בשבת אחת כבה האור לפתע ובעל הבית שהוא ירא שמים אפילו לרגע לא העלה בדעתו להדליק חלילה את האור, אכן בהתבוננו על עצמו מצא שהוא מרגיש איזשהו מרמור על כך שהוא יושב בחושך ואי אפשר להדליק את האור, והבין שאם כן הרי בעצם אינו ירא שמים כלל, וכל עבודת השם שלו היא מן השפה ולחוץ, ואפילו יראת העונש אין בקרבו שהרי כשנמנע מלהדליק לא העלה בדעתו כלל עונש הגיהנם….., כך קורה לי לפעמים בתפילה, בלימוד תורה, שאני מגלה שבכלל לא מתחשק לי…., או אפילו בעבירות חמורות שאני נבהל לגלות את מה שמתחשק לי… אז מה קורה איתי .

א) יש כאן שאלה יסודית, כשהתורה אוסרת עלינו דברים מסוימים האם הכוונה שאני ימנע מלעשות אותם כי אני לא רוצה לעשות אותם, או שאני ימנע רק כי התורה לא מרשה אבל אני רוצה לעשות אותם, מצד אחד, אם אני לא עושה עבירות אבל בליבי אני רוצה אז מה הטעם בכך, מצד שני להגיד לי לא לרצות אני לא יודע איך עושים את זה, – כמו כן במצוות שהתורה מחייבת אותי לעשות, מצד אחד אין טעם לעשות בלי שאני רוצה, מצד שני אני כרגע לא רוצה, אז מה אני לא יהודי, – התשובה היא גם וגם, צריך מעשה אפילו בלי רצון וצריך רצון, כשהתורה באה ואומרת לי לשמור מצוות, אם אני נמשך לעבירות אז ממני התורה דורשת לא לעשות, וזה רצון השם ממני, ובזה תלוי כל הנצחיות שלי והעולם הבא שלי, וכו’ וכו’, בזה שבפועל לא עשיתי, ואני שמח בכל לבי בקיום התורה שלי, זה מה שמצופה ממני ועמדתי במשימה בכבוד ובגבורה, – כמובן אם אני רוטן על זה שאני נאלץ להתגבר ולקיים, אז כנראה שלא הבנתי כלום, אבל אם אני שלם עם זה, ועל אף שקשה לי אני עושה מה שצריך, זה בדיוק המקום הנכון שלי מול השם יתברך והתורה הקדושה.

ב) מאיזה מקום בנפש אני נמנע להדליק את האור בשבת, אם מצד השכל יכול להיות הרבה סיבות שגורמות לי להחליט לא להדליק, אבל בדרך כלל אני פועל מהנפש, [ובדרך כלל לא מפני שהשכל התגבר על הנפש], וזה כמו כשאני נמנע מלעבור עבירת תנועה, לא בגלל פחד מהקנס, ולא בגלל חשש סכנה, אלא שיש בתוכי ידיעה פנימית עמוקה שזה לא טוב, וכשאני רגוע אני פועל לפי היושר הפנימי שלי, זאת אומרת שיש בתוכי שתי צרכים סותרים, מצד אחד צורך להגיע מהר הביתה, מצד שני צורך להיות ישר ולא לעשות עבירת תנועה, והצורך הזה חזק יותר, מאותו מקום אני נמנע מלהדליק אור בשבת כי יש בתוכי ידיעה עמוקה שזה לא טוב, וזה הוא המקום הנכון של יהודי כשר שעושה רצון אביו שבשמים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב’מסורת מקודשת’ בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב ‘להתפלל’ על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז”ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו ‘אתם שם’, ולא נצטרך לכך.