ארכיון לחודש : מרץ, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 31

האם אפשר להתחתן כל יום?

מאחלים שלא יקרה לאף אחד… ובכל זאת – אפשר וצריך להתחתן בכל יום.

***

השמחה הגדולה ביותר בעולם – היא חתונה.

כל כך הרבה כוחות משקיעים סביב חתונה, וכל כך הרבה כספים; אולם גדול, סעודה משובחת, תזמורת, ושאר ירקות. טורחים להכין הזמנות, להזמין את הצדיקים ואת הנשמות שכבר נפטרו, בקיצור, הרבה רעש והרבה בלגן סביב לחתונה.

בפשטות, לא מובן על מה הרעש, ומה השמחה הגדולה דווקא במעמד הזה. בפנימיות, יש בזה הרבה דברים נפלאים, עד שקבלת התורה נמשל ל’יום חתונתו’. אבל בין הפשטות לסודות התורה – יש נקודה פשוטה, שנוגעת לכל אחד.

החתונה, איננה חד-פעמי, אלא תהליך שמתחיל ביום החתונה וממשיך לאורך כל החיים. אדם שאינו נשוי אינו אדם, והוא חסר מכל טוב. כהן גדול שאינו נשוי אינו יכול לעשות עבודתו, ונדב ואביהו שלא רצו לישנא – נענשו ומתו.

***

חתונה הוא חיבור.

וזה מה שאנחנו אמורים לעשות כל יום וכל היום. לחבר ‘אלינו’ עוד ועוד דברים.

דברים שהם כבר חלק מאתנו, אין צורך ‘לחבר’ אותם, מה שנשאר לחבר הוא רק דברים שהיו עד כה נפרדים ורחוקים, ואותם יש לנו לקרב ולחבר.

כשאדם קם בבוקר, הוא לא קם כדי להיות מה שהיה אתמול, וכדי לחיות עם מה שכבר יש לו. בשביל זה הוא לא היה נברא עוד פעם ליום נוסף. הוא קם כדי להיות משהו חדש שמעולם לא היה, וזאת באמצעות דברים שמעולם לא היו לו.

בכל יום יש לימוד תורה חדש, מצוות חדשים, ומעשים טובים שמעולם לא עשה. ולא רק – כל ממון שאדם צובר, כל אוכל שהוא אוכל, וכל אדם שהוא יוצר אתו קשר – יש כאן חיבור חדש של משהו שעד עתה היה נפרד. ולא רק חיבור פיזי, אלא גם כל דבר שאדם מסתכל עליו באמונה, ומחבר אותו לה’ – הוא לקח משהו רחוק, וחיבר אותו.

***

וזהו, במילה אחת – כל התפקיד שלנו: לחבר ולחבר ולחבר.

ואיך נדע את מה לחבר? איזה דברים מוטל עלי ואיזה מוטל על החבר שלי?! התשובה גם היא לקוחה מהחתונה. רגע קודם הקידושין, הכלה מסובבת את החתן, בסוד ‘נקבה תסובב גבר’, והרמז בזה הוא ברור: אל תחפש רחוק, אלא בדיוק את מה שנמצא לידך ומסביבך – את זה אתה צריך ‘לישא’, את זה עליך לחבר.

אלו הם חיים אמיתיים, שמתחדשים כל הזמן, ומחדשים את הכוחות בכל רגע מחדש. טעמו וראו.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 29

לא קל להיות ילד מאומץ.

יש לו ‘כאילו’ אבא ואמא, אבל רק כאילו.

יכול להיות שהם נותנים ‘בדיוק’ את מה שנותנים כל אבא ואמא, ויכול להיות אפילו יותר. לא חסר לילד המאומץ כלום, אבל עדיין – אין לו אבא ואמא אמיתיים. מה ההבדל?

***

ילד רגיל, שיש לו אבא ואמא ביולוגיים – יודע שהוא ילד ‘שלהם’, והם אוהבים ‘אותו’, אותו ממש – כמו שהוא, וכמו כל מה שהוא רק יהיה. הוא יודע שהוריו לעולם לא ‘יתחרטו’ על מציאותו, ולא יחשבו פעמיים אם להמשיך להחזיק אותו. זה בכלל לא נושא, הוא הילד שלהם והם ההורים שלו, נקודה.

הוא אמנם יודע שהם רוצים ממנו שיהיה ילד טוב, הם מצפים שהוא יתנהג כראוי, ומייחלים שירווה אותם נחת. הוא יודע שאם הוא לא יתנהג כראוי – זה יגרום להם צער, ואולי הם אפילו יענישו אותו. אבל הם ימשיכו להיות ההורים שלו, והוא ימשיך להיות בן שלהם. כי האהבה ביניהם היא נתון שאינו מוטל בספק או במבחן.

לעומת זאת, ילד מאומץ – כל הזמן מרגיש ‘במבחן’. הוא מרגיש כל הזמן כל הזמן צורך לרצות אותם (בפת”ח), להיות ילד טוב, ולהתנהג בסדר. ולא רק בשביל לשמח אותם או לגרום להם נחת, ולא רק כדי לא לצער אותם או להינצל מעונש, אלא פשוט כדי להישאר ‘בן’ שלהם.

הוא יודע שאין לו את הפריבילגיה לשחרר את הידיים והרגליים, ולדעת ש’יהיה מה שיהיה – הוא נשאר בן שלהם’. לא. ממש לא. אין לו שום הבטחה כזאת, והם בהחלט יכולים ברגע מסוים להתחרט, או להפסיק לאהוב אותו.

והנפקא מינה – איננה רק כשהוא לא רוצה להתנהג כראוי, או ברגע של חולשה. אלא בכל רגע ורגע. גם כשהוא מתנהג טוב, וגם כשהכל בסדר ‘פלוס’ – החיים שלו אינם אותם חיים, כי אין לו אבא ואמא אמיתיים, ולכן, אין לו קרקע יציבה, והחיים שלו אינם באותה רמה של כל ילד אחר.

***

אנחנו חיים כמו ילדים מאומצים – אצל אבינו שבשמים.

כל יום וכל רגע – אנו חיים תחת התחושה שאנחנו במבחן, ושהקשר והאהבה שיש בינינו לבין אבינו שבשמים, מותנה ועומד. ביום שאתה טוב – הוא אוהב אותך, וביום שאינך כזה – הוא פחות אוהב אותך.

וזה עוד במצב ‘טוב’. במצב יותר גרוע – אנו משוכנעים שהוא כבר התאכזב מאתנו, ולא מי יודע מה מתעניין. הוא כבר לא ‘בונה’ עלינו, לקבל נחת מי יודע מה. אז הקשר נהיה כזה קר ובלתי מחייב, ואנחנו מרגישים כמו יתומים בחיי האב.

יש כאן מסר מוטעה, שמגיע מהתחנה של ‘המן-עמלק’. לדבריו, אם אתה ‘ישן מן המצוות’ אז גם ‘אלוקיהם ישן הוא’. ואתה כל הזמן אמור להחזיק את היד על הדופק, ולבדוק האם ‘יש השם בקרבנו אם אין’.

וזו טעות קריטית! אתה לא ‘בן מאומץ’, אלא ‘בן ביולוגי’ – הוא לא יכול להתייאש ממך, ולא יכול להפסיק לאהוב אותך, כי אתה שלו. ועל כך עונה לו הקב”ה ‘ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול’ – אין שינה, ואין זקנה, אין יאוש, ואין ריחוק, כי כל הדברים האלו שייכים בקשר ‘תלוי’ ובלתי מחייב, מה שלא ניתן לומר על הקשר שלנו.

בפורים, תזכיר לעצמך מי אתה. ותסיר את עצמך מרשימת התפוצה של עמלק, בנימוק: ‘לא רלוונטי’…

בפרשה זו אנו מתחילים את החומש השלישי מחמשה חומשי תורה – חמוש ‘ויקרא’. חומש זה הוא המשך לחומש שמות, שבו כתוב סדר הקמת המשכן, וכעת לאחר הקמתו מתבאר סדר העבודה שבו – שהוא עבודת הקרבנות, ולכן הוא נקרא ‘תורת כהנים’, כי עיקר עסקו הוא בעבודת הקרבנות והכהנים, וגם שאר הפרשיות שבו שייכים וקשורים לענייני הקרבנות (כמבואר בדברי הרמב”ן).

עניין הקרבנות, הוא עבודה יסודית, שהחל כבר בפרשת בראשית על ידי קין והבל, ולאחר מכן על ידי נח, ואצל האבות הקדושים היה בזה עבודה קבועה. וגם כאשר משה רבינו ביקש מפרעה להוציא את בני ישראל כדי שיוכלו לעבוד את ה’, הוא מזכיר את עבודת הקרבנות.

נמצא שהקרבנות הם עניין יסודי, ולכן כל שבת ויום טוב מתבטא בקרבנות מיוחדים לאותו היום, וגם בכל יום צריך להקריב קרבן התמיד, ואם המזבח פנוי מקריבים גם ‘עולת קיץ המזבח’. אך לכאורה כל זה רק בזמן המשכן ובית המקדש, אבל בזמנינו אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ואם כן אין לנו שייכות לעבודת הקרבנות.

אך פשיטא, שעבודה גדולה ויסודית כזאת, אין שייך לומר שאינו שייך בזמנינו, ובהכרח שיש לנו שייכות אליו. וכבר אמרו חז”ל שהתפילה במקום קרבן, על פי הפסוק “ונשלמה פרים שפתינו”, וצריך להבין מה השייכות בין תפילה לקרבנות, והאם זהו דווקא בתפילה או גם בעוד עבודות. ובשביל זה יש להבין מה עניין הקרבן, ובזה נבין איך עבודה זו שייכת לנו, ובכל פרט מחיינו.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ויקרא אל משה’ – הוא לשון מיוחד שאינו מצוי. כי בכל המקומות כתוב ‘ויאמר’ ‘וידבר’ אבל לא ‘ויקרא’. וקריאה זו אינה דיבור, שהרי מיד לאחריו כתוב ‘וידבר ה’ אליו’, אלא הוא קריאה של חיבה. ולשון זה נמצא בשלשה מקומות בלבד; במראה הסנה, בהר סיני, וכאן באוהל מועד. וצריך להבין עניינו. כמו כן יש להבין מדוע נכתב באל”ף זעירא.

ב. באופן כללי צריך להבין מה עניין הקרבנות – מה העניין לקחת בהמות, לשחוט אותם, ולשרוף אותם על גבי המזבח. כמו כן, ומה עניין אכילת הקדשים, הן על ידי הכהנים והן על ידי הבעלים.

ג. הקרבנות נחלקים לשלשה מינים; הראשון – עולה, שכולו כליל לה’ בלי שום אכילה של בני אדם. השני – חטאות ואשמות וכדומה, שיש בהם אכילה רק לכהנים, השלישי – שלמים וכדומה, שיש בהם אכילה גם לבני אדם. ויש להבין עניינם והחילוק ביניהם.

ד. יש שני אזהרות מיוחדים בקרבנות; מצות לא תעשה – שלא להקריב חמץ ולא דבש, ומצות עשה – ליתן מלח על כל הקרבנות. וצריך להבין מה עניינם.

ביאור הפשט

א. ויקרא אל משה: בדברי רש”י מבואר שפסוק זה ללמד על הכלל יצא, ולכל דיבור קדמה ‘קריאה’. אמנם בדברי הרמב”ן והאור החיים נראה שרק בתחילת הדיבור מאוהל מועד היה ‘קריאה’. וקריאה זו הייתה בשלשה מקומות – בסנה, שהיה הפעם הראשון שדיבר עמו. בהר סיני, לחלוק לו כבוד יותר משאר ישראל, ובאוהל מועד, כשהתחיל לדבר עמו משם, ייחד לו גם כן קריאה של חיבה.

ב. אל”ף זעירא: לכאורה מרמז על ענווה, וכמבואר בכמה ספרים  אמנם יש להבין מדוע דווקא כאן נרמז עניין הענווה.

ג. עניין הקרבנות: בדברי הרמב”ם מבואר שעניין הקרבנות הוא כדי להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה וכחות הטבע. אמנם הרמב”ן דחה דבריו בחריפות, שאם משום כך לא היה נכתב לשונות גדולים כאלו של ‘אשה ריח ניחוח לה” וכדומה, שנראה מזה שמדובר בעניין גבוה מאד. וגם מצד סדר העולם אינו מובן, שהרי עבודת הקרבנות החל עוד קודם שהיו עובדי עבודה זרה בעולם, וכאמור. ומבאר העניין על דרך האמת.

ד. עניין המלח: בדברי הרמב”ם מבואר שגם זה לאפוקי מעובדי עבודה זרה שאינם נותנים מלח, וגם בזה כתב הרמב”ן שאין זה רק משום כך, אלא הרבה יותר, שהרי הכתוב קורא לזה ‘ברית’, ואפילו במקומות אחרים שמזכירים עניין ברית, משתמשים בלשון ‘ברית מלח עולם’, ומבואר מכך שיש כאן עניין יסודי מאד, והוא מבאר גם עניין זה על פי האמת.

ביאור הפנימיות

עניין הקרבנות, הוא דבר גבוה מאד, וכמבואר בדברי הזוהר בפרשה זו על הפסוק ‘באתי לגני אחותי כלה וגו’ אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים’, ונקודת העניין הוא שיש כאן ‘סעודה’ שבה אנו מסבים יחד עם הקב”ה כביכול. וביאור העניין, ש’קרבן’ הוא מלשון ‘קירבה’, ועניינו לקרב את כל העולם ואת כל החיים להשם יתברך, וכמבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן א), וכפי שיתבאר.

החיות רוחני

בריאת העולם היה באופן של ‘בדבר השם שמים נעשו’, כלומר, שנמשך שפע רוחני של חיות, והוא השתלשל וירד עד שנעשה ממנו כל העולמות, וכל היסודות של העולם; דומם, צומח, חי ומדבר. והלשון ‘השתלשל וירד’ אין הכוונה במובן ‘פיזי’ – שירד מ’מקום’ אחד ל’מקום’ אחר, אלא במובן רוחני – שירד ממהות גבוהה יותר למהות נמוכה יותר.

והיינו, שככל שהמדרגה נמוכה יותר, אזי החיות הרוחני הזה ‘מלובש’ יותר, ונראה יותר כדבר גשמי שמסתיר ומכסה את המציאות הרוחנית שבו. ולכן, בעולם הבריאה עדיין רואים לגמרי את הרוחניות, ומשם נמשכים נשמות ישראל, ובעולם היצירה שהוא עולם המלאכים כבר אין רואים לגמרי ולכן הם שואלים ‘איה מקום כבודו’, ובעולם העשייה אין רואים בכלל רוחניות (וכמבואר בליקוטי מוהר”ן סימן רנ”ד, שהעיניים רואות תמיד דברים גבוהים ועליונים, אלא שאין אנו מבחינים בזה).

ובתוך עולם העשייה, יש גם כן כמה דרגות, וככל שהמדרגה נמוכה יותר – מתכסה יותר החיות הרוחני, ולכן ניכר פחות ‘חיות’ בדבר. ולכן בדומם אין רואים שום חיות (אף שבאמת בפנים יש תנועה תמידית, של מליוני חלקיקים ואטומים, ואין שום נקודה ש’עומדת’. כמו כן, הנקודה הפנימית של האטום בלתי ידועה למחקרים, כי מדובר בנקודה רוחנית).

לעומת זאת ב’צומח’ רואים קצת חיות, כי יש בו תנועה של גדילה, וגם רואים בו חילוק בין אם הוא נבל או חי, ועוד יותר רואים זאת בבעל חי, שכבר יש בו הרגשות. ועוד יותר ב’מדבר’ שיש בו גם שכל. והם ארבע דרגות של חיות זה למעלה מזה. כשבאמת בכל דבר יש אותיות וחיות רוחני, אלא שככל שהוא נמוך – הוא מכוסה יותר ואינו ניכר.

להקריב קרבנות

כל ההשתלשלות הזאת נקראת בשם ‘הלוואה’. כי בעצם כל החיות הרוחנית שייכת להשם יתברך, אלא שהוא ‘מלוה’ אותו לכל העולמות, ולכל הדומם צומח חי מדבר, כדי שיהיה להם חיות וקיום, אבל הוא מצפה לקבל זאת בחזרה. וזה מה שאומרים ‘וצבא השמים לך משתחווים’ ראשי תיבות ‘מלוה’.

היחיד שיכול ‘להחזיר’ את ההלוואה – הוא האדם שיש בו דעת ויש לו בחירה. והוא נמצא בגבול האמצע, בין העולמות העליונים ששם רואים ‘רוחניות’, לבין המדרגות התחתונות שבעולם הזה ששם אין רואים כמעט ‘חיות’. והוא צריך ויכול לקחת את המדרגות התחתונות ולהחזירם למעלה, על ידי שהוא מברר ומגלה את החיות הרוחני שבהם.

והנה, בתחילה הצומח יונק חיות מהדומם – כי הוא צומח מהאדמה ועל ידי המים. לאחר מכן, מגיע ה’חי’ ויונק חיותו מהצומח, כי מאכלו הוא מהצומח. נמצא שהחיות הרוחנית של הדומם והצומח נמצא בתוך ה’חי’, ואז צריך לבוא ה’מדבר’ ולהעלות את כל החיות הרוחני הזה של הדומם והצומח והמדבר כאחד – להשם יתברך.

וזה עבודת הקרבנות. כשלוקחים בהמה ושוחטים אותה לקרבן – לוקחים חפץ שנראה שיש בו מציאות וקיום לעצמו, ובאים ושוחטים אותו להראות שאין בו כלום, אלא מעט דם וחלב שזה מה שמחיה אותו [הדם מחיה את הלב, והחלב את המוח], ואת הדם והחלב מקריבים על המזבח להראות שכל החיות הזה נמשך ממנו, ואז נעשה ‘אשה ריח ניחוח להשם’ – שחזר אליו השפע, באופן של ‘אמרתי ונעשה רצוני’.

לאחר שעשו פעולה זאת, כעת יכולים להבין ולגלות – שגם הבשר שמקודם היה נראה כבהמה גשמית, יש בו חיות רוחני, וכעת יכולים לאכול אותו בקדושה, מתוך הכרה שאינו מנותק מהרוחניות, אלא יש בו חיות רוחני ויכולים להתקרב על ידו להשם יתברך, ולכן הבשר נעשה קדשים ואוכלים אותו בקדושה.

שלשה מיני קרבנות

והנה יש שלשה מיני קרבנות; עולה – כליל לה’, חטאת ואשם – אכילה לכהנים, שלמים – אכילה לבעלים. והאופן הנכון והמתוקן הוא קרבן ‘שלמים’, כי באמת אין השם יתברך רוצה ש’נשחט’ את העולם, אלא אדרבה, שיהיה עולם קיים ונגלה בתוכו כשהוא עדיין ‘חי’ את החיות הרוחנית שיש בו. ולכן, רוב קרבנות היחיד הם שלמים, וכשהביאו דמי מעשר שני לירושלים קנו מהם שלמים, וכל בהמה שנמצאת אבודה הקריבו אותה שלמים.

אלא שיש גם קרבן עולה וחטאת. והיינו שכשאדם מרגיש שהוא ‘תפוס’ כל כך בתוך הכיסוי וההסתרה של הגשמיות, ואינו יכול בכלל לגלות מתוכו את החיות הרוחנית – צריך לפעמים לעשות פעולה של ‘שחיטה’, ולהתנתק מהעולם הגשמי לגמרי, רק לעשות איזה פעולה של ‘כליל להשם’, וזה קרבן עולה.

כמו כן, כשאדם פגם חס ושלום, ואז נאחז בו יותר הקליפות וההסתרה, ובמצב כזה אינו יכול לאכול בקדושה – אזי מביא קרבן חטאת או אשם, ואז הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הכהן הוא כביכול ‘האדם המתוקן’ שיכול לאכול כראוי, ואז הבעלים שאינו יכול לאכול כראוי מסתכל בו ולומד ממנו איך צריכים לאכול. ואז, אחר הקרבת העולה והחטאת – יכולים לחזור ולהקריב שלמים, שהם המצב המתוקן.

שאור דבש, ומלח

אמנם יש שני דברים שאי אפשר להקריב על המזבח, והם דבש ושאור. דבש הוא ‘דבר מתוק’ – ודבר מתוק כל העולם נמשכים אחריו, אך אי אפשר לאכול ממנו הרבה, כי זה משביע ואם ממשיך לאכול הוא מקיא, כמו שכתוב ‘דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו’.

וזאת משום שהוא אור גבוה מאד שאי אפשר לגלות אותו בתוך העולם. ואלו שנמשכים אחריו – מתנתקים מהעולם, לטוב או למוטב. והשאור הוא להיפך, כי הוא תוקף הכיסוי הגשמי שאי אפשר לגלות אותו, ואין כאן מקום לבאר, ויתבאר בעניין חמץ ומצה בעז”ה.

לעומת זאת, המלח מוכרח להיות בכל קרבן. כי המלח יש בו תכונה מיוחדת – שאם אין נותנים אותו, אין טעם במאכל, ואם נותנים אותו יותר מדי, אי אפשר לאכול כלל. וגם יש בו תכונה שיכול ‘לשמר’ ולקיים דבר לאורך זמן. וכל זה מרמז על מדת היסוד (כמבואר בדברי הרמב”ן), שהוא הכח שמחבר ומאחד בין הכח הרוחני לבין המציאות הגשמית, כמו שכתוב על מדת היסוד ‘כי כל בשמים ובארץ’ – דאחיד בשמיא וארעא. ולכן צריך לתת אותו בכל קרבן.

ויקרא אל משה

ולכן דווקא בפרשה זו נאמר ‘ויקרא’ מלשון חיבה וקירוב, כי פרשה זו מגלה שכל ‘דיבור’ ו’אמירה’ אינו רק ציווי מה לעשות, אלא הדרכה כיצד לקרב כל דבר שבעולם להשם יתברך, ואזי המצוה היא מלשון ‘צוותא’ וכמו שאומרים ‘אשר קדשנו במצוותיו’, מלשון ‘הרי את מקודשת לי’.

והאל”ף היא זעירא, כי כדי להתקרב צריך בתחילה להקריב את עצמו, בבחינת עולה, ואז יכול לקרב את כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

Podcast: Play in new window | Download

להלן סיכום השיעור בכתב ובסוף הפוסט יש קישור להורדה של השיעור המלא להאזנה, בנוסף ה 10-15 דקות האחרונה של השיעור להאזנה כוללות דיבורים על אדר ופורים

פרשת פקודי היא הסיום של סדר המשכן, ושל כל חומש שמות – והיא התכלית של כל סדר בריאת העולם, האבות הקדושים, יציאת מצרים וקבלת התורה (כמבואר בדברי הרמב”ן), שכל אלו נועדו להגיע למצב הזה של ‘ושכנתי בתוכם’.

באופן פרטי, פרשת פקודי היא המשך לפרשת ויקהל, שמפרטת את סדר ‘עשיית’ המשכן; כשבפרשת ויקהל מפורט סדר עשיית המשכן וכליו, ובפרשת פקודי מפורט סדר עשיית בגדי הכהונה, וסדר הקמת המשכן למעשה.

אמנם הפתיחה לפרשה זו מתייחדת בפני עצמה, ובו מבואר מניין התרומות שהביאו בני ישראל, מזהב וכסף ונחושת. ויש להבין מה עניין ההקדמה הזאת, מפני מה היא נצרכת, ואיזה יסוד מתבאר בו שמשום כך היא משמשת כפתיחת הפרשה, והקדמה לסיום מעשה המשכן.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אלה פקודי המשכן משכן העדות’, מדוע נכתב בכפל לשון ‘משכן משכן’. ומהו ‘משכן העדות’ – על מה הוא משמש כעדות.

ב. ‘עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן’ – מה עניין עבודת הלווים לכאן, הרי עבודת הלווים היא פירוק המשכן והקמתו, ומה עניין עבודה זו לפקודי המשכן.

ג. מדוע הזכיר שוב ‘ובצלאל בן אורי בן חור וגו’ ואתו אהליאב וגו” – הרי כבר הזכיר זאת פעמיים, בפרשת כי תשא ובפרשת ויקהל. 

ביאור הפשט

א. כפל הלשון ‘משכן משכן’: בדברי רש”י מבואר שכפל הלשון מרמז שהמשכן הוא מלשון ‘משכון’, על שם שהוא ‘מתמשכן’ על עוונותיהם של ישראל, שכשחטאו נטל מהם כביכול הקב”ה ‘משכון’ ולקח מהם את בית המקדש. והוא תמוה, וכי מדוע יש להזכיר עניין זה של צער, בזמן השמחה של בניין המשכן.

ב. משכן העדות: בדברי רש”י מבואר שהוא עדות שהקב”ה כיפר להם על מעשה העגל. ובדברי הרמב”ן מבואר ש’העדות’ הם הלוחות, וכל המשכן נבנה בשביל הלוחות, ולכן הוא נקרא ‘משכן העדות’.

ובדברי אור החיים הקדוש מבואר שהמשכן הוא עדות על יושרו של משה. כי כל התרומות והנדבות הביאו אליו, והיה מקום לחשד ח”ו שלא נטל לעצמו, אך המשכן העיד עליו שהיה נקי כפיים, וזאת על ידי שלא היה מי שיכול להקימו אלא משה, ובוודאי אם היה ח”ו שמץ בידו לא היה באפשרי, ובזה התגלה נקיותו. והוא תמוה, וכי כל המשכן בא כדי לגלות ‘נקיות כפיו’ של משה.

ג. עבודת הלווים: בדברי רש”י מבואר כפשוטו שהולך על עבודת הפירוק וההקמה והמשא. והוא תמוה לכאורה. ובדברי הרמב”ן מבואר שאותם שהיו ממונים על הפירוק וההקמה, היו גם ממונים על עשייתו והכנתו. ולכך הם השתתפו ב’פקודי המשכן’, למנות את התרומות ולמסור אותם לעוסקים במלאכת הקודש.

ד. בצלאל ואהליאב: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, בהמשך לכך שהמשכן הוא עדות על נקיותו של משה. שהיה מקום לחשוב שמא רק משה היה יכול להקים כי היה לו ‘כוחות’ שלא היו לאחרים, ולכן המשיך הכתוב ‘עבודת הלווים’, שהם הקימו בכל פעם את המשכן, ואם כן היה להם הכח הזה. ואם תאמר שמשה היה לו ‘חכמה’ מיוחדת, הרי בצלאל ואהליאב היה להם חכמה לעשות את כל כלי המשכן. ובהכרח שלא משום ‘גבורה’ מיוחדת או ‘חכמה’ מיוחדת שהיה למשה, אלא קדושתו ונקיות כפיו.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המובא בליקוטי מוהר”ן (סימן ע), וכדלהלן:

בדברי חז”ל מבואר באופן נוסף עניין ה’משכון’ שהזכיר רש”י. ומבואר שם שאין זה ‘משכון’ שאנחנו כביכול נותנים להקב”ה, אלא להיפך – ‘משכון’ שהוא נותן לנו, ומבטיח שלעולם יהיה משכנו בינינו, גם בעת חורבנו של בית המקדש.

וביאור העניין התבאר בהרחבה בפרשת תרומה, שלכתחילה היה צריך להיות רק ‘בית המקדש’ שהוא דבר קבוע, אמנם אחר חטא העגל, פעל משה שגם כשאין ‘בית המקדש’ יהיה משכן, כלומר שיהיה אפשר להמשיך כל קדושת הבית המקדש לתוך ‘משכן’ ארעי, ולכל מקום שהוא הולך. ובזה נכלל, שגם כשאין בכלל בית המקדש ולא משכן, גם כן יהיה שכינתו בינינו. הכיצד?

משכן – כח המושך

הלשון ‘משכן’ הוא לשון משיכה, כמו שכתוב ‘משכני אחריך נרוצה’. והנה, כל העולם עומד על ‘כח המשיכה’, שרק על ידו יכולים לעמוד על הארץ ולא ליפול או לעמוד באויר. אמנם כנגד ‘כח המושך’ יש ‘כח המכריח’ שיכול לנתק דבר מכח המשיכה ולהרים אותו באויר, אמנם אינו ‘מבטל’ בזה כח המשיכה אלא רק ‘מכריח’ את אותו הדבר נגד כח המשיכה, עד שיפסיק ‘להכריח’ אותו, ובאותו רגע יחזור מיד לכח המושך.

וכמו כן, פעל משה רבינו שיהיה ברוחניות. והיינו, שיש ‘כח המושך’ רוחני, שמושך כל העולם להשם יתברך, אל התורה ואל הקדושה. ועל ידי כך, האדם מעצם טבעו צריך להיות נמשך אל האמונה ואל האמת. אלא שיש כנגד כח המושך הרוחני גם ‘כח המכריח’, דהיינו: א. הגוף – שמכריח את האדם לכל מיני צרכים גשמיים, ומרחיק אותו מכח המושך של הנשמה. ב. היצר הרע – שמכריח את האדם לעשות רע, ולהימנע מעשיית הטוב, ומרחיק אותו מכח המושך של התורה. ג. בני אדם – שמבלבלים את האדם בדעות כוזבות, ומפתים אותו להתרחק מן האמת.

ויש בזה חיזוק גדול. כי בפשטות נראה שצריך להתייגע בשתי חלקים: הן להסיר מעצמו הרע, והן לבנות בתוכו הטוב. אמנם לפי האמור אינו כן, אלא השייכות אל הקדושה כבר קיימת בו מעצם טבעו, ואינו צריך אלא להסיר את המונעים ו’מכריחים’ אותו כנגד הקדושה. וכמבואר בספרים (קובץ מאמרים לר’ אלחנן ווסרמן, ועוד הרבה) ששואלים כיצד ניתן לצוות על האמונה ועל האהבה, ומבארים שמעצם טבע הבריאה והאדם – יש בו אמונה ואהבת ה’, אלא שיש על זה כיסויים, ואינו נצרך אלא להסירם.

כח המושך – וכח המכריח

והנה בפשטות נראה ש’כח המושך’ הוא כח חיובי, ו’כח המכריח’ הוא כח שלילי. ואם כן לכאורה צריך לשבור ולהתרחק מ’כח המכריח’, ולדבוק רק ב’כח המושך’. אמנם, יסוד בידנו שאין שום דבר שנברא לבטלה, וכל כח שיש בעולם נברא כדי להשתמש עמו, ואם כן, בהכרח שיש גם צורך ב’כח המכריח’.

וביאור העניין, מבואר בליקוטי הלכות, על פי דוגמא משעון שבנוי על ידי ‘קפיצים’, באופן שיש קפיץ אחד שסגור ומנסה בכל כוחו להיפתח, ויש קפיץ אחר שאינו מניח לו. נמצא שיש כאן ‘כח המושך’ מחד, והיינו מה שהקפיץ רוצה להיפתח, ויש ‘כח המכריח’ שהוא הקפיץ השני שאינו מניח לו. והנה אם היה רק ‘כח המושך’ והיה נפתח לגמרי, או ש’כח המכריח’ לא היה מניח לו בכלל להיפתח כלום – לא היה נעשה כלום, אבל על ידי שיש את שניהם, ו’כח המכריח’ אמנם אינו מניח לו אבל הוא מצליח לנצח אותו מעט – על ידי זה נעשה שעון. וכך יכולים לעשות כל מיני מכונות שבעולם.

וכך גם באדם. אילו היה בו רק ‘כח המושך’, והיה נמשך לגמרי אל הקדושה – לא היה יכול לעשות עם זה כלום, ולא היה מחזיק מעמד. וכן, אילו לא היה אפשר לנצח כלל את ‘כח המכריח’ – לא היה אפשר להתקרב בכלל אל הקדושה. אבל על ידי שניהם יחד; דהיינו, שכח המושך מושך אותו בכל הכח אל הקדושה, וכח המכריח אינו מניח לו אבל הוא יכול לנצחו מעט – על ידי כך יכול ‘לבנות’ בניין של קדושה, אבן אחר אבן, עד שנעשה מחובר באמת אל הקדושה, אור בתוך כלי.

ולכן, המשכן היה מצד אחד אור גבוה מאד של השראת השכינה, ומצד שני היה צריך להיות בנוי באופן מדויק של מספר הקרשים והיריעות, והאורך והרוחב, וכל פרט ופרט, ואם היה חסר אחד מהם – לא היה משכן, כי רק על ידי הצמצומים האלו שהם ‘כח המכריח’ יש אפשרות לבנות בניין של קדושה כאן בזה העולם.

כח המצמיח

והנה, העפר שהוא ‘כח המושך’ הוא גם כח המצמיח. וכך גם כל מקום של קדושה שיש בו ‘כח המושך’ – המשכן, והתורה, והצדיק – יש בהם כח להצמיח. והיינו, כפי הכוחות והממון שאדם משקיע בהתקרבות אל הקדושה, הכוחות הללו מתרבים ומצמיחים לו פירות.

ולכן, כל הנדבות של המשכן היו צריכים לבוא אל משה, כי רק הוא יכול לעשות את המשכן שיהיה כח המושך, ושיצמיח פירות. והמשכן בעצמו הוא עדות על משה, שכל מה שמגיע אליו מחזק את כח המשיכה, ומצמיח פירות.

וזהו ביאור הפסוק: ‘אלה פקודי המשכן’, היינו מניין התרומות והנדבות שהביאו למשה שעל ידם נעשה כח המשיכה וכח הצמיחה. ‘המשכן משכן’ היינו שפעל אצל הקב”ה שיהיה אצלנו ‘משכון’ שלעולם יהיה ‘כח המושך’ של הקדושה בעולם, ‘משכן העדות’ היינו שכח המושך שיש במשכן הוא העדות על משה שיש לו את הכח הזה, וממילא שיש בידנו לעולם את הכח הזה.

‘עבודת הלווים’ מרמז על ‘כח המכריח’. כי הכהן הוא צד ימין, ומרמז על ‘כח המושך’ של הקדושה, ולכן הוא זה שעושה את עבודת המשכן – הקרבנות והכפרה. והלוי הוא צד השמאל, ומרמז על ‘כח המכריח’. אמנם הוא זה שמשמש את הכהנים, ואת המשכן, והוא זה שמנגן בעת הקרבת הקרבנות ועל ידי זה נעשה שלימות הקרבן והכפרה. כי רק על ידי שניהם כאחד – כח המושך (הכהן) וכח המכריח (הלוי) נעשה בניין המשכן והקדושה.

ולכן נכתב שוב ‘בצלאל ואהליאב’, שמרמזים על שתי דרגות. בצלאל היה מחשובי המשפחות שבישראל, שמרמזים על ‘כח המושך’ כי הם קרובים מטבעם אל הקדושה, ואהליאב היה משבט דן דהיינו מהמשפחות הפחותות, שמרמזים על ‘כח המכריח’ כי הם רחוקים מהקדושה – ודווקא על ידי שניהם נעשה בניין המשכן.

* * *

וכל זה נכתב בסיום מעשה המשכן, ובסיום חומש שמות – ללמד שזהו דרך הקדושה, ורק כך ניתן לבנות משכן, ולהביא את התכלית שבשבילו היה בריאת העולם ויציאת מצרים וקבלת התורה. דהיינו על ידי שנמשכים אל הקדושה מצד אחד, אבל יש גם כח המכריח, ובכל פעם עושים מעט, ועוד מעט, ורק כך זוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 26

אתה אוהב חדשות?

אין ספק שכן. הנפש שלך צמאה לחדשות.

ולכן, או שאתה אכן קורא ושומע חדשות, או שאתה ‘מתגבר’ על עצמך ולא קורא, ואשריך. או שאתה מבין שמה שנקרא ‘חדשות’ הם לא באמת חדשות, ואתה מחפש את ה’חדשות’ האמיתיים…

***

החיים מתרחשים בהווה, לא בעבר ולא בעתיד.

העבר כבר לא מעניין, רק עד כמה שהוא אקטואלי לעכשיו. העתיד מעניין רק משום שהוא מדבר על איזה ‘הוה’ שעומד להיות, אך הוא מעניין ברמה מוגבלת בלבד כי אי אפשר באמת לצפות אותו. מה שמעניין באמת הוא רק ההוה.

הנפש צמאה ל’חיים’, ולכן היא מחפשת כל הזמן משהו חדש, כי מה שלא חדש – ממילא לא חי. הרגע הקודם כבר מת, והרגע הבא עדיין לא נולד, ורק הרגע העכשווי הוא זה ש’חי’. ולכן, עיתונים מלפני שנה הם הדבר הכי משעמם, ואף אחד לא טורח אפילו להרים אותם מהרצפה, כי דבר ‘מת’ לא מעניין. עיתונים שחוזים את העתיד הרחוק, גם לא כל כך מעניינים, מה שמעניין הוא העיתון של היום, הוא ולא אחר.

כד להרגיש את הרגע העכשווי, מחפשים לשמוע דברים חדשים; מאורע חדש, התפתחות דרמטית, או סיפורים ותמונות חדשים שמעולם לא ראו ושמעו. ואפילו העיתונים כבר לא כך מעניינים, כי הם בסך הכל מדברים על אתמול, ומה שמעניין הוא היום ועכשיו. ולכן, העולם מחפש להשתכלל ולספק דרכים לדעת מה שקורה עכשיו ממש בכל העולם, חדשות און-ליין.

***

מאחורי כל זה – מסתתרת מערכת פנימית יותר.

האמת היא, שהעולם מתחדש בכל רגע, וגם החיים של האדם. העולם של היום הוא לא העולם של אתמול, והאדם של הרגע הזה הוא לא האדם של הרגע הקודם. ולכן, ניתן לראות ‘חדשות’ כל הזמן ובלי שום מאמץ; כי אותו עולם ואותם אנשים שראית אתמול ולפני רגע, הם כעת חדשים לגמרי.

הנפקא מינה העיקרית מכך היא – שניתן ‘לחוות’ את החיים בכל רגע בצורה מחודשת. גם אם העולם של היום הקודם לא ‘התאים’ לך, ואת התמונה שלך מהשעה הקודמת לא היית רוצה לתלות בסלון – יש לך עולם חדש, והזדמנות חדשה לחיים חדשים, שיספקו לך תמונה יותר מוצלחת.

והנפש מרגישה בזה, ומחפשת את ה’חדש’. אלא שאנחנו לוקחים את הצימאון הזה למשהו ‘חדש’, ומתרגמים את זה ל’חדשות’. ולכן אנחנו מחפשים נואשות אחר חדשות, מכל סוג שהוא – יכול להיות אפילו מיפן או וינצואלה, או מהחלל שאחרי המאדים, העיקר ‘חדשות’.

***

אבל מה לעשות שזה לא מספק. קוראים וקוראים, וכשנגמרו כל החדשות, מתחילים לקרוא את ה’פרשנויות’ ואת הנבואות העתידיות, וכשגם זה נגמר, קוראים את הטורים ‘הרציניים’ והמשעממים גם יחד, וכשגם זה נגמר, קוראים על המזג אויר ועל השער של השטרלינג. ואחר כל זה – נשארים צמאים ומותשים.

כי הנפש צמאה לחדשות אמיתיות, חדשות שיש להם השלכה ישירה על החיים ה’חדשים’ שלך! ואת זה לא ניתן למצוא בחוץ, אלא בפנים; לראות שוב את העולם הכביכול מוכר וישן – במבט חדש. ולהסתכל על עצמך, העייף הזקן והישן – בעיניים חדשות, ולאפשר לעצמך דברים חדשים, חוויות חדשות, וחיים חדשים – שמעולם לא היו לך.

ואז תרגיש באמת מה זה ‘חדשות’. חדשות שאי אפשר לכתוב בשום עיתון, רק עמוק בלב פנימה.