ארכיון לחודש : פברואר, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 24

עוף או שניצל? לא משנה הסדר.

לכתחילה או בדיעבד? ייתכן שגם לא משנה הסדר, משנה רק התוצאה!

***

לכל אחד יש רשימת ‘העדפות’, והוא ישמח מאד אם החיים שלו יתנהלו על פיהם. רשימת ה’העדפות’ כוללת הרבה דברים טובים – גשמיים ורוחניים – בריאות כמובן, שלום בית, ילדים טובים, פרנסה בריווח, הצלחה בלימוד, טעם בתפילה, שמחה ביהדות, קשר טוב עם אנשים, והרשימה עוד ארוכה.

אם היינו יכולים לדאוג לכך, שהכל יתנהל לפי ה’העדפות’ הללו, באופן ה’לכתחילה’ שבהם – מן הסתם היינו עושים זאת. הבעיה היא שאין לנו אפשרות לדאוג לכך, ורק הקופות השונות מעיזות להבטיח כזה מגוון של ישועות ולכל אחד בכל מצב, בבחינת ‘הבטחתי, ולא הבטחתי לקיים’.

במציאות של החיים – זה לא עובד כך, ואנו פוגשים הרבה מאד ‘בדיעבד’, ובדיעבד – אנו משלימים גם עם ה’בדיעבד’, וממשיכים לחלום על ה’לכתחילה’, אולי יום אחד הוא יגיע. קשה להאמין שיש הזדמנויות שמסתתרות דווקא ב’בדיעבד’.

***

אך מסתבר, שאם יש כל כך הרבה ‘בדיעבד’ – יש לזה מטרה, ואם נסכים לפשפש במצב הזה – נגלה אולי אוצרות, שלא נוכל למצוא בתחנות של ה’לכתחילה’.

‘מדות הרחמים’ לדוגמא. אם היינו מחפשים אותם בכוחות עצמנו – היינו מנחשים שהם מופיעים בפרשת ‘בא’ ‘בשלח’ או ‘יתרו’, ובתרגום לזמני השנה – בפסח, שביעי של פסח, שבועות, או אולי חנוכה ופורים, משהו בסגנון.

אך למרבה הפלא, הם מופיעים רק בפרשת העגל ובפרשת המרגלים. ובזמני השנה – בסליחות, בתעניות, ובתחנון. הדוגמאות הקלאסיות ביותר של ה’בדיעבד’. כי ה’לכתחילה’ שלנו היה מדלג לחלוטין על העגל ועל המרגלים גם יחד, וה’לכתחילה’ שלנו בכלל לא ממוקד בסליחות או בתעניות – אלא בחגים וסעודות.

***

אף אחד לא מחפש ‘בדיעבד’, וגם לא אמור לחפש – לא בהלכה ולא בחיים.

אך אם נקלעת לשם, אל תעצום את העיניים ואל תסתום את האף, אלא תחפש מה בכל אופן מונח כאן – מתחת האף, ומתחת כפות הרגליים. ייתכן שאת הקרבת ה’ שתמצא כאן, ואת הנחת רוח הייחודית שרק אתה ורק כאן יכול לעשות – לא תמצא בשום מקום ובשום זמן אחר.

וזה ההבדל בין לוחות ראשונות לשניות. הראשונות מבטאות את המצב של לכתחילה, ואותם משה רבינו שבר. כי את המיתוס הזה בו יש לכתחילה ותו לא – צריכים לשבור, והקב”ה אומר לו ‘יישר כח’ על כך. הלוחות השניות אומרות, שיש הזדמנות שניה, ויש מה לחפש גם במצבים של בדיעבד.ובדיעבד, ייתכן שיתברר – שאת רוב הדברים הטובים שלך, עשית בזמנים של ‘בדיעבד’. 

פרשת כי תשא מופיעה באמצע סדר הפרשיות שעוסקים במעשה המשכן; מצד אחד עומדים פרשת תרומה ופרשת תצוה – שהם הציווי על המשכן וכליו ובגדי הכהונה, ומצד שני עומדים פרשת ויקהל ופרשת פקודי – שהם הקיום למעשה, ובאמצע נמצאת פרשת כי תשא.

בפרשה זו נמצא מעשה חטא העגל ומדות הרחמים, שמופיע לכאורה שלא כסדר, ונראה כאילו התורה רוצה להעלים אותו בין הפרשיות, בין שני לשלישי בפרשת כי תשא, כדי לשמור על כבודם של ישראל. אמנם קודם לכן יש עוד כמה פרשיות פרטיות, שלא מצאו מקומם בפרשיות האחרות, ונכתבו בפרשה זו, והם: פרשת שקלים, פרשת הכיור, פרשת הקטורת ושמן המשחה – וכפי הנראה שיש בהם עניין מיוחד, שהוצרכו להיכתב בפרשה בפני עצמה.

במאמר זה נתמקד בעניין השקלים, שהיא פרשה חשובה בפני עצמה, וגם נקראת שוב ב’ארבע פרשיות’. פרשה זו גם כן לא נכתבה כסדר כי היא תיקון לחטא העגל ונאמרה לאחריו, ובכל אופן היא מופיעה בתחילת הפרשה והפרשה נקראת על שמה, ויש בפרשה זו יסודות גדולים למהותו של יהודי, קודם החטא ולאחריו, וכפי שיתבאר בעז”ה

התמיהות שבפרשה

א. ‘כי תשא את ראש בני ישראל’ – מדוע המניין נאמר בלשון ‘נשיאת ראש’, ולא ‘כי תפקוד את בני ישראל’. וכן ‘לפקודיהם’ – נראה שבא למלאות איזה חסרון (אוה”ח).

ב. ‘ונתנו איש כופר נפשו’ – בתרומה זו הושוו כל בני ישראל, ולא כמו בנדבת המשכן שנתן כל אחד כפי נדבת לבו, במהות התרומה ובכמותה. וצריך להבין במה התייחדה תרומה זו.

ג. ‘ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם’ – מתוך דברי הכתוב נראה שהמספר הוא דבר מסוכן, ולכן צריך ליתן כופר נפש כדי שלא יזיק להם. והתמיהה היא: אם כן לא ימנה אותם, ולא יצטרכו כופר נפש.

ד. ‘מחצית השקל’ – מדוע דווקא מחצית ולא יותר, ומדוע הושוו העשיר והעני.

ה. אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה, הוא ‘מחצית השקל’ – עד שהראה לו הקב”ה מטבע של אש. והוא תמוה מאד: ניחא המנורה וקידוש החודש, אפשר להבין במה נתקשה, אבל מה היה הקושי בהבנת עניין המטבע, ומה הועיל לו מטבע של אש.

ביאור הפשט

א. בדברי רש”י מבואר שבכל פעם שהיה איזה חסרון בעם ישראל – לאחר חטא העגל או לאחר מיתת דור המדבר, מנה אותם מחמת חביבות כדי לידע כמה נשאר מהם, וכדי שלא יזיק המניין נתנו כופר נפש.

ב. בדברי האור החיים מבואר שהמניין היה לצורך תיקון על חטא העגל, וזאת מחמת שעל ידי חטא העגל ‘נפל ראשם’, כי החטא הוא למטה והרוחניות היא למעלה, והיה צורך לתקן את החסרון של החטא, על ידי ‘נשיאת ראש’, ולכן הוצרך למנותם ודווקא על ידי כופר נפש, שזה יהיה התיקון, וממילא גם יציל אותם מהסכנה.

ג. בדברי האור החיים מבואר, שיש באיסור זה כמה חלקים: א. איסור למנות סתם את ישראל, אפילו על ידי דבר אחר. ב. אף אם יש צורך למנותם, אסור למנותם אחד אחד, אלא על ידי דבר אחר, אבל לא מוכרח להיות כופר נפש, אלא יכול להיות על ידי חרסית. ג. גם אם מנו אותם סתם, אם נתנו כופר נפש – מציל אותם מן הסכנה.

[ואצל דוד המלך – לדברי הרמב”ן, טעה וסבר שאינו מצוה לדורות, ולדברי האור החיים – מנה אותם על ידי חרסית אבל שלא לצורך, וכיון שלא נטל מהם כופר נפש הזיק להם].

ד. הכופר נפש שנתנו היה עבור האדנים. ומבואר בספרים שהיה צורך שיהיו כולם שותפים ממש בעניין המשכן, ולכן בדבר אחד היה נצרך שכולם יתנו בשוה, ומזה עשו האדנים שהם הבסיס שעליו עומד המשכן, והם מכוונים כנגד מאה ברכות שהם יסוד חייו של האדם, כמרומז בפסוק ‘מה ה’ אלוקיך שואל מעמך’ – אל תקרי ‘מה’ אלא מאה.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מבואר בליקוטי הלכות, בכמה מקומות ואופנים, ולהלן יתבאר העניין על פי המבואר באחד מהמקומות (הלכות ציצית):

מספר – מעלה וחסרון

ה’מספר’ יש בו מעלה מצד אחד, ושתי חסרונות מצד שני. המעלה שבו הוא – שמחשיב את הדבר, שהרי ‘דבר שבמניין אינו בטל אפילו באלף’, כי אין מונים עגבניות או מלפפונים וכדומה, אלא דבר חשוב כמו ביצים, בעלי חיים וכדומה. והחסרון שבו הוא בשתי אופנים: א. המספר ‘מגביל’ את הדבר, ומעמיד אותו על שווי ‘מסוים’ ולא יותר. ב. המספר הופך אותו להיות ‘חלק’ ממשהו ולא ‘ייחודי’.

כלומר, יש שלשה דרגות: א. דברים פשוטים שאינם חשובים, ואין טעם למנותם, כגון חלקיקי אבק וכדומה. ב. דברים חשובים, שמחמת חשיבותם מונים אותם, כגון שולחנות וספסלים, פירות חשובים, או בעלי חיים וכדומה. ג. דברים כל כך חשובים, שלא שייך למנותם, כי הם יותר גבוהים מהמספר, כמו אבנים טובות או מלכים, שהמספר מוריד מערכם.

והנה רוב בני אדם, נמצאים בדרגה האמצעית, שאינם פשוטים כל כך עד שאין טעם למנותם, אלא יש בהם חשיבות. ולכן נהוג בעולם למנות בני אדם; כמה חיילים יש בצבא, כמה קולות יש במפלגה, וכמה אנשים עובדים בכל מפעל וכדומה. אבל המספר מעמיד כל אחד מהם כ’חלק’ ממערכת כללית יותר ולא מעמיד אותו ב’ייחודיות’ מצד עצמו.

אמנם עם ישראל שייך לדרגה הגבוהה, שהוא כל כך חשוב עד שאינו שייך למספר, וכמו שנאמר ‘והיה מספר בני ישראל בחול הים אשר לא ימד ולא ייספר’ וכמו שהובטח לאברהם אבינו ויעקב אבינו שזרעם יהיה ככוכבי השמים וכעפר הארץ שאי אפשר למנותם. והטעם הוא משום שכל אחד מישראל הוא ‘חלק אלוק ממעל’, ולא שייך לומר שהוא ‘חלק’ ממשהו, אלא הוא הוא הדבר בעצמו.

ישראל – למעלה מהמניין

ולכן, בעצם אסור למנות את ישראל, כי בזה הוא ממעיט אותם מחשיבותם, ומעמיד אותם כאילו הם ‘עוד’ משהו מתוך הדברים שישנם בעולם, ו’עוד’ עם מתוך כל כך הרבה אומות שיש בעולם. ובמצב כזה, עלול לשלוט בהם הכללים של העולם, וכוחות הקטרוג והטבע ששולט בעולם, כי הרי הם בסך-הכל חלק מהעולם. ויותר מכך, אם הם חלק מהעולם – הרי הם החלק המועט והקטן שיש בעולם, כי מצד המספר אינם אלא מעט, ושאר אומות העולם הם רוב גדול לנגדם ומבטלים אותם ברוב.

אמנם כל זה כשהם באמת נמצאים בגדלותם, ושייכים אל הדרגה הגבוהה שלהם, שהם חלק ‘אלוק ממעל’, ואזי עם ישראל בכלל וכל אחד בפרט – גבוה הרבה יותר מהמושג ‘מספר’ שהוא מוגבל וטבעי, והוא שייך למצב רוחני שלא שייך בו מספר וגבול. אבל כאשר נפלו ממדרגתם, ופגמו בחטאים חמורים שהפילו אותם בהכרח לתוך העולם הגשמי והטבעי, בפרט בחטא העגל והמרגלים שניתקו אותם משרשם – כעת הם ממילא נמצאים במצב של ‘גבול’ ו’מספר’.

ולכן כעת הדרך לתקן זאת הוא דווקא על ידי המספר, כאשר משתמשים עם ה’מספר’ של העולם, ועל ידו בעצמו מגלים איך שהם שייכים למקום אחר לגמרי, הרבה יותר גבוה מהמספר, ולכן המספר שלהם נקרא ‘נשיאת ראש’ – ההיפך מהמספר של העולם. כי המספר של העולם ‘מוריד’ את הראש, והופך את ה’נספר’ לחלק ממערכת אחרת, שבתוכו הוא אינו אלא ‘פרט’ קטן, אבל המספר הזה ‘מרים’ את הראש, ומגלה מי הוא באמת ה’נספר’ הזה, הרבה יותר ממה שהיה נראה קודם המספר. הכיצד?

צירוף הבתים

יש מספר ‘אקראי’, ויש מספר של ‘אחדות’. על זרעו של עשיו נאמר בפסוק ‘ואת כל נפשות ביתו’, בלשון רבים אף שמדובר בששה אנשים בלבד, ואילו על זרעו של יעקב נאמר ‘שבעים נפש’ בלשון יחיד אף שמדובר בשבעים, כי זרעו של עשיו גם אם במקרה הם מתאחדים לפעולה מסוימת – הם אינם ‘מאוחדים’ בתוכם, ואילו זרעו של יעקב, גם אם בפועל הם נחלקים לשנים עשרה שבטים וכל אחד הולך בדרכו, אבל הם ‘מאוחדים’ בתוכם.

וכשיש מספר של כמה פרטים ש’מאוחדים’ ביניהם – המספר הופך אותם להיות הרבה הרבה יותר ממה שהם לכאורה. ועניין זה נקרא ‘צירוף הבתים’. יסוד העניין מבואר בספר יצירה ‘שתי אבנים – בונות שתי בתים, שלשה – בונות ששה בתים, ארבעה – עשרים וארבעה בתים, חמשה – מאה ועשרים, ששה – שבע מאות ועשרים, וכן לעולם’. ה’אבנים’ הם אותיות, וכשמצרפים אותיות יחד, יכולים לצרף אותם בכמה וכמה אופנים, ולעשות מהם כמה מיני ‘צירופים’, על פי הסדר הנ”ל.

האבנים האלו מרמזים על נפשות, שכשהם מתחברים יחד, נעשה מהם צירופים שונים שכל אחד מהם בונה ‘בית’. והחילוק בין בית שהוא ‘רשות היחיד’ לבין הרחוב שהוא ‘רשות הרבים’ הוא – שברשות היחיד האדם הוא ‘בעל הבית’, והוא שמור מכל מה שנמצא בחוץ, כל המזיקים וכל כוחות הטבע, הקור והחום, הגשמים והרוחות, בעלי חיים ואנשים רעים. ואילו ברשות הרבים, האדם חשוף לכל מרעין בישין. וכן הוא גם ברוחניות, שכשיש לאדם ‘בית’ הוא מוגן ושמור מכל כוחות הרע, והוא בעל הבית על עצמו, וכשאין לו בית – הוא חשוף לכל היצרים הרעים ולכל רוח מצויה ושאינה מצויה.

והנה, לעם ישראל יש ‘בית’, והוא בית המקדש. ושם הוא מקום שיכולים לברוח לתוכו ולהינצל מכל כוחות הטבע והרע בגשמיות וברוחניות. אמנם כשנחרב בית המקדש נאמר ‘תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות’, כלומר שיש הרבה נפשות שאין להם ‘בית’, והם מתגלגלים ברשות הרבים, וכל רע שיש בעולם שולט עליהם. והדברים ברורים ומוכרים מאד רח”ל. ולכן צריך לבנות להם ‘בתים’, שיהיה להם אפשרות להיכנס לתוכו, ולהיות מוגנים מכל זה, וזה נעשה על ידי צירופי הנפשות שנקראים ‘אבנים’, וכשהם מצטרפים יחד – נבנה מהם ‘בתים’.

מחצית השקל

כמה ‘בתים’ נבנה מהם? אם יש אדם אחד, הוא בסך הכל כמו אבן אחת. שתי אנשים – כמו שתי אבנים. אבל מכאן והלאה – כל אחד שנוסף ‘מכפיל’ את מניין האבנים, כי משלשה אבנים אפשר לעשות ‘שש’ צירופים, ומארבעה – עשרים וארבעה צירופים, מחמשה – מאה ועשרים, מעשרה – שלש וחצי מליון. ומעשרים – מספר שאי אפשר כמעט לכתוב אותו, וכן הלאה.

נמצא שכשמונים את ישראל, המספר הזה אינו מספר של ‘יחידים’, אלא מספר של ‘אבנים’ שמצטרפים יחד, וככל שהמניין גדול יותר – מספר הצירופים ‘מכפיל’ עצמו בצירופים עצומים שאי אפשר לתאר. ונמצא שדווקא על ידי שסופרים את ישראל – מגלים כמה כוחם גדול, הרבה יותר מכל מספר אחר שיש בעולם, ואם יש בהם ‘ששים ריבוא’ – הם מגיעים למניין צירופים גדול כזה, שכל שאר אומות העולם בטלים ברוב וכמעט אין להם מציאות.

ולכן נצטוו לתת דווקא ‘מחצית’ השקל, באזהרה חמורה שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי ‘מחצית’ מורה שהוא ‘חלק’ ממטרה גדולה יותר, ולגבי המטרה – אין שום מעלה ותוספת במה שהעשיר ירבה, כי ה’צירוף’ שלו שווה הרבה הרבה יותר מכל מה שיכול להוסיף בעצמו. ומהשקלים האלו נעשו האדנים, שהם היסוד שעליהם עומד ה’בית’ אליו יאספו את כל הנפשות, הקרובים והרחוקים.

וזה היה הדבר שמשה התקשה בו, כיצד על ידי המניין שהוא מסוכן יהיה תיקון וישועה על נפילתם. והראה לו מטבע של אש, כלומר שעל ידי המספר הזה, יתגלה כוחם באמת, שהם הרבה יותר מהכח הגשמי של המטבע, כי על ידי המטבע שלהם נעשה כח רוחני שבונה בתים קדושים עבור כל הנשמות.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 22

יש לך קושיות? קושיות על השם, קושיות על עצמך, קושיות על המציאות?!

אם תרגיש חייב לענות על הכל, ותהיה עסוק כל היום ‘לתרץ קושיות’ – אין סיכוי שתצליח, ולא תגיע לשום מקום.

וזה בדיוק מה שהם רוצים, הקושיות האלו – שתתייחס אליהם, תתווכח אתם, תהיה טרוד בהם – ותפספס את החיים בעצמם…

***

אם היו נותנים לנו לתכנן את החיים שלנו – היינו מתכננים אותם בצורה מאד מסודרת, ברורה, מוצלחת ונקיה. לא ברור בדיוק מה זה אומר – אבל בטוח לא כמו שהם מתנהלים בשטח…

אם היו נותנים לנו לתכנן את העולם – היינו עושים הכל כדי להביא לסדר עולמי, לטוב עולמי ולשלום עולמי. לשם כך היינו מתכננים הכל מחדש, בצורה הוגנת, מסודרת, בריאה ומבטיחה. אף אחד לא היה נשאר בחוץ, כולם היו מסודרים, חד וחלק.

האם מישהו מאתנו מסכים עם מה שקורה בעולם בפועל – בחיים הפרטיים, המשפחתיים, הקהילתיים, המדיניים, והעולמיים?! בטוח שלא. אולי חלקית, ואולי אפילו לא. החיים רצופים בהפתעות, חלקם נעימות ורובם לא. העולם מלא בקושיות ואי-הבנות.

***

אלו שלא מאמינים – מסכנים. רואים עולם שמפתיע אותם, ושאין להם דרך להתמודד אתו, ואין להם את מי להאשים ואל מי לפנות, בקיצור: אכזבה, מרירות וחוסר אונים. אלו שמאמינים בהשגחה עליונה – יודעים שיש סיבה למסיבה, ויש מי שמנהל את המערכת, ויודע מה הוא עושה. ולכן, הם מסתכלים על זה אחרת.

מדובר כמובן בחיים אחרים לגמרי; יכולים לראות את הטוב ולהודות על זה. יכולים לבקש על עתיד יותר טוב. יש את מי לשתף בחוויות הלא-נעימות, ובכלל, מרגישים הרבה יותר בטוח.

אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר יש הרבה הפתעות, ולא כולם נעימות. לא תמיד רואים תוצאות של התפילות, ולפעמים בכלל מרגישים שמדברים אל הקיר. ובעיקר – יש הרבה קירות חסומים, מקומות בהם באמת קשה להבין – טרגדיות, אסונות, או גרוע יותר – הצלחה של רשעים ושל השקר מול הצדיקים והאמת – ואתה מרגיש שאתה עומד מול קיר חסום, מלא קושיות מלמטה על למעלה, ולא יודע להסביר כלום. [בקיצור: איפה ה’ היה בשואה?]

***

‘הרוצה שיתקיימו נכסים – יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה”.

בפסוק שם נאמר כך: ‘מקולות מים רבים, אדירים משברי ים’. הפסוק הזה מתאר היטב את התחושה האמורה. אתה עומד מול עולם רועש וגועש, מול משברים אדירים, ואינך יודע את נפשך. מה הסיבה לכל זה? לאיפה כל זה מוביל? האם זו אכן התכנית האלוקית? האם הרע הזה שאתה פוגש הוא הטוב שה’ רוצה לתת? האם ההידרדרות המתמשכת של העולם – רוחנית, מוסרית, ואנושית – אכן מוביל לתיקון, איך, היכן ומתי?!

ועל זה ממשיך הפסוק: ‘אדיר במרום השם’. במילים אחרות: אתה שואל שאלות טובות מאד. על השאלות הללו אין תשובה, אלא ‘עובדה’. והעובדה היא ‘אדיר במרום השם’, כלומר: אכן כן, התהליך הזה, למרות שלא נראה – מוביל לטוב ולתיקון. אתה לא מבין? צודק! אז מה?…

ועל זה אומרים חז”ל ‘רוצה שיתקיימו נכסיו’? אתה רוצה להחזיק מעמד בחיים שלך, רוצה לתחזק את היהדות שלך, ולא לאבד את האמונה? ‘יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה” קח את הפסוק הזה, ותכניס אותו טוב לראש: האמת היא שכל מה שאתה רואה – הוא תהליך טוב ובריא. ויחד עם זה – אתה לא תבין.

והזמן לזה הוא חודש אדר. לא מבין למה לקחו את אסתר? לא מבין למה יש גזירה? לא מבין למה אסתר קושרת קשר עם המן? אתה צודק. אבל לא היה יכול להיות סוף יותר טוב מזה.

בינתיים, אל תהיה צודק, וגם לא חכם, אלא תשתה יין עד דלא ידע, ותבין שלא הכל אתה מבין. יהיה לך ראש יותר טוב ויותר בריא. 

פרשת תרומה באה לאחר כל סדר יציאת מצרים וקבלת התורה, ומפרשתנו עד סיום חומש שמות [חמש פרשיות] עוסקת התורה בעניין המשכן וכליו ובגדי הכהונה. ולכאורה כל זה הוא עניין בפני עצמו ולא המשך ליציאת מצרים וקבלת התורה, אלא הוא אחת ממצוות התורה – לעשות משכן ובית המקדש להשרות השכינה בעולם, וגם המצווה הזאת לכאורה אינה נוהגת בכל זמן אלא רק בזמנים מסוימים שנצטווינו עליהם.

אמנם האמת אינה כן, אלא כפי שיתבאר הפרשיות האלו הם המשך מקבלת התורה, והם התכלית של כל יציאת מצרים וקבלת התורה, ויסוד קיומו וחייו של עם ישראל בכל דור בכלל ובפרט, ולכן הם נמצאים בחומש שמות כי הם חלק ממנו, ולפעמים הם גם חלק מסדר התיקון של ‘שובבים’, כי הם עניין אחד ממש.

* * *

התמיהות בפרשה

א. האם פרשה זו נשנית כסדר, מיד לאחר קבלת התורה. או לאחר חטא העגל הכתוב בפרשת כי תשא, ואין פרשה זו כתובה כסדר, ואם כן מדוע. והאם יש שייכות בין חטא העגל לבין מצוות המשכן.

ב. ‘ויקחו לי תרומה’ – יש להבין הלשון ‘ויקחו’ ולא ‘ויתנו’, וכן הלשון ‘לי’ הוא פלא [ורש”י פירש ‘לשמי’ וגם זה צ”ב]. וגם הלשון ‘תרומה’. ובכלל יש להבין מדוע היה נצרך שבני ישראל יביאו את התרומות למשכן [בפרט באותם התרומות שהוצרך דווקא מכל ישראל – ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’], ומדוע לא יביאו העשירים לבדם, או משה רבינו בעצמו, או שיבוא בדרך נס.

ג. ‘זהב וכסף ונחושת’ וכו’ – מדוע הוצרכו כל הדברים האלו, ומדוע דווקא הדברים הללו, ומפני מה בכלל הוצרך המשכן להיבנות מכל כך הרבה עשירות?

ד. ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ – מה ההבדל בין ‘משכן’ ל’מקדש’, ומדוע נוקט הכתוב לפעמים לשון זה ולפעמים לשון זה.

ה. ‘ושכנתי בתוכם’ – היה לו לכתוב ‘בתוכו’, ומדוע נכתב ‘בתוכם’.

ביאור הפשט

א. לדברי רש”י (בפרשת כי תשא) כל הפרשה הזאת נכתבה לאחר חטא העגל, וכנראה כדי לחפות על קלונם לא נכתב כסדר, אלא נכתב פרשת העגל כבדרך אגב בתוך כל הדברים בין הציווי לעשיה. אמנם לדברי הרמב”ן הכל נכתב כסדר, ובתחילה היה ה’ציווי’ על מלאכת המשכן (בפרשת תרומה ותצוה), ואחר כך חטאו בעגל והיה צריך לפעול עליהם רחמים וכפרה (בפרשת כי תשא) ורק לאחר שסיים לפעול זאת היה יכול לקיים בפועל את מלאכת המשכן (בפרשת ויקהל פקודי).

ב. הרמב”ן מבאר לפי דרכו, שהמשכן הוא המשך לקבלת התורה, שכאשר קבלו ישראל על עצמם את התורה, ונעשה החיבור בין הקב”ה לכנסת ישראל, ראוי שישכון ביניהם להמשיך את אשר התגלה והתחיל בקבלת התורה. אמנם לפי דברי רש”י צריך לומר שהמשכן הוא תיקון לחטא העגל [וכמבואר במדרש תנחומא], וכל הצורך לעשות משכן התעורר רק לאחר חטא העגל, ובלעדיו לא היה צורך לזה. ולהלן יתבאר העניין, ועל פי זה יתבארו גם כן הלשונות ‘ויקחו’ ‘לי’ ‘תרומה’.

ג. החילוק בין ‘משכן’ ל’מקדש’ מבואר באור החיים הקדוש, שעיקר המצווה הוא לעשות ‘בית המקדש’ שהוא דבר קבוע, אלא שבתחילה עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה נצטוו לעשות בינתיים ‘משכן’ שהוא אוהל שאינו קבוע אלא הולך ממקום למקום. ואחר שכבר היה בית המקדש קבוע אסור לעשות ‘משכן’. ועדיין יש להבין החילוק ביניהם, ומה נעשה עתה בעת הגלות שאין בידנו לא מקדש ולא משכן.

ד. ‘ושכנתי בתוכם’ – הלשון ‘בתוכם’ לדברי הרמב”ן הכוונה בתוך המשכן ו’כסא הכבוד’ שבו, או בתוך המשכן והכלים. ובאור החיים הקדוש מבאר ש’בתוכם’ סובב על עם ישראל, והיה בזה ציווי להעמיד המשכן באמצע בין מחנות ישראל, שבזה נמצא שהשראת השכינה היא ‘באמצעיתם’ ובתוכם [והוא מחמת שראו ישראל (בקבלת התורה) את מחנות המלאכים ונתעורר בהם חשק לזה, ועל ידי זה כך זכו לזה].

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספרי הפנימיות, החל מדברי הזוהר הקדוש – שמאריך בפרשה זו לבאר עניין בית הכנסת ותפילת הציבור, וכן בספר ‘קדושת לוי’ ושאר ספרי החסידות, ולעובדא ולמעשה בספר ‘ליקוטי הלכות’ (השכמת הבוקר א, תפילת המנחה ז, ועוד).

* * *

וביאור העניין הוא כך:

כפי שנתבאר במאמרים הקודמים (בפרשיות יתרו ומשפטים) – התכלית של קבלת התורה אינו כדי לפרוש מהעולם ולהיות כמלאכים, אלא אדרבה, התכלית היא שהתורה תיכנס לתוך העולם ותתן בידנו כח להיות ‘אדם’, דהיינו מישהו שהוא בתוך העולם ויש בכוחו להמתיק ולבטל את הדינים וההסתרה, ולגלות איך השם יתברך נמצא בכל מקום ובכל דבר שיש בעולם [וכפי שהתבאר שם בהרחבה].

פעולה זאת נקראת ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’, כלומר ייחוד בין ה’גילוי’ של הקב”ה כפי שהוא מתגלה בעולמות העליונים, לבין ה’שכינה’ של הקב”ה כפי שהוא שוכן ומלובש בזה העולם. כי רק על ידי הפרטים שיש בעולם: דומם, צומח, חי, ומדבר, וכל היסודות שיש בעולם: אש, רוח, מים, עפר, וכל המידות שיש בעולם: אהבה, יראה, התפעלות, אמונה ועוד – אנו יכולים לקבל ‘השגה’ איך להכיר את השם יתברך באופן מוחשי ונרגש ולא באופן מופשט ובלתי נתפס.

ובהדגשה ברורה: היחוד הזה הוא בהכרח מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. כלומר, כאשר רוצים ליחד דבר עליון ודבר תחתון – יכולים לעשות זאת בשתי תנועות; או להעלות את התחתון אל העליון, או להוריד את העליון אל התחתון. וממילא לענייננו: במושכל ראשון נראה שכדי להתייחד עם הקב”ה, צריכים ‘לעלות’ אליו [כמו התנועה של המלאכים שהם ‘רצוא ושוב’ לכיוון מעלה], אך האמת היא להיפך, כי אם אנו עולים אליו – אין זה ‘שכינה’, כי כבר אינו מתלבש בזה העולם. אלא היחוד הוא כביכול ‘להוריד’ אותו אלינו, ולגלות איך שהוא ‘שוכן’ כאן ממש בזה העולם [עניין זה מבואר בדרך נפלא בזוה”ק פרשת יתרו (דף פו.) שמבאר איך כל הספירות העליונות תאבים אל הספירה התחתונה שהיא המלכות, עיין שם ‘וכבוד אלקים הסתר דבר’].

נמצא לפי זה שכל מהות קבלת התורה, הוא לעשות ‘משכן’, דהיינו לגלות בחוש כיצד השם יתברך ‘שוכן’ ונמצא ומתגלה כאן בעולם הזה. וכפי המשל הידוע בדברי חז”ל ‘למלך שהייתה לו בת יחידה, והשיאה לאוהבו, וכשרצה ליטלה עמו אמר לו: ליקח ממך איני יכול, ליפרד ממנה איני יכול, אלא בקשה אחת יש לי ממך, עשה לי קיטון אחד ואדור ביניכם’. כלומר, התורה היא ‘בתו’ של הקב”ה, דהיינו החלק ה’נולד’ ממנו שהוא ‘שכינתו’ כביכול, והוא מבקש מאתנו שכשאנו לוקחים אתנו את התורה, נפעל שגם הוא בעצמו יתגלה בכל מקום שאנו הולכים, ודו”ק.

ובעצם לא היה צריך לבנות משכן בשביל כך, אלא עצם מציאות התורה הביאה את הגילוי הזה, וכפי שהיה בלוחות הראשונות שהיו כביכול ‘לוחות אבנים’ אבל ‘כתובות באצבע אלוקים’, וכל מי שראה אותם, ראה מיד ובחוש כיצד בתוך כל דבר גשמי מאיר גילוי אורו יתברך. ובזה בטלה זוהמתן, ונתבטלו כוחות ההסתרה, והיה להם ‘חירות’ מכל הקליפות וכוחות הרע המסתירות את האמת.

* * *

אלא, שבחטא העגל נפלו מהדרגה הזאת, וחזרו לשלוט הזוהמה וכוחות ההסתרה והרע, וכבר לא היה אפשר לגלות הדבר על ידי התורה בעצמה ועל ידי הלוחות, ולכן הם נשתברו. ואחר שביקש משה רחמים, פעל שיהיה אפשר לגלות זאת מחדש בגילוי של ‘משכן’, שאינו מגרש לגמרי את החושך וההסתרה, אבל הוא מגלה את האמת למי שרואה אותו.

ולכן הוצרך המשכן להיבנות על ידי ישראל בעצמם, כי אמנם נתבאר שפעולת ה’יחוד’ הוא מלמעלה למטה, אבל אינו יכול להיות אלא על ידי ‘אתערותא דלתתא’, דהיינו על ידי גילוי רצון וחשק מצד התחתון שרוצה שיתגלה אליו העליון. ולכן היו צריכים ‘נדיבות לב’ דהיינו חשק ורצון, והוצרכו לקחת דווקא את הדברים הגשמיים שהם זהב וכסף ונחושת, וכל כך הרבה עשירות – כי דווקא בדברים האלו שהם בעצמם כוחות ההסתרה והם גרמו את חטא העגל – צריך לגלות את ה’שכינה’.

והם בעצמם הכלים להשיג ולהכיר את השם יתברך, כי הרשימה הזאת כולל כל סוגי הגוונים והמדות שיש בעולם, שהם הכלים להשיג אלוקותו יתברך במוחש ובהבנה, שזה הכוונה ‘ושכנתי בתוכם’ בלשון רבים, דהיינו בתוך כל הדברים האלו, וממילא על ידי זה יתגלה איך אני שוכן בתוך כל אחד מישראל, בכל זמן ובכל מצב.

ובזה יתבאר הלשון ‘ויקחו לי תרומה’, שאמנם צריך שיהיה מצדם ‘תרומה’ דהיינו התעוררות של חשק וכיסופים אל היחוד הזה, אבל היחוד בעצמו הוא באופן של ‘ויקחו לי’ שיקחו אותי כביכול אליהם דהיינו מלמעלה למטה, וזה שפירש רש”י ‘לשמי’, כי השם מבטא את התגלות הדבר, שיהפוך מדבר מופשט לדבר שאפשר להכיר אותו (ראה ליקוטי הלכות, ברכות השחר, ג).

* * *

והנה התיקון השלם הוא ‘בית המקדש’ ששם מתגלה בשלימות אור הלוחות, ושם רואים בחוש איך השם יתברך נמצא בכל העולם, ולכן בית המקדש היה כח משיכה לכל העולם ואפילו לכל הגוים שראו בחוש מציאותו יתברך כביכול ואיך שהוא נמצא בכל מקום בעולם.

אמנם הדרך להגיע לזה הוא על ידי ‘משכן’, דהיינו שמתחילים לגלות אותו בדרך ‘ארעי’ בכל מקום שהולכים בו אפילו במדבר, עד שזוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה שהוא ארץ ישראל ובונים את בית המקדש.

וגם בגלותנו, זה הדרך לזכות לבניין בית המקדש, על ידי שאנו עושים ‘מקדש מעט’ שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומגלים בהם ודרכם איך שהשם יתברך שוכן בינינו, וכן כל אחד בעצמו צריך לעשות ‘בתוכו’ משכן, ולגלות איך השם יתברך שוכן אצלו, וזאת על ידי הנקודות ה’טובות’ שיש בו, כי כל טוב שיש בו הוא אור אלוקי, ועל ידי שמגלה זאת עושה אצלו משכן פרטי, ומתוך המשכנות הפרטיים של כל אחד נהיה ‘משכן כללי’ שהוא הכח של בית כנסת וציבור, ומתוך כל זה יתגלה לבסוף בית המקדש השלם.

ולכן המשכן נבנה מנדבתם של ישראל, כי הנדבה שכל אחד נתן זהב וכסף ונחושת וכו’, הם הנקודות טובות שלו, שהתקבצו יחד ונעשה מהם משכן כללי, ומכל המשכנות הכלליים נבנה לבסוף בית המקדש, במהרה בימנו אמן.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 19

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים ‘מוצלחים’, או לפחות איזה ‘סיום’; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

וזה נכון, כי כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של ‘סיום’ – שבת קודש, שמיטה וכדומה.

***

אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו ‘ראש חודש’.

החג הזה אינו ‘סיום’ אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים ‘ראש חודש’.

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו ‘חג’ לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם ‘מצוה להרבות בסעודת ראש חודש’ (אורח חיים סימן תיט, וסימנך ‘תאכל יותר טוב’).

אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה ‘ראשי חדשים לעמך נתת’ וכן בהמשך ‘כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת’. הגוים אין להם בכלל ‘חודשים’, כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם ‘ראש חודש’ [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש ‘שמחה’ ויש ‘התרגשות’.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק’ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים ‘התחלה’ של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו ‘שמחים’. אם זה בלידת ילד, אם זה בהצלחה או ישועה כלשהי, ואם זה ב’סיום’. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה ‘לשמוח’, אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו ‘מתרגשים’ מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח ‘מתחיל’ תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא ‘מתחיל’, וזה מאד מרגש.

בשביל ההתרגשות הזאת איננו נדרשים לעצור את החיים, אדרבה, השמחה היא על החיים בעצמם ועל התהליכים שאנו זוכים ‘להלך’ בתוכם. כשיש ‘שמחה’ – עוצרים את החיים, כשיש ‘התרגשות’ זה הזמן הטוב ביותר להתחיל ללכת ולא לעצור.

אבל את ההליכה הזאת תעשה בצעדים יותר עליזים, שיבטאו התרגשות והתחלה מחודשת. ולכן תציין את זה עם סעודה, סעודה שתדגיש שהחיים שלנו הם תהליך, תהליך בו אנו מתקדמים ומולידים פירות, לא כמו גוים שאצלם אין תהליך ולא התקדמות לשום מקום, כהיום כן אתמול וכן מחר.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום ‘חג’ – חג של התחדשות והתחלה חדשה.