליים, אלא רק העובדה שכל אלו הם מלאכותיים, ובעצם זו תקופה שכל כולה שגרה (עד שנזכה לגאולה, ואז יהיו בה בהחלט חגים).

אז אם התקופות האחרות, הן הזדמנות עבור חובבי השגרה ללמוד איך לחיות עם חוסר שגרה, וכולנו עברנו בית ספר בעניין הזה בתקופת הקורונה. דווקא תקופת תמוז היא הזדמנות כיצד לחיות דווקא עם שגרה. וכיון שכבר צריך לסיים, נקצר ונאמר שישנה עבודה דווקא להיות ‘פועל שחור’, ולהסכים לעשות דברים ללא צבע וללא ריגוש, רק כי כך צריך לעשות. זו היא מדת המלכות, והיא זאת שתתקן את העולם. כדאי לנסות, לפחות קצת. יכול להיות שנגלה ריגוש מסוג נוסף…

הרחבת הדברים בעז”ה במאמר הבא.

מה עושים בחודש תמוז? חוץ מלהמתין ל’בין המצרים’…

אם נדע את התשובה, אולי נוכל למנוע את בין המצרים!

***

בחודש תמוז מתחילה אווירה של ‘סוף שנה’, והיא אכן כזאת: התקופה הרביעית והאחרונה מבין תקופות השנה; תשרי, טבת, ניסן ותמוז.

חודש תמוז, ובכלל תקופת תמוז – אינו נושא בתוכו איזה חג או יום חגיגי כלשהו, אלא ‘סתם’ חודש כזה ו’סתם’ תקופה כזו.

בכלל, חודש תמוז כבר מתחילתו, נתפס כמשהו שקשור ל’בין המצרים’. וכבר מתחילת החודש, הפנים מופנות קדימה לשם, עם חשק או בלי, אבל כהתניה ברור: אמרת תמוז, אמרת בין המצרים…

***

אז קודם כל לעובדות:

רובו של החודש, אינו ‘בין המצרים’. אותו רוב, לא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא ההיפך הגמור. ולשם כך כמה מילים.

אחר קבלת התורה, עלה משה למרום לארבעים יום, להביא את הלוחות. אילו היינו זוכים, הארבעים יום הללו היו מסתיימים בחג, שחל בי”ז תמוז, והחג הזה היה נמשך לאורך כל ימות בין המצרים עד לתשעה באב.

נמצא אם כן, שרוב החודש שייך בכלל למחלקה הזאת של קבלת התורה, ולכן תמוז ר”ת ‘זמן מתן תורתינו’ (ליקו”מ ריז). ולא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא הוא זה שיכול למנוע אותם, ולהפוך אותם לחג.

***

אז מה כן?

תקופת תמוז היא אכן האחרונה מבין תקופות השנה, ומשמשת כ’שורה תחתונה’ שלהם.

חודש אלול, שהוא החודש האחרון ממש, הוא זמן של תשובה. אבל לא רק, כל התקופה היא חלק מהסיפור, ולכן היא כנגד ‘דגל מחנה ראובן’ שעליו נאמר אתה פתחת בתשובה תחילה. וזה מרומז בשמות החודשים: תמוז, אב, אלול, כידוע.

אז נכון, המילה ‘תשובה’ מעוררת אצלנו קונוטציה שלילית, לא פחות מ’בין המצרים’. וזה אולי הונאת המאה של היצר הרע, שלקח את הדברים הכי שימושיים ומעשיים, והפך אותך למשהו מדכא. ודווקא כעת, הוא הזמן לשנות את הצליל.

תשובה היא תנועה של פרסה, שאומרת: תכל’ס, בשביל מה אני מבזבז את החיים על כמויות של ריחוק, ומה יש לי מזה. עדיף כבר להיות קרוב. אותו מחיר. וזה אגב גם בין המצרים, אבל לא נעסוק בזה כרגע, כי עדיין ניתן למנוע את זה…

לאחר שלשה תקופות גדושות של ימים חגיגיים ומאירים; תקופת תשרי – ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. תקופת טבת – חנוכה ופורים. תקופת ניסן – פסח, ספירת העומר ושבועות; כעת הוא הזמן להפוך את הסיפור הזה ל’מזומן’, ופשוט לחיות עם זה. איך? א. לראות כמה החיים דפוקים ומשעממים כשהם בתדר של ריחוק. ב. להיזכר שהיו ימים טובים, בהם היה תדר אחר. ואם כך, למה לא להפוך את זה לשגרה.

בעוד המערכת הפוליטית נמצאת בכותרות, ומתכוננת לחילופי המשמרות במעון בלפור והמסתעף, אלו צועקים נגד, ואלו משכנעים בעד ישנה כותרת נוספת שמנסה להתחרות על תשומת לב הציבור, והיא: צעדת הדגלים.

למי שלא מבין, קצת הסבר: ישנו מנהג קדמון, עוד מזמן יציאת מצרים ויש מתארכים זאת אף לקודם לכן, בזמן האבות – לצעוד אחת לשנה עם דגלים. לא ברור בדיוק מתי, כמה אנשים, לאיזה גובה, ומה לכוון. העיקר לצעוד עם דגלים.

אז בדרך כלל, מנהג ישראל לעשות זאת ב’יום ירושלים’. השנה, בשל אירועים חריגים, לא התאפשר לעשות זאת ביום המקובל ובמסלול המקובל. וחלילה לא יעלה על הדעת לבטל מנהג קדום שכזה, שיסודו בהררי קודש, ולכן פועל מי שפועל לעשות ‘השלמה’, ולערוך אותו השבוע. אשריהם ישראל.

***

חשבתם שזהו? מה פתאום. המנהג הזה, כמו כל המנהגים הקדושים, נתקל במניעות, קשות אפילו.

וזאת יש להזכיר, שחלק בלתי נפרד מהמנהג הוא, לעבור דווקא במקום מגוריהם של בני-דודינו, ולנפנף את הדגלים מולם. על פי המסורת, הראשון שעשה זאת היה יצחק אבינו, שהתאמץ בכל כוחו לנפנף בדגל מול אחיו ישמעאל, ואחריו החזיקו כל יוצאי חלציו.

וכאן החלו המניעות. בעוד הציבור מכין עצמו בחרדת קודש לקיים את המנהג, התעוררו שכניהם של בני הדודים, הגרים בדרום, והתריעו כי באם יתקיים המנהג כמתוכנן, תהיה הסלמה חריפה. לנוכח זאת, גם מערכות הביטחון למיניהם; משטרה, שב”כ, וכל מיני מרעין בישין, רוצים למנוע את האירוע.

חשבתם שזהו? איזה. יהודים לא מתייאשים. קודם כל, העיניים נשואות, ללא הרבה תקוות יש לציין, לאחד משני ראשי הממשלה, ה’כמעט לשעבר’ או ה’מיועד’, שיציל את המצב. אבל בלי קשר, יש לנו את בן גביר ועוד כמה גיבורים, שכבר הודיעו שהם יעשו מסירות נפש, ולא יוותרו חלילה המנהג הקדוש, בלי שינוי של פסיק או מסלול.

***

חבר’ה, השתגעתם???

אתם באמת ילדים קטנים? או שמא רשעים גדולים?! מה פשר המשחק המטומטם הזה, באש חיה, על חשבון מאות אלפים אחיכם היהודים, היושבים בערי הדרום, ואולי גם המרכז?! מה נסגר אתכם?!

מי המציא את השטות הזאת של ‘צעדת הדגלים’, ולשם מה הוא מיועד? מי הוא זה שקבע שהיא מוכרחת לעבור במקומות מועדים לפורענות, ולהתגרות בצורה הכי ברורה בשונאי ישראל? מנין ההחלטה שאם לא ‘הצליחו’ לקיים זאת, ובמאה אחוז, חייבים גם ‘להשלים’?

ומעל הכל, מי העלה על דעתו לעשות זאת עם ידיעה בהירה וצלולה, שהתגובה לכך הם אלפי טילים, שקרוב לוודאי יהרגו כמה נפשות מישראל, וללא ספק יכניסו מאות אלפים לממדי”ם ולחרדות, ויפגעו פגיעה ממונית ונפשית באלפי משפחות, יהודיות אם לא הבנתם נכון. האמנם?! האם לא רכשתם לעצמכם שמץ של בגרות? לא ‘תואר בגרות’, אלא בגרות פשוטה, של ילד בן שלשים ומעלה??!!

***

אז זו שוב הזדמנות, להדגיש את מה שהיה פשוט עד לא מזמן: יש ציונות ויש יהדות, והם לא בדיוק אותו הדבר…

ציונות היא שליטה, ויהדות היא הכנעה. גם כשהייתה יד ישראל על העליונה, בזמן שהיה בית המקדש ולעם ישראל היתה מלכות, וגם כשיבנה בית המקדש ותחזור מלכות לישראל – התדר לא היה שרירים אלא הכנעה. עם ישראל ומלכות ישראל אינה כאן כדי להיות משהו, אלא כדי לתת למלכות שמים מקום להתבטאות.

לא כן הציונות. בשלל שמותיה ונושאי דגליה, ימין או ימינה, דתי, חרדל”י, או דתילוני. קודם כל, היא כלל לא מכירה בכך שידינו לא על העליונה, כל עוד הקב”ה מעונין שנהיה בגלות, ואם משיח טרם הופיע כנראה שהוא מעונין בכך. ושנית, היא לא מכירה במושג הכנעה, וכל כולה תדר של שליטה יהירות ושחצנות, של ‘כוחינו בידנו’, וככל שנצטרך וגם אם לא – נראה לכולם את היכולות שלנו, ושיזהרו להם!…

הדחף לעלות שוב ושוב להר הבית, אינו נובע מהתשוקה הבלתי נשלטת לראות פני ה’. אלא מהדחף הבלתי נשלט שלא להיות נשלט אלא שליט, ולהניף את היד בגאווה של ‘הר הבית בידנו’, גם אם המחיר לכך הוא דם יהודי. וכך גם מצעד הדגלים המטופש, שאינו ‘מנהג’ ולא רבע מנהג, אלא שוב הפגנת שליטה יחד עם התגרות מכוונת, ששוב, והפעם בצורה הכי מפורשת, במחיר של דם יהודי.

***

אפרופו שליטה.

שוב אירוע מטלטל: קריסה פתאומית של כביש, שפער את פיו ובלע ברגע אחד שלשה מכוניות, ובנס גמור, אף לא אדם אחד. קריסה שמצטרפת לשורת קריסות חריגות ובלתי צפויות שארעו לאחרונה; קורונה, מירון, קרלין, וממשלת שמאל. הפעם, למרבה השמחה, לא היו אבדות בנפש. ובכל אופן, מה הסיפור?

יהיה מעניין לראות את תגובתם של אלו שמיהרו בכל האירועים הקודמים להסיק מסקנות ‘מעשיות’; בעקבות מירון – סוגרים את כל המקומות הקדושים; הילולת שמואל הנביא, הילולת רבי יונתן בן עוזיאל, מירון בערב ראש חודש, ועוד היד נטויה. בעקבות קרלין – מונעים כל אירוע המוני בכלל, ושימוש בטריבונות בפרט. אז מה יעשו כעת? יסגרו את כל הכבישים, החניונים, והבתי חולים?!…

הם בשלהם ואנחנו בשלנו. למי שלא מתעקש לא לשמוע, יש כאן דיבור מאד ברור, שגם טיפש יכול להבין. והוא אגב, בכלל לא דיבור כועס אלא מאד אוהב ומזמין; להרפות! לשחרר!!! נכון, מאד כיף להרגיש שהכל בשליטה, ויש לי אבא שוטר ודוד ראש ממשלה, ו…נראה אותך מעז. מאד כיף אבל מאד ילדותי. הרבה יותר נכון, אמתי, וגם טוב – להסכים לוותר על השליטה שממילא אין לנו, ולתת למי שבאמת השליטה בידו, לנהל את העסק.

חשבנו שהעולם חכם וגיבור? הגיעה הקורונה הקטנטנה והפרימיטיבית, והושיבה את כולנו על הברכיים. הגיעו חיסונים והיינו “המדינה הראשונה שיצאה מהקורונה”? הגיע האסון במירון, והותיר את כולם פעורי פה. החלטנו שזה קשור לתשתיות, והבטחנו שמעכשיו זה כבר לא יהיה? הגיע האסון בקרלין, ממלכת הבטיחות. ממשיכים להתעקש שזה קשור לבטיחות/לציבור החרדי/חסידי? אוקי, קבלתם אותה על הכביש… מה תעשו כעת?!

תחזרו להיות על הברכיים, וזהו. בלי דגלים, בלי ממשלה, ובלי שליטה. כל כך לא קל, אבל כל כך פשוט, אמתי, ובעיקר ‘יהודי’.

אם היינו בטוחים ששנת תש”פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ”א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו ‘תמיד’ ‘אף פעם’ ו’לעולם לא’ – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל”ג בעומר תשפ”א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה ‘דינים’, ‘העלמה’ או ‘הסתרה’. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה’ כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם ‘לקיחת האחריות’ אנו ‘לוקחים שליטה’ והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר’ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה’ ניסה לעשות לנו בשנת תש”פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ”א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב”י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

ההסלמה בעיצומה, מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ.

ובנקודה זו חשוב עד קריטי, לעשות קצת סדר בהרגשות, ועוד קצת רענון מושגי יסוד.

***

אז ככה. ‘יש לנו’ מדינה, ‘יש לנו’ צבא, ‘יש לנו’ משטרה. וכל שנותר להבין הוא רק: א. מה התכנית של הצבא לפעולה. ב. נשמח לשמוע פרטים מדויקים, כמה הוא חזק וכמה הפעם הוא הולך לשחק אותה. ג. כמובן גם להתלונן, איך ייתכן שיש טילים שלא יורטו, איך יש נפגעים, ואיך משתררת כזו אנרכיה וכולי.

אז זהו שלא, ממש ממש לא. המילים הבאות נשמעות אולי בנאליות ומיושנות, אבל מה לעשות שהם גם אמת. לא סתם אמת, אלא האמת הכי בסיסית – עליה גדלנו והתחנכנו, ועליה מושתתת האמונה והיהדות שלנו.

והיא: א. אין לנו מדינה ולא ממשלה. אנחנו בגלות, ועד שיבוא בן דוד, אין. מה לעשות. ב. אנחנו שרוים בסכנה קיומית, גם כשהכל רגוע ובטח במצב מתוח וסוער שכזה, ורק ה’ יכול לשמור עלינו. ג. אין לנו אפשרות וגם לא רשות להילחם באף אחד, הצבא הוא לא שלנו, ואפילו לא המשטרה. וכעת בהרחבה.

***

לפני לא הרבה זמן, פחות מחודשיים, עמדנו לפני הבחירות. ואחד הנושאים שתפס את הכותרות היה: חידוד ההבדל בין הציבור החרדי לבין הציבור הדל”י. לצורך כך, העלו הכותבים והפרשנים מן הגורן ומן היקב כל מיני הסברים ואמתלאות כדי להסביר כמה אנחנו שונים, ולמה אסור להצביע להם…

נראה, כי דווקא כעת היא הזדמנות הרבה יותר נכונה ורלוונטית לעשות זאת. נכון, כעת זה הרבה פחות פוליטי ומשתלם, אבל ואולי, אם נעשה זאת כעת, כשזה באמת רלוונטי, לא נצטרך לעשות זאת במערכת הבחירות הבאה… (שכפי הנראה, איננה כה רחוקה…)

הגישה הדלי”ת נוקטת, שאנחנו כבר בעיצומה של הגאולה. חזרנו לארץ הקודש, בנינו מדינה, כבשנו את ירושלים, הר הבית בידנו, וכל שנותר הוא רק להרכיב ממשלת ימין מלא מלא מלא, ובא לציון גואל. לדעתם, אנו במצב ש’יד ישראל על העליונה’, ומותר להם ואף מוטל עליהם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותנו טף ונשים ושללם לבוז.

הגישה היהודית, של כל גדולי ומנהיגי ישראל – ללא יוצא מן הכלל, אינה כזאת כלל ועיקר. וזה, נרצה או לא, נקודת התורף הכי מרכזית שבינינו לבינם, הרבה יותר מאשר גיוס בנים ואפילו בנות, גיורים והיתר מכירה ושאר ירקות. הגישה היהודית היא שאנחנו לא בגאולה ואפילו לא באתחלתא, אלא בשיאה של הגלות, שעוד נוספה לה גלות של ממשלה הקוראת לעצמה יהודית, ומטרתה היא ההיפך הגמור..

***

לא ניכנס לרוחבם של דברים, שהם אמנם חשובים ופעם הם היו פשוטים לכל חובש מגבעת וחליפה, אך לא כאן המקום והזמן. נתמקד רק בנקודה הספציפית בה אנו עוסקים.

וכאן זה חייב להיות הכי ברור שיש. לחשוב שיש לנו אפשרות להילחם בערבים ולהכריע אותם, זו קודם כל שטות גמורה, שמקורה בשגעון גדלות בלתי נתפס. כי עם קצת מתימטיקה בסיסית שגם מי שלא למד ליב”ה יודע, המסקנא היא שזה בלתי אפשרי. הגישה לפיה ‘הפעם אנו מוכנים, והפעם ננצח’, לא שווה את הנייר. כי, ה’ ישמור, אם כל שונאי ישראל יתאגדו יחד ליום אחד ואפילו לשעה אחת – לא יישאר אפילו מי שנפנף בנייר הזה…

מעבר לשטות וההתרברבות הילדותית שבכך, זה גם היפך התורה והיפך האמונה. יהודי יודע שאינו יכול לעשות כלום, ובוודאי שלא לנצח מלחמה, רק ה’. מלחמה שנעשית על פי התורה, ואין לנו כרגע את הרשות לכך כמובן, יש לה המון הקדמות (מפורשות בתורה) שנועדו לבטח שכל מי שניגש אליה, נקי מכל חטא ועוון, ומכל שמץ של כפרנות בנוסח ‘כוחי ועוצם ידי’, ואז ורק אז, אנו אכן מובטחים שננצח.

אז שוב, בקיצור: כל נסיון לתת למצב המסוכן הזה, מילים הגיוניות והסברים לוגיים – היא קודם כל שגעון ילדותי, ולא פחות מכך, כפירה בתורה ישראל ובאלוקי ישראל. לא בבית ספרנו.

***

הסיפור הפעם חמור הרבה יותר, כי למרבה הכאב והחרפה, הוא לא התחיל מהם, אלא ‘מאתנו’. הייתה כאן אמירה מחוצפת, שאומרת: לא רק שאנחנו יכולים לנצח אותם, אלא אפילו חזקים מספיק כדי ‘להתחיל’ אתם, ולעורר את הדובים מרבצם, כי מה הבעיה, יש לי דוד שוטר, ובטח ננצח אותם.

וכאן חשוב לחזור לחלק של העובדות, ולהבהיר אותם, טרם יהיה מי שיטשטש זאת (וכבר יש). כל המערכה הזאת התחילה מהתגרות נטו. בתחילה זה היה הפגת שעמום; קבוצות של נוער אספסוף ‘יהודי’ צמא לדם, שארב לערבים והתנפל עליהם (כמובן כנקמה על מה ש’הם’ עשו…). בהמשך זה נהיה יותר רשמי, בהתגרות של המשטרה כנגד הערבים בעיר העתיקה ובהר הבית (כדי לשמור על הסדר כמובן).

ואם לא די בכך, ‘נזכרו’ כמה צעירים יהודים, שיש כמה דירות בשייח ג’ארה שבעצם שייכות ליהודים מלפני עשרות שנים, ואם כך, זו ההזדמנות ולא אחרת לדרוש את הצדק והמשפט. וכאן זה כבר לא נגמר באספסוף חולני ומופקר, אלא זכה לגיבוי מלא של אישי ציבור (חכי”ם) ‘חשובים’, שבאו ‘בכבודם ובעצמם’ להלהיט את הרוחות.

לא יאומן. אותם סמוטריץ’ ובן גביר, שמסבירים לכולם כמה הערבים מסוכנים, לא מהססים ללכת ולעשות הכל כדי שהם אכן יוכיחו שהם מסוכנים. ומשהם אכן הוכיחו, רצים הם כעת מאולפן למקרופון בדרישה למצות אתם את הדין. הזוי. אז כן, הם ושכמותם אחראים ישירות לכל המהומה, ולכל הדם היהודי, הפיזי ו/או הנפשי, שנשפך בעקבותיה.

***

לסיום: מאד כיף ומשעשע להרגיש גדול וחזק, ולספר לכולם שיש לנו צבא ומשטרה וכוחות. ועם השרירים הללו, ללכת להתגרות באויבים הכי מסוכנים, ולשחק באש ולא בשם המושאל. מאד כיף, אך מאד לא יהודי. יהודי יודע שגם אם כוחו בידו, הוא לא משחק באש ובנפשות, בטח לא כשאין כוחו בידו, והוא ככבש נואש בין שבעים זאבים טורפים.

יש ‘ימין מלא’ ויש ‘ימין ה”. ה’ימין המלא’ הם אלו שאצלם הלאומי קודם לדתי, וכוחם ועוצמם בידם. והפעם לצערנו, ידם הם ששפכו ועדיין שופכים את הדם הזה, של אותם הרוגים ופצועים, ושל כל נפגעי החרדה ושאינם יכולים לישון בלילות. ימין ה’, הם אלו שמכופפים את הראש, ומאמינים שיש בורא ומנהיג לבריאה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולא בכוחנו ובעוצם ידינו ננצח, וגם לא נשפוך דם, של אחינו בשרינו ושל עצמנו.

אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר.

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם ‘העולם’ שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה”י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל’הנשמה’ אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז”ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב”י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה”י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש’קושיא’ ראשי תיבות ‘שמע ה’ קולי אקרא’. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה’. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות ‘על’ ה’, ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה’, ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה’; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה’ אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.