ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל”ג בעומר תשפ”א – חלק א]

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים.

אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת?

כמה שורות, שאולי יעזרו לנו בס”ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין.

***

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש – הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו’.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

***

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה’כתובת שהייתה רשומה על הקיר’. וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הנסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

***

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא…

ויהודים מאמינים… ממהרים לדון על מה עשה ה’ ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה’ רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא…

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל נסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

***

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו…חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב’יום שלהם’ – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

***

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה’ יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.

צריך חברה, וצריך גם עצמיות.

איך מתמרנים בין שניהם, והאם יש מקום ל’עצמאות’?

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. מדובר סך הכל בהתאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

העצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא עם ימין ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

כשיש מלאי – צריך לספור אותו.

האם יכול להיות שהספירה ‘תייצר’ את המלאי!?

***

באיזשהו מקום התבלבלנו בין ‘מספרים’ לבין ‘ספירה’.

העולם מאד אוהב מספרים; כמה הגיל שלך, מה מספר הזהות שלך, כמה ילדים, וכמובן – כמה כסף. וממילא כמה אתה שווה. אפילו את התאריך, הלועזיים מעדיפים לציין במספרים ולא באותיות.

כשמדברים על מספרים, מדברים על כמויות. וכשמדברים על כמויות, בהכרח מדברים על משהו ‘לא חשוב’. כי אם הוא היה חשוב, למה צריך שיהיו ממנו כמויות.

***

‘ספירה’ לעומת זאת, היא דבר שמורה על חשיבות. דבר שאינו שוה ואין בו חשיבות, אף אחד לא טורח לספור אותו. וכשאני רוצה לציין על מישהו שאינני מחשיב אותו, הביטוי הנפוץ הוא ‘אינני סופר אותו’.

דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. לא בגלל שהוא הרבה, אלא מחמת שהוא חשוב. וזו בעצמה הסיבה שאיננו בטל, כי מחמת חשיבותו הוא אינו יכול להפוך להיות חלק מהריבוי ולהתבטל בו.

ובקיצור. מספרים מורים על כמות, וספירה מורה על מהות. והם שני הפכים.

***

הסיבה שהעולם אוהב מספרים וכמויות, היא – משום שזה מדיד.

והאמת, שככל שהדבר מדיד, כך הוא פחות חשוב וייחודי. דבר שהוא מדיד, אות הוא שהוא מותאם לכללים מוכתבים מראש, ואם כך, אין בו שום ייחודיות.

ייחודיות, מעצם טבעה, אמורה להביא משהו חדש שטרם היה עד כה, וממילא, גם אין שום כללים מוקדמים כדי למדוד אותו.

***

ואת זה אנו סופרים בספירת העומר.

איננו סופרים ‘מלאי’, כי הוא איננו. אין תאריך קבוע מראש לחג השבועות, שאנו סופרים ‘אליו’. חג השבועות יחול ביום החמישים של הספירה, ולא משנה באיזה תאריך הוא יחול. ואם לא תהיה ספירה, הוא בכלל לא יחול, אף פעם.

פירוש הדבר הוא, שאנו ‘יוצרים’ אותו באמצעות הספירה. כלומר, איננו סופרים מלאי קיים, אלא יוצרים משהו חדש. ולכן גם לא סופרים לאחור, אלא במספר הולך ומתקדם, כי איננו מצמצמים פער לקראת משהו, אלא עסוקים בליצור אותו.

ספירת העומר איננה ספירה כמותית, אלא מהותית. ולכן, איננו סופרים פעולות או משימות אלא ימים. בעצם, איננו אלא סופרים את עצמנו. הספירה מספרת לעצמנו שיש כאן מה לספור, וככל שנתרגל יותר לספור את עצמנו, ולהבין שכל אחד מאתנו הוא פרטנר – כך תהיה יותר משמעות לחתונה שתתקיים בסיום הספירה.