בשבת אחת כבה האור לפתע ובעל הבית שהוא ירא שמים אפילו לרגע לא העלה בדעתו להדליק חלילה את האור, אכן בהתבוננו על עצמו מצא שהוא מרגיש איזשהו מרמור על כך שהוא יושב בחושך ואי אפשר להדליק את האור, והבין שאם כן הרי בעצם אינו ירא שמים כלל, וכל עבודת השם שלו היא מן השפה ולחוץ, ואפילו יראת העונש אין בקרבו שהרי כשנמנע מלהדליק לא העלה בדעתו כלל עונש הגיהנם….., כך קורה לי לפעמים בתפילה, בלימוד תורה, שאני מגלה שבכלל לא מתחשק לי…., או אפילו בעבירות חמורות שאני נבהל לגלות את מה שמתחשק לי… אז מה קורה איתי .

א) יש כאן שאלה יסודית, כשהתורה אוסרת עלינו דברים מסוימים האם הכוונה שאני ימנע מלעשות אותם כי אני לא רוצה לעשות אותם, או שאני ימנע רק כי התורה לא מרשה אבל אני רוצה לעשות אותם, מצד אחד, אם אני לא עושה עבירות אבל בליבי אני רוצה אז מה הטעם בכך, מצד שני להגיד לי לא לרצות אני לא יודע איך עושים את זה, – כמו כן במצוות שהתורה מחייבת אותי לעשות, מצד אחד אין טעם לעשות בלי שאני רוצה, מצד שני אני כרגע לא רוצה, אז מה אני לא יהודי, – התשובה היא גם וגם, צריך מעשה אפילו בלי רצון וצריך רצון, כשהתורה באה ואומרת לי לשמור מצוות, אם אני נמשך לעבירות אז ממני התורה דורשת לא לעשות, וזה רצון השם ממני, ובזה תלוי כל הנצחיות שלי והעולם הבא שלי, וכו' וכו', בזה שבפועל לא עשיתי, ואני שמח בכל לבי בקיום התורה שלי, זה מה שמצופה ממני ועמדתי במשימה בכבוד ובגבורה, – כמובן אם אני רוטן על זה שאני נאלץ להתגבר ולקיים, אז כנראה שלא הבנתי כלום, אבל אם אני שלם עם זה, ועל אף שקשה לי אני עושה מה שצריך, זה בדיוק המקום הנכון שלי מול השם יתברך והתורה הקדושה.

ב) מאיזה מקום בנפש אני נמנע להדליק את האור בשבת, אם מצד השכל יכול להיות הרבה סיבות שגורמות לי להחליט לא להדליק, אבל בדרך כלל אני פועל מהנפש, [ובדרך כלל לא מפני שהשכל התגבר על הנפש], וזה כמו כשאני נמנע מלעבור עבירת תנועה, לא בגלל פחד מהקנס, ולא בגלל חשש סכנה, אלא שיש בתוכי ידיעה פנימית עמוקה שזה לא טוב, וכשאני רגוע אני פועל לפי היושר הפנימי שלי, זאת אומרת שיש בתוכי שתי צרכים סותרים, מצד אחד צורך להגיע מהר הביתה, מצד שני צורך להיות ישר ולא לעשות עבירת תנועה, והצורך הזה חזק יותר, מאותו מקום אני נמנע מלהדליק אור בשבת כי יש בתוכי ידיעה עמוקה שזה לא טוב, וזה הוא המקום הנכון של יהודי כשר שעושה רצון אביו שבשמים.

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם 'ישראל'. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי 'לחלץ' בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב'מסורת מקודשת' בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב 'להתפלל' על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז"ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו 'אתם שם', ולא נצטרך לכך.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט 'לא יכול' לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

'תקווה', ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת 'אין שום ייאוש', אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

נו, אז מה יהיה? ניסע או לא, ואם לא…

בואו נעשה סדר:

***

הראש השנה של רבינו, הוא לא 'עניין' אלא 'מציאות'. זה לא נושא שאפשר לדון עליו 'יהיה או לא', בדיוק כפי שאי אפשר לדבר בכלל על 'ראש השנה' אם יהיה או לא… עם קורונה או בלי, עם סגר או בלי, יהיה ראש השנה, ויום כיפור, וסוכות, ובאותה מדה – יהיה ראש השנה של רבינו. נקודה. סוף.

הנסיעה לרבינו לראש השנה, איננה המצאה שלנו, ולא משאלת לב אישית של אף אחד, אלא ציווי מפורש של רבינו, שמלווה באזהרה גדולה ובלשונות מפליגים שאינן משתמעות לשתי פנים. כך שאין שום ספק שזה מה שצריך לעשות, ואין מה לדון בזה, נקודה, סוף.

ומה יהיה למעשה? את מי זה אמור לעניין?! אנחנו עושים את שלנו, ועושים הכל כדי להגיע, והתוצאות? ממילא לא בידנו, ומעולם לא היו בידנו, גם לא לגבי הנחת תפילין, סוכה וארבעת המינים, שופר ונרות חנוכה.

***

עוד נקודה.

ברור שהסיפור שעמו אנו מתמודדים, אינו תקלה ולא במקרה. הראש השנה של רבינו הוא מספיק גדול מכדי 'ליפול בין הכסאות', בדרך אגב של כל סיפור הקורונה. ואם יש עליו מניעות, זה לא 'חלק' מהסיפור של הקורונה, אלא סיפור בפני עצמו, ואולי הקורונה היא 'חלק מהסיפור של ראש השנה'…

ברור שיש סיבה לכל הסיפור הזה, ואין אתנו יודע עד מה. ניתן לראות את זה מכיוון של התעוררות, סוג של בירור האם אנחנו באמת מקושרים ומקובצים, או שאנחנו רק 'ברסלב'… וניתן לראות זאת מכיוון של התחזקות, שהראש השנה הזה יש בו משהו מיוחד שמעולם לא היה. וכנראה, אלו ואלו דא"ח, ואולי וכנראה יש עוד הרבה הסברים וסיבות, בנגלה ונסתר.

כך או כך, המניעות לא נועדו כדי להימנע, אלא כדי להפעיל בנו איזה משהו, שעד כה לא היה. וכל שעלינו לעשות, הוא לרצות זאת באמת, ולהגיע לנקודה של התקשרות פנימית עם הצדיק וקיבוצו, ולא רק בחיצוניות. אבל חלילה לא להתבלבל ובוודאי שלא להתייאש.

***

ניתן לחלק את הנסיון לשלשה כיתות: אלו שכבר נמצאים באומן, אלו שנמצאים בדרך, ואלו שנמצאים בבית.

הנמצאים באומן, עיקר הנסיון שלהם הוא להמשיך לרצות. כי לעומת אלו שעוד אין להם את זה, ואין להם אלא לחזק את הרצון, להם לכאורה כבר יש את זה, והרצון יכול ללכת לישון, חלילה. וזה יכול לגרום חלילה, שיש מישהו שכבר זוכה להיות ב'אומן', אבל לא יזכה להיות ב'ראש השנה של רבינו'…

הנמצאים בבית, עיקר הנסיון שלהם הוא לא להתייאש. כי השהות בבית, בין ארבעת הקירות המוכרים, ומול כל המידע שזורם, עושה רושם מאד חזק בלב, שאולי חלילה לא… וכאן צריך חיזוק, להאמין שישועת ה' כהרף עין, ולא תלוי בשום מתוה, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

הנמצאים בדרך, אינם סובלים מחוסר רצון… וגם לא מייאוש, כי מי שכבר יצא לדרך, אין לו כמעט נסיון להתייאש. הנסיון עבורם הוא לא להיכנס לבהלה ולכוחי ועוצם ידי, אלא להתנהג ביישוב הדעת, עם רצונות ותפילות וביטחון, ולנסות בצורה מיושבת את ההשתדלות שניתן לעשות, בלי לחץ ובלי דחיקת השעה.

שנזכה כולנו לעמוד בנסיון הגדול הזה, איש איש לפי עניינו וערכו, ולהתראות פנים אל פנים בציון הקדוש באומן, כאיש אחד בלב אחד. ובכל אופן, להיות מקושרים בלב ובנפש לרבינו, ולאנשיו מכל הגוונים, מכל מקום ובכל מצב. ואין שום ייאוש בעולם כלל.

אלו שכבר הגיעו – אשרי חלקם

ואלו שעדיין לא – ייתכן שהרבה יותר 'אשרי חלקם'.

***

ראש השנה בפתח, והעיניים של כולנו מכוונות ליעד אחד: אומן.

כבר שנים, שהחל מחודש תמוז, אין יום וכמעט שאין שעה, שלא מדברים על אומן. כשמגיע אמצע חודש אלול, אין כמעט שעה שאין מטוס שנע לכיוון אוקריינה. וכשמגיע השבוע שלפני ראש השנה, מאות מטוסים מכל רחבי העולם נעים בכל רגע נתון, לעבר יעד אחד מרכזי, כאילו יש שם איזה מגנט.

מה קורה השנה? יש מניעות. כח המושך עדיין עובד במלוא עוצמתו, אבל כנגדו יש הרבה 'כח המכריח', של כל מיני סוגים, ועם שלל לבושים, ואלו מנסים להילחם באותו כח המושך.

וכתוצאה מכך? שני תופעות מעניינות וחדשות, הפוכות לכאורה זו מזו. הראשונה – אנשים עזבו את הבית חודש לפני ראש השנה, והפליגו לדרכם, ובלבד שלא לוותר על ראש השנה. השניה – אנשים נמצאים בבית, ולא עושים כלום, כי לא יודעים מה לעשות, לכאורה.

***

רק לכאורה. כי הם כן עושים ועוד איך, לא בעולם המעשה, אבל בעולם הרצון.

כל שנה, עולם המעשה היה מלא וגדוש בעשייה ונסיעה סביב אומן, אבל עולם הרצון נכנס לאיזה תרדמת. לא כן השנה, עולם המעשה משותק לעת עתה, אבל עולם הרצון? אוהו, בוער כאש להבה, ומוסיף לבעור מרגע לרגע.

ובאמת? האם אומן שייך לעולם המעשה או לעולם הרצון?! אי אפשר כמובן לדלג על המעשה, וצריך בשיא הפשיטות לקחת את שק העצמות ולהביא אותו לרחוב בילינסקי, עם אוכל או בלי, עם שינה או בלי, עם תפילה או בלי, עם רצון או בלי.

אבל העיקר? עולם הרצון. הסיבה שאנו באים לשם, היא רק בשביל הלב. ואם הלב איננו, עיקר חסר מן הספר.

***

נמצא, שדווקא השנה, אנו עומדים לזכות וכבר זוכים, לאומן שמעולם לא זכינו. לאומן של רצון, שהוא הוא אומן העיקרי והאמתי, שאולי מעולם לא טעמנו.

אנשים רבים מעידים, שהקשר שלהם עם רבינו בכלל ועם המושג אומן בפרט, נולד אצלם כעת מחדש, ואולי לראשונה. זאת למרות שהם כבר נוסעים שלשים שנה ויותר.

ומהבחינה הזאת, בלי לפגוע באף אחד, יש מעלה דווקא לאלו שעוד לא הגיעו. כי אלו שכבר הגיעו, הפסיקו לרצות, שהרי כבר יש להם את זה… לעומת אלו שעוד לא הגיעו, שהלב שלהם הומה וגועש כל הזמן, והרצון מתגבר והולך ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד.

על מה כל הרעש? מה רצינו בסך הכל? לנסוע לאומן כמה ימים?!

כנראה שזה בהחלט סיבה לרעש!…

***

לא מובן בכלל.

כמה חסידי ברסלב, שבימים כתיקונם אף אחד לא יודע על קיומם, ובטח לא מתעניין בהם – רוצים לנסוע לכמה ימים לאיזה עיירה נידחת באוקריינה הנידחת. זה הכל, ממש כל הסיפור, ממש לא יותר, אמיתי אתך.

ופתאום, אין בעולם מישהו שלא יודע מה זה ברסלב, ומי הם חסידי ברסלב. ואין מי שלא הספיק לשמוע על אוקריינה ועל אומן, וכפי הנראה כבר אין ילד ברחבי הגלובוס שלא יודע להגות את המילים 'אומן ראש השנה', מהפכת עולם.

מה הסיפור?! באמת לא מצאתם על מה לדבר ובמה להתעסק, חוץ מהנושא הזניח הזה, שלא אמור לעניין אף אחד, ובטח לא לתפוס כותרת, אפילו אחורית ובשום עיתון?!

***

ולא, זה לא קשור לקורונה, די, באמת.

עשרות אלפים נוסעים בכל חודש לכל רחבי הגלובוס, ואין פוצה פה ומצפצף. שבעים וחמש אלף איש יוצאים לטאבה בסיני, וזה עובר מתחת לרדאר, ולא תופס אפילו כותרת אחורית של שום עיתון. וכמובן הדוגמא שכבר נמאס להביא: ההפגנות ההמוניות, ועוד שלל דוגמאות.

ובשונה מכל אלו, דווקא כאן הכינו מתווה מפורט ומחמיר, שמכל זווית עניינית שרק תסתכל על זה, תראה שהחמירו עוד יותר מבני ברק. לא תמצא בכל המתווה לא בלעטל, לא סירכא ולא ריעותא. כשר למהדרין מן המהדרין.

אז זה לא הנושא, נקודה. לא בגלל הקורונה, ולא קשור לפיקוח נפש, ולא ל'ונשמרתם' (המצוה היחידה שה'הם' למדו להגות בתקופה האחרונה, ועוד עם ה'מלעיל'… אולי כדאי לנצל את ההזדמנות וללמד אותם עוד כמה דברים…), כי זה לא, וחבל על הרוק של הויכוחים.

***

אז מה כן?

חחח, חשבת שאומן זה משהו נידח? הנה קבלת! כעת כבר תדע שזה בכלל לא כך. "ועל כן ראוי לאדם לדעת, כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדושה, ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות, הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד, שמחמת זה המניעה גדולה מאד" (ליקוטי מוהר"ן סימן סו).

עד היום, כששמעת שרבינו אומר 'כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי', חשבת גם אם לא העזת לומר, שמדובר בגוזמא. אז הנה, קבלת את זה מהכיוון השני; תראה איך 'כל העולם כולו' עסוק בלמנוע את זה, נגד ההגיון, ותתחיל להאמין שאכן 'כל העולם כולו' תלוי בזה, נגד ההגיון!

כשרואים את גודל המניעות, מבינים את מעלת הנחשק, ואז, כשמבינים את מה שכעת כבר העולם מבין בלי להבין, כמה זה יקר וחשוב, אז הרצון הוא כבר אחר לגמרי. וכשהרצון הוא אחר לגמרי, שום מניעה לא יכולה עליו: "והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר. ועל כן כשאדם חושק ביותר, בודאי יוכל לעשות הדבר, ויוכל להוציאו מכח אל הפועל"

זהו זה, המפה ברורה מאד. כבר שנים שאנחנו נוסעים, אבל לא יודעים מה זה. אז הנה קבלנו קורס במתנה. העולם כולו עומד על הרגליים האחוריות, כדי למנוע זאת, ובכך, בלי לשים לב, הם מסבירים לנו כמה זה חשוב. כעת, אחרי הקורס הזה, הרצון שלנו מרקיע שחקים, וכשהוא מרקיע שחקים, הוא גם פותח אותם, ובוודאי נזכה להיות שם, ובאמת.

שתי הפתעות יש בחודש אב!

'מועד' ושמו תשעה באב, ו'יום טוב' ושמו חמשה עשר באב.

***

"לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים".

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

'לא היו ימים טובים לישראל' – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת 'יום טוב' של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות 'יום טוב חמשה עשר באב'? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של 'בכל זאת'… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה'בכל זאת'. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות 'לכתחילה'. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של 'לכתחילה'.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של 'אף על פי כן'. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו'בכל זאת' – הקב"ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו'בכל זאת' אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה'בלי סיבה' הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה'מסביב' הכל נכון, ו'בכל זאת' – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של 'כאילו' ריחוק, ו'כאילו' הסתרה.

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין 'לאן'. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה'. השם יתברך מבקש מאתנו 'נחמו נחמו עמי', ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת 'נחמו נחמו עמי'?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב"ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו 'איכה', אבל ברגע שהוא אומר 'יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב' – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.