בפרשה זו אנו מתחילים את החומש השלישי מחמשה
חומשי תורה – חמוש ‘ויקרא’. חומש זה הוא המשך לחומש שמות, שבו כתוב סדר הקמת
המשכן, וכעת לאחר הקמתו מתבאר סדר העבודה שבו – שהוא עבודת הקרבנות, ולכן הוא נקרא
‘תורת כהנים’, כי עיקר עסקו הוא בעבודת הקרבנות והכהנים, וגם שאר הפרשיות שבו
שייכים וקשורים לענייני הקרבנות (כמבואר בדברי הרמב”ן).
עניין הקרבנות, הוא עבודה יסודית, שהחל כבר בפרשת
בראשית על ידי קין והבל, ולאחר מכן על ידי נח, ואצל האבות הקדושים היה בזה עבודה
קבועה. וגם כאשר משה רבינו ביקש מפרעה להוציא את בני ישראל כדי שיוכלו לעבוד את
ה’, הוא מזכיר את עבודת הקרבנות.
נמצא שהקרבנות הם עניין יסודי, ולכן כל שבת ויום
טוב מתבטא בקרבנות מיוחדים לאותו היום, וגם בכל יום צריך להקריב קרבן התמיד, ואם
המזבח פנוי מקריבים גם ‘עולת קיץ המזבח’. אך לכאורה כל זה רק בזמן המשכן ובית
המקדש, אבל בזמנינו אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ואם כן אין לנו שייכות לעבודת
הקרבנות.
אך פשיטא, שעבודה גדולה ויסודית כזאת, אין שייך
לומר שאינו שייך בזמנינו, ובהכרח שיש לנו שייכות אליו. וכבר אמרו חז”ל
שהתפילה במקום קרבן, על פי הפסוק “ונשלמה פרים שפתינו”, וצריך להבין מה
השייכות בין תפילה לקרבנות, והאם זהו דווקא בתפילה או גם בעוד עבודות. ובשביל זה
יש להבין מה עניין הקרבן, ובזה נבין איך עבודה זו שייכת לנו, ובכל פרט מחיינו.
התמיהות שבפרשה
א. ‘ויקרא אל משה’ – הוא לשון מיוחד שאינו מצוי.
כי בכל המקומות כתוב ‘ויאמר’ ‘וידבר’ אבל לא ‘ויקרא’. וקריאה זו אינה דיבור, שהרי
מיד לאחריו כתוב ‘וידבר ה’ אליו’, אלא הוא קריאה של חיבה. ולשון זה נמצא בשלשה
מקומות בלבד; במראה הסנה, בהר סיני, וכאן באוהל מועד. וצריך להבין עניינו. כמו כן
יש להבין מדוע נכתב באל”ף זעירא.
ב. באופן כללי צריך להבין מה עניין הקרבנות – מה
העניין לקחת בהמות, לשחוט אותם, ולשרוף אותם על גבי המזבח. כמו כן, ומה עניין
אכילת הקדשים, הן על ידי הכהנים והן על ידי הבעלים.
ג. הקרבנות נחלקים לשלשה מינים; הראשון – עולה,
שכולו כליל לה’ בלי שום אכילה של בני אדם. השני – חטאות ואשמות וכדומה, שיש בהם
אכילה רק לכהנים, השלישי – שלמים וכדומה, שיש בהם אכילה גם לבני אדם. ויש להבין
עניינם והחילוק ביניהם.
ד. יש שני אזהרות מיוחדים בקרבנות; מצות לא תעשה –
שלא להקריב חמץ ולא דבש, ומצות עשה – ליתן מלח על כל הקרבנות. וצריך להבין מה
עניינם.
ביאור הפשט
א. ויקרא אל משה: בדברי רש”י מבואר שפסוק זה
ללמד על הכלל יצא, ולכל דיבור קדמה ‘קריאה’. אמנם בדברי הרמב”ן והאור החיים
נראה שרק בתחילת הדיבור מאוהל מועד היה ‘קריאה’. וקריאה זו הייתה בשלשה מקומות –
בסנה, שהיה הפעם הראשון שדיבר עמו. בהר סיני, לחלוק לו כבוד יותר משאר ישראל,
ובאוהל מועד, כשהתחיל לדבר עמו משם, ייחד לו גם כן קריאה של חיבה.
ב. אל”ף זעירא: לכאורה מרמז על ענווה,
וכמבואר בכמה ספרים אמנם יש להבין מדוע
דווקא כאן נרמז עניין הענווה.
ג. עניין הקרבנות: בדברי הרמב”ם מבואר
שעניין הקרבנות הוא כדי להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה וכחות הטבע. אמנם
הרמב”ן דחה דבריו בחריפות, שאם משום כך לא היה נכתב לשונות גדולים כאלו של
‘אשה ריח ניחוח לה” וכדומה, שנראה מזה שמדובר בעניין גבוה מאד. וגם מצד סדר העולם
אינו מובן, שהרי עבודת הקרבנות החל עוד קודם שהיו עובדי עבודה זרה בעולם, וכאמור.
ומבאר העניין על דרך האמת.
ד. עניין המלח: בדברי הרמב”ם מבואר שגם זה
לאפוקי מעובדי עבודה זרה שאינם נותנים מלח, וגם בזה כתב הרמב”ן שאין זה רק
משום כך, אלא הרבה יותר, שהרי הכתוב קורא לזה ‘ברית’, ואפילו במקומות אחרים
שמזכירים עניין ברית, משתמשים בלשון ‘ברית מלח עולם’, ומבואר מכך שיש כאן עניין
יסודי מאד, והוא מבאר גם עניין זה על פי האמת.
ביאור הפנימיות
עניין הקרבנות, הוא דבר גבוה מאד, וכמבואר בדברי
הזוהר בפרשה זו על הפסוק ‘באתי לגני אחותי כלה וגו’ אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי
ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים’, ונקודת העניין הוא שיש כאן ‘סעודה’ שבה
אנו מסבים יחד עם הקב”ה כביכול. וביאור העניין, ש’קרבן’ הוא מלשון ‘קירבה’,
ועניינו לקרב את כל העולם ואת כל החיים להשם יתברך, וכמבואר בליקוטי מוהר”ן
(ח”ב סימן א), וכפי שיתבאר.
החיות רוחני
בריאת העולם היה באופן של ‘בדבר השם שמים נעשו’,
כלומר, שנמשך שפע רוחני של חיות, והוא השתלשל וירד עד שנעשה ממנו כל העולמות, וכל
היסודות של העולם; דומם, צומח, חי ומדבר. והלשון ‘השתלשל וירד’ אין הכוונה במובן ‘פיזי’
– שירד מ’מקום’ אחד ל’מקום’ אחר, אלא במובן רוחני – שירד ממהות גבוהה יותר למהות
נמוכה יותר.
והיינו, שככל שהמדרגה נמוכה יותר, אזי החיות
הרוחני הזה ‘מלובש’ יותר, ונראה יותר כדבר גשמי שמסתיר ומכסה את המציאות הרוחנית
שבו. ולכן, בעולם הבריאה עדיין רואים לגמרי את הרוחניות, ומשם נמשכים נשמות ישראל,
ובעולם היצירה שהוא עולם המלאכים כבר אין רואים לגמרי ולכן הם שואלים ‘איה מקום
כבודו’, ובעולם העשייה אין רואים בכלל רוחניות (וכמבואר בליקוטי מוהר”ן סימן
רנ”ד, שהעיניים רואות תמיד דברים גבוהים ועליונים, אלא שאין אנו מבחינים
בזה).
ובתוך עולם העשייה, יש גם כן כמה דרגות, וככל
שהמדרגה נמוכה יותר – מתכסה יותר החיות הרוחני, ולכן ניכר פחות ‘חיות’ בדבר. ולכן
בדומם אין רואים שום חיות (אף שבאמת בפנים יש תנועה תמידית, של מליוני חלקיקים
ואטומים, ואין שום נקודה ש’עומדת’. כמו כן, הנקודה הפנימית של האטום בלתי ידועה
למחקרים, כי מדובר בנקודה רוחנית).
לעומת זאת ב’צומח’ רואים קצת חיות, כי יש בו
תנועה של גדילה, וגם רואים בו חילוק בין אם הוא נבל או חי, ועוד יותר רואים זאת
בבעל חי, שכבר יש בו הרגשות. ועוד יותר ב’מדבר’ שיש בו גם שכל. והם ארבע דרגות של
חיות זה למעלה מזה. כשבאמת בכל דבר יש אותיות וחיות רוחני, אלא שככל שהוא נמוך –
הוא מכוסה יותר ואינו ניכר.
להקריב קרבנות
כל ההשתלשלות הזאת נקראת בשם ‘הלוואה’. כי בעצם
כל החיות הרוחנית שייכת להשם יתברך, אלא שהוא ‘מלוה’ אותו לכל העולמות, ולכל הדומם
צומח חי מדבר, כדי שיהיה להם חיות וקיום, אבל הוא מצפה לקבל זאת בחזרה. וזה מה
שאומרים ‘וצבא השמים לך משתחווים’ ראשי תיבות ‘מלוה’.
היחיד שיכול ‘להחזיר’ את ההלוואה – הוא האדם שיש
בו דעת ויש לו בחירה. והוא נמצא בגבול האמצע, בין העולמות העליונים ששם רואים
‘רוחניות’, לבין המדרגות התחתונות שבעולם הזה ששם אין רואים כמעט ‘חיות’. והוא
צריך ויכול לקחת את המדרגות התחתונות ולהחזירם למעלה, על ידי שהוא מברר ומגלה את
החיות הרוחני שבהם.
והנה, בתחילה הצומח יונק חיות מהדומם – כי הוא
צומח מהאדמה ועל ידי המים. לאחר מכן, מגיע ה’חי’ ויונק חיותו מהצומח, כי מאכלו הוא
מהצומח. נמצא שהחיות הרוחנית של הדומם והצומח נמצא בתוך ה’חי’, ואז צריך לבוא
ה’מדבר’ ולהעלות את כל החיות הרוחני הזה של הדומם והצומח והמדבר כאחד – להשם
יתברך.
וזה עבודת הקרבנות. כשלוקחים בהמה ושוחטים אותה
לקרבן – לוקחים חפץ שנראה שיש בו מציאות וקיום לעצמו, ובאים ושוחטים אותו להראות
שאין בו כלום, אלא מעט דם וחלב שזה מה שמחיה אותו [הדם מחיה את הלב, והחלב את
המוח], ואת הדם והחלב מקריבים על המזבח להראות שכל החיות הזה נמשך ממנו, ואז נעשה
‘אשה ריח ניחוח להשם’ – שחזר אליו השפע, באופן של ‘אמרתי ונעשה רצוני’.
לאחר שעשו פעולה זאת, כעת יכולים להבין ולגלות –
שגם הבשר שמקודם היה נראה כבהמה גשמית, יש בו חיות רוחני, וכעת יכולים לאכול אותו
בקדושה, מתוך הכרה שאינו מנותק מהרוחניות, אלא יש בו חיות רוחני ויכולים להתקרב על
ידו להשם יתברך, ולכן הבשר נעשה קדשים ואוכלים אותו בקדושה.
שלשה מיני קרבנות
והנה יש שלשה מיני קרבנות; עולה – כליל לה’, חטאת
ואשם – אכילה לכהנים, שלמים – אכילה לבעלים. והאופן הנכון והמתוקן הוא קרבן
‘שלמים’, כי באמת אין השם יתברך רוצה ש’נשחט’ את העולם, אלא אדרבה, שיהיה עולם
קיים ונגלה בתוכו כשהוא עדיין ‘חי’ את החיות הרוחנית שיש בו. ולכן, רוב קרבנות
היחיד הם שלמים, וכשהביאו דמי מעשר שני לירושלים קנו מהם שלמים, וכל בהמה שנמצאת
אבודה הקריבו אותה שלמים.
אלא שיש גם קרבן עולה וחטאת. והיינו שכשאדם מרגיש
שהוא ‘תפוס’ כל כך בתוך הכיסוי וההסתרה של הגשמיות, ואינו יכול בכלל לגלות מתוכו
את החיות הרוחנית – צריך לפעמים לעשות פעולה של ‘שחיטה’, ולהתנתק מהעולם הגשמי
לגמרי, רק לעשות איזה פעולה של ‘כליל להשם’, וזה קרבן עולה.
כמו כן, כשאדם פגם חס ושלום, ואז נאחז בו יותר
הקליפות וההסתרה, ובמצב כזה אינו יכול לאכול בקדושה – אזי מביא קרבן חטאת או אשם,
ואז הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הכהן הוא כביכול ‘האדם המתוקן’ שיכול לאכול
כראוי, ואז הבעלים שאינו יכול לאכול כראוי מסתכל בו ולומד ממנו איך צריכים לאכול. ואז,
אחר הקרבת העולה והחטאת – יכולים לחזור ולהקריב שלמים, שהם המצב המתוקן.
שאור דבש, ומלח
אמנם יש שני דברים שאי אפשר להקריב על המזבח, והם
דבש ושאור. דבש הוא ‘דבר מתוק’ – ודבר מתוק כל העולם נמשכים אחריו, אך אי אפשר
לאכול ממנו הרבה, כי זה משביע ואם ממשיך לאכול הוא מקיא, כמו שכתוב ‘דבש מצאת אכול
דייך, פן תשבענו והקאתו’.
וזאת משום שהוא אור גבוה מאד שאי אפשר לגלות אותו
בתוך העולם. ואלו שנמשכים אחריו – מתנתקים מהעולם, לטוב או למוטב. והשאור הוא
להיפך, כי הוא תוקף הכיסוי הגשמי שאי אפשר לגלות אותו, ואין כאן מקום לבאר, ויתבאר
בעניין חמץ ומצה בעז”ה.
לעומת זאת, המלח מוכרח להיות בכל קרבן. כי המלח
יש בו תכונה מיוחדת – שאם אין נותנים אותו, אין טעם במאכל, ואם נותנים אותו יותר
מדי, אי אפשר לאכול כלל. וגם יש בו תכונה שיכול ‘לשמר’ ולקיים דבר לאורך זמן. וכל
זה מרמז על מדת היסוד (כמבואר בדברי הרמב”ן), שהוא הכח שמחבר ומאחד בין הכח
הרוחני לבין המציאות הגשמית, כמו שכתוב על מדת היסוד ‘כי כל בשמים ובארץ’ – דאחיד
בשמיא וארעא. ולכן צריך לתת אותו בכל קרבן.
ויקרא אל משה
ולכן דווקא בפרשה זו נאמר ‘ויקרא’ מלשון חיבה
וקירוב, כי פרשה זו מגלה שכל ‘דיבור’ ו’אמירה’ אינו רק ציווי מה לעשות, אלא הדרכה
כיצד לקרב כל דבר שבעולם להשם יתברך, ואזי המצוה היא מלשון ‘צוותא’ וכמו שאומרים
‘אשר קדשנו במצוותיו’, מלשון ‘הרי את מקודשת לי’.
והאל”ף היא זעירא, כי כדי להתקרב צריך
בתחילה להקריב את עצמו, בבחינת עולה, ואז יכול לקרב את כל הדברים שבעולם להשם
יתברך.
Podcast: Play in new window | Download