בס”ד
יהודה ויוסף – החילוק והחיבור
פרשת ויגש היא הפרשה השלישית העוסקת בעניינו של יוסף הצדיק. לאחר פרשת וישב – שמספר את סדר ‘הירידה’ של יוסף, ופרשת מקץ – שמספר את סדר ‘העליה’ של יוסף, בפרשת ויגש – מסופר התגלות יוסף לאחיו, ופגישתו עם אביו, שהוא לכאורה החלק ‘השמח’ ו’השלם’ של המעשה.
אך רגע אחד קודם לכן, מסופר על שיחה שהייתה בין יהודה לבין יוסף, שרק לאחריה הייתה ההתגלות המשמחת והמרגשת, וכל ההמשך הנפלא שהיה לזה. והחלק הזה טעון לימוד; מה היה המשא ומתן ביניהם, וכיצד השיחה הזאת הביאה לגילויו של יוסף.
ומתוך הדברים יתבאר בעז”ה עניין יהודה ויוסף, שכל אחד מהם מרמז על מהלך אחר ושונה מחברו, ומכל אחד מהם יהיה ‘משיח’ [משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד], אך השלימות הוא דווקא כשהם מתחברים יחד, שזה ארע בפרשה זו, וזה יהיה לעתיד וכמובא בהפטרה של פרשה זו.
***
תחילת הפרשה מתחיל ‘באמצע’ המעשה. תחילתו מובא בסיום פרשת מקץ, והוא שיוסף הטמין הגביע באמתחת בנימין, וכתוצאה מזה היה צריך בנימין להיות עבד ושאר אחיו יחזרו לביתם לשלום. ואז מתחיל פרשת ויגש, כשיהודה רוצה לבקש מיוסף שיישאר הוא עבד תחת בנימין והנער יעלה עם אחיו. אך קודם לזה הוא מתחיל לספר לו כל המעשה מתחילתו.
ויש כאן כמה תמיהות:
א. מפני מה נחלק המעשה הזה לשתי פרשיות, שתחילתו בפרשה זו ובאמצע מתחיל פרשה אחרת.
ב. הפסוק הראשון תמוה מאד: ‘ויגש אליו יהודה’ – מהיכן ולהיכן ניגש, והלא כבר עמד לפניו. כמו כן מהו ‘באזני אדוני’ וכי ידבר אל ‘עיניו’ או ‘פיו’?! ‘ואל יחר אפך בעבדך’ – מאיזה טעם חשש שיחרה אפו. ומהו ‘כי כמוך כפרעה’.
ג. מפני מה האריך לחזור ולספר את כל מה שהיה, מאחר שיוסף ידע זאת בעצמו. והיה לו מיד לבקש שיהיה הוא עבד תחת בנימין, מחמת שהוא טוב ממנו לכל דבר (כמו שפירש”י).
ד. מדוע דברים אלו גרמו ליוסף שלא להסתיר עצמו עוד, אלא להתגלות לאחיו. מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.
ביאור הפשט – רש”י והרמב”ן
בדברי רש”י מבואר שיהודה דיבר אליו דברים קשים, ולפי זה מובן הלשון ‘ויגש’ שהוא הכנה והזמנה למלחמה, ועל זה ביקש ואמר ‘באוזני אדוני’ שייכנסו דבריו באזניו ויקבלם, וגם הוצרך לבקש ‘ואל יחר אפך בעבדך’ מחמת הדברים הקשים שעומד לומר לו.
אמנם הוא פלא, כי בפשטות נראה שכל דבריו של יהודה הם דברי ריצוי ופיוס ואין בהם שום דיבורים קשים. ואכן, לאורך הדברים מבאר רש”י שהם דברי ‘טענות’ על יוסף, אך לפי פשוטו אינו נראה כן, וגם אינו מובן מה טענתו (רמב”ן).
הרמב”ן מבאר שיהודה בא לדבר בדברי תחנונים, ובשביל כך חזר על כל המעשה כדי להראות לו איך היו אנוסים לאורך כל המעשה, ולכן מן הראוי שיקבל דבריו שמבקש לכל הפחות שיקח אותו תחת בנימין. ובביאור הפסוק ‘כי כמוך כפרעה’ רמז לו שהוא יודע שמעשה הגביע היה בכוונה תחילה.
הרחבת הדברים – אור החיים וקדושת לוי
באור החיים הקדוש מבאר שיהודה רצה להתווכח עם יוסף [אם בדרך מלחמה כדברי רש”י או בדרך פיוס כדברי הרמב”ן] אלא שחשש שאם יהיה הויכוח לעיני שריו ועבדיו של יוסף – יש בזה שתי סכנות: א. שאם ינצח את יוסף, יהיה בזה ביזוי המלכות. ב. שהשרים והעבדים יטו את דעתו. ולכן ביקש להיכנס בין השרים לבין יוסף ולדבר בלחש לתוך אזניו. וזה הפירוש ‘ויגש אליו’, והלשון ‘באוזני אדוני’. ועל כך ביקש ‘ואל יחר אפך בעבדך’ על שהעז להתקרב כל כך, ‘כי כמוך כפרעה’ הרי אתה מלך כמו פרעה ואסור לי לבזות את כבודך בעיני השרים.
ובספה”ק קדושת לוי מבאר שיהודה רצה לעורר את לבו של יוסף, ולכן התחיל לדבר היוצאים מן הלב, שייכנסו אל לבו של יוסף. אך ידע שאם יעברו הדרך על ידי מתורגמן כבר לא יהיה ‘דברים היוצאים מן הלב’, ולכן ‘ניגש’ אליו ודילג על המתרגם, וביקש ממנו לדבר ‘באוזני אדוני’ בלי מתרגם באמצע. והוסיף ‘כי כמוך כפרעה’ ובוודאי אתה יודע שבעים לשון ואם כן אין צורך למתורגמן.
***
להשלמת הדברים בדרך הפשט יש להוסיף, שהיה כאן שינוי בין מצד יהודה והשבטים ובין מצד יוסף. מצד יהודה והשבטים – הם סברו בתחילה שכל העלילות שהיו עליהם הם מחמת חטא מכירת יוסף, בשביל לתקנם ולכפר עליהם, אך לאחר שאמר להם יוסף שרק בנימין יהיה עבד וכולם יכולים לעלות לשלום – הבינו שאין זה מחמת מכירת יוסף, שהרי בנימין הוא היחיד שלא היה שותף במכירה, ולכן ניגש יהודה למלחמה. ומצד יוסף – רק אחר שראה שיהודה מסור כל כך לבנימין ומוכן להיכנס תחתיו לעבדות, וגם שאכפת להם צערו של אביהם, אז היה יכול להתגלות בלי חשש (על פי דברי האור החיים בכמה מקומות).
פנימיות העניין – ליקוטי הלכות
בפנימיות העניין מסופר כאן על חיבור בין שני עולמות – יהודה ויוסף. ובזוהר הקדוש מביא על כך את הפסוק “כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו” ומגלה שעל ידי הייחוד והחיבור ביניהם, שמרמז לייחוד קב”ה ושכינתיה נעשו טובות והשפעות בכל העולמות.
***
יסוד העניין הוא כך:
יעקב אבינו נשא שתי נשים: רחל ולאה. ומהם נולדו יהודה ויוסף; יהודה הוא ראש בניה של לאה, ויוסף הוא ראש בניה של רחל, ושניהם יש להם כח של ממשלה ומנהיגות. יהודה נקרא ‘מלך’ (כמבואר ברש”י פרשת וישב, וכפי שכתוב בברכתו של יעקב בפרשת ויחי), ויוסף נקרא ‘צדיק’. שכל אחד מהם הוא עניין של מנהיגות.
במשך הדורות, מאז נחלקה מלכות בית דוד היו בעם ישראל שני מלכים – מלך יהודה ומלך ישראל [שהתחיל על ידי ירבעם, שהוא משבט יוסף], וגם לעתיד יהיו שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד [שעל זה אנו מתפללים בשתי מקומות בתפילת שמונה עשרה; בברכת ‘ולירושלים’ על משיח בן יוסף, ובברכת ‘את צמח דוד עבדך’ על משיח בן דוד].
יהודה ויוסף מכוונים כנגד ספירת היסוד וספירת המלכות, וכל זמן שאינם מאוחדים – אזי כביכול שניהם חסרים, כמו שהיה במכירת יוסף שבאותו זמן ירד גם יהודה מגדולתו, וכמו שהיה במשך כל הדורות שנחלקה המלכות. אך כאשר הם מתאחדים – כמו שהיה בפרשה זו, וכמו שיהיה לעתיד שיתחברו שני ה’עצים’; עץ יוסף ועץ יהודה, ויהיה מלך אחד לכולם [כמבואר בנבואה של הפטרת הפרשה] – אז יש שלימות לשניהם, והחיבור הזה נקרא ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה.
***
משמעות העניין הוא סוגיא רחבה שנתבארה הרבה בספרי החסידות, ויש לזה שייכות גם לעניין רחל ולאה שמרמזים על שני דרגות של ייחוד [‘דעת’ ו’אמונה’], וגם זה סוגיא רחבה בפני עצמה, ויתבאר בעז”ה בפרשת ויצא, אך תמצית העניין הוא כך:
מדת היסוד – הוא המשפיע, ומדת המלכות – הוא המקבל. משכך, היסוד מוכרח להיות במצב של מלאות ושלמות, כדוגמת החמה שיש לה אור ושפע מעצמה, והמלכות היא חסרה כמו הלבנה, וצריכה לקבל שפע ואור מהיסוד. [ה’חמה’ מתייחסת באופן פרטי למדת התפארת, אך באופן כללי היא מתייחסת לזעיר אנפין שהכלל שלו יכול להיות התפארת או היסוד].
ולכן אצל יוסף שהוא המרכבה למדת היסוד – אסור שיהיה שום מצב של פגם וחסרון, רק צריך להיות בשלמות ממש, ואילו אצל יהודה, וכן אצל דוד שהוא מזרעו – יש מצב של עליות וירידות, ואפילו נפילות וכשלונות. [וכמו שהיה בפרשת וישב – שבאותו סוג נסיון, יוסף עמד בו ויהודה נכשל בו]. ולכן: היסוד, אם הוא נפגם חס ושלום – מתבטל כל מציאותו. ואילו המלכות – החסרון אינו מבטל את מציאותה אלא זהו בעצמו מהותה. ולהיפך, אם הוא מרגישה עצמה מלאה, כביכול יש לה מציאות לעצמה ואינה צריכה לקבל מהיסוד – זה מה שפוגם אותה, ומבטל את מציאותה.
ואמנם עיקר הנהגת העולם הזה הוא דווקא על ידי המלכות, כי התכלית של העולם הוא – שדווקא מתוך מצב של חושך והסתרה, שיש תערובת בין טוב לרע – יתגלה מלכות ה’. אבל זה בעצמו הסכנה, כי מחמת ההסתרה שיש בעולם, יש נסיון גדול לראות את העולם כמציאות בפני עצמה, וכל אדם יש לו נסיון לעשות מציאות מעצמו, שזה נקרא בספה”ק ‘אנא אמלוך’, ואז הוא נפרד ח”ו מהשם יתברך.
ולכן, בכדי שהמלכות תהיה לטובה ולא להיפך – מוכרח שתקבל אור מהיסוד שהוא הצדיק, שהוא ‘אחיד שמיא וארעא’, והוא מגלה את האור בתוך החושך ואת האמת בתוך השקר [וכמו שהתבאר בהרחבה בפרשת וישב ופרשת מקץ], ורק אז, כשהמלכות ‘לית לה מגרמה כלום’ [-אין לה מעצמה כלום] אלא מה שמקבלת מהשמש – אז יש לה שלימות.
וזה היה כל המעשה שבין יהודה ליוסף. שבתחילה לקח יהודה מלכות לעצמו ודחה את יוסף, וזה גרם לו את כל הירידה והנפילה, ואחר כך את כל הייסורים עם יוסף. עד שבפרשה זו ‘ניגש’ אל יוסף, היינו שביטל עצמו לפניו ודיבר אליו דברי תחנונים שירחם עליו, והסכים להעמיד עצמו כעבד אצלו, ואז הגיע הזמן של התגלות יוסף, כי כשהמלכות מתעוררת לקבל שפע אור מהיסוד – הוא מתעורר כנגדה להשפיע לה, ונעשה ייחוד ביניהם, שגרם לייחוד בכל העולמות. וכך גם יהיה לעתיד.
***
והמובן מזה למעשה הוא, שכל ‘יהודי’ יש לו מלכות ותפקיד בעולם, אך כדי שיוכל לעמוד בזה צריך להיזהר משני דברים: א. לא לעשות מציאות מעצמו ולחשוב שיכול למלאות תפקידו לבד, אלא צריך להתחבר אל הצדיקים שיאירו לו את אור התורה והאמת. ב. לא להתבלבל ולהישבר מכל מיני מצבים של עליות וירידות ואפילו נפילות, כי אדרבה זהו מהותו להיות ‘חסר’ כדי שיהיה כלי לקבל את האור. וכשנזהר משני דברים אלו, אזי הוא מחובר באמת אל מלכותו ותפקידו, ויבוא בוודאי לשלימותו.
אם עושה מציאות מעצמו וחושב שיכול למלאות תפקידו בעצמו.
Podcast: Play in new window | Download
