פרשת קדושים היא פרשה מיוחדת, שיש בה הרבה מאד מצוות [בדומה לפרשת משפטים ופרשת כי תצא], ולכאורה אין שייכות בין המצוות האלו זה לזה, וגם אין לזה שייכות בדווקא לחומש ויקרא, אלא עומדת כפרשה בפני עצמה.

'פרשה זו נאמרה בהקהל', כמבואר בדברי חז"ל והמפרשים. 'הקהל' הוא מעמד שנעשה פעם בהרבה שנים, בהשתתפות כל קהל ישראל, אנשים נשים וטף, ושם נאמרו כמה דברים שהם היסודות החשובים ביותר, ואחד מהדברים שנאמרו באותו מעמד, הוא פרשה זו. והטעם לכך 'מפני שרוב גופי תורה תלויים בה'.

ובדברי הזוהר הקדוש מבואר, שכשהגיעו 'החברים' [החבריא קדישא] לפרשה זו היו מתלהבים ביותר, ויש שם לשונות מופלגים ומופלאים על פרשה זאת. כמו כן במדרש (מובא בדברי הרמב"ן) מבואר שפרשה זו היא כנגד עשרת הדברות, ומפרט איך כל עשרת הדברות רמוזים בה. וכל זה צריך כמובן ביאור – איזה חידוש מיוחד יש בפרשה זו, ומדוע 'רוב גופי תורה תלויים בה'.

התמיהות בפרשה

א. מפני מה נאמרה פרשה זו בחומש ויקרא.

ב. מהו הציווי 'קדושים תהיו', ואיזה פעולה עלינו לעשות עבור כך. ומהו התוספת 'כי קדוש אני', וכי משום שהשם יתברך קדוש, גם אנו יכולים להיות קדושים, והלא 'גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם'.

ג. האם יש שייכות בין המצוה הזאת, לבין שאר המצוות שנאמרו בפרשה [שרובם מצוות שבין אדם לחברו].

ד. מדוע יש אריכות גדולה כל כך סביב האיסור של עריות [הן בפרשת אחרי והן בפרשת קדושים], והפסוק מדגיש שוב ושוב 'אל תיטמאו בכל אלה' 'והייתם קדושים' ועוד כמה לשונות, כביכול הוא מתאמץ 'לשכנע' אותנו לקיים המצוות האלו, מה שלא מצינו בשום מצוה אחרת.

ה. מהו האיסור החמור של 'נותן מזרעו למולך', שגם עליו מאריך הכתוב מאד, וגם גזר עונשו בלשון של 'ונתתי את פני' ופירשו חז"ל 'פונה אני מכל עסקי' כדי להעניש אותו [ודרך אגב יש להבין מה הם 'העסקים' האלו]. ומדוע נכתב מצוה זו 'באמצע' פרשת העריות.

ביאור הפשט

א. הקשר לחומש ויקרא: הרמב"ן מבאר על פי פשט, שהשייכות לחומש ויקרא הוא משום שכתוב כאן פרשה שלמים ותודה, וכן העונש על העריות [ובהקדמה לחומש ויקרא, ביאר הטעם שנכתב עניין העריות בחומש זה]. וכיון שכל הפרשה נאמרה כאחד בהקהל, נכתבה גם כל הפרשה כאן.

ב. קדושים תהיו: רש"י פירש 'היו פרושים מן העריות'. וביאר דברין 'שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה'. ודבריו מיוסדים על דברי חז"ל במדרש 'מה אני קדוש, אף אתם תהיו קדושים, מה אני פרוש, אף אתם תהיו פרושים'.

וצריך להבין מדוע צריך לכתוב ציווי זה, אחר שכבר נכתב בפירוש כל איסורי העריות. ופירש באור החיים הקדוש, שנכתב כדי להוסיף 'מצות עשה' על איסורי עריות.

והרמב"ן פירש, שאחר כל ציווי התורה המותר והאסור, יכול עדיין להיות 'נבל ברשות התורה' – ולהתעסק בכל התאוות המותרות ללא הגבלה. ולכן בא ציווי כללי 'קדושים תהיו' לקדש עצמו במותר לו, ולהתנהג בקדושה בכל העניינים: במאכל, בדיבור, ובשאר עניינים, ואפילו בנקיות הידיים [שנלמד מהפסוק 'והתקדשתם והייתם קדושים'].

[ג. ונתתי פני: בספר 'אור החמה' להרב הגאון ר' זונדל קרויזר זצ"ל מבואר ש'עסקי' היינו מדות הרחמים. וזה שמוסר מזרעו למולך, גורם כביכול שהשם יתברך מפנה עצמו מכל מדות הרחמים. ואם כן, מדה טובה מרובה, שמי שמקדש עצמו, מעורר מאד את מדות הרחמים]

ביאור הפנימיות

ואחר כל הדברים, צריך להבין מדוע נכתב כל זה בלשון 'קדושים תהיו' – מה השייכות בין 'גדר ערוה' לבין 'קדושה', וגם מה השייכות בין הפרישות מהדברים המותרים לבין 'קדושה', ובפרט, מה השייכות בין האיסור להעביר מזרעו למולך לבין 'קדושה', ומהו בעצם משמעות המושג 'קדושה'.

קדושה – זימון ופרישה

המילה 'קדושה' כולל בתוכו שני לשונות. מצד אחד הוא מלשון 'פרישות', ומצד שני הוא מלשון 'חיבור'. כשאדם מקדש אשה אומר לה 'הרי את מקודשת לי', ופירשו הראשונים (קידושין ב) בשני אופנים, אחד מלשון 'איסור' – הרי את 'אסורה' לכל העולם, והשני מלשון 'ייחוד' – הרי את מיוחדת ומזומנת לי.

כמו כן נמצא הלשון הזה ב'קדשים'. כשמקדיש בהמה לקרבן או לבדק הבית – הרי היא' נאסרת לכל העולם. והלשון הזה נמצא אפילו באיסורי כלאיים 'פן תקדש המלאה', ופירושו שהתבואה נאסרת באכילה והנאה.

ואמנם נראה שהם שני לשונות הפוכים זה מזה, אבל באמת הם שני צדדים של אותו מטבע. כי באמת משמעות הלשון 'קדושה' הוא: להיות מיוחד עבור דבר מסוים, וכתוצאה מכך שהוא 'מיוחד' – הוא 'אסור' על כל העולם. ולכן, אשה שנעשית 'מיוחדת ומזומנת' לבעלה, 'נאסרת' ממילא על כל העולם. וכן בהמה שנעשית 'מיוחדת' לקרבן, 'נאסרת' על כל העולם.

עד כדי כך, שגם ההיפך הגמור לכאורה מהקדושה נקרא בלשון זה, והוא לשון הפסוק 'לא יהיה קדש מבני ישראל, ולא תהיה קדשה מבנות ישראל' (פרשת כי תצא). ופירוש האיסור הוא שלא 'לייחד' עצמו לזנות. נמצא שאם מייחד עצמו לכך – נקרא גם כן בלשון זה (בלא אות ו', ראה סוד העניין ליקוטי מוהר"ן סימן יא).

גופי תורה תלויים בה

אם כן, פירוש המצוה 'קדושים תהיו' – עניינו 'תהיו מיוחדים ומזומנים לי'. ומצוה זו היא יסוד כל התורה, עד שרוב 'גופי' תורה תלויים בה. 'גופי תורה' היינו הגוף 'החיצוני' של התורה, שהם כל המצוות והאיסורים. ובוודאי שההתחלה והבסיס של כל אחד מישראל הוא קיום 'גופי' התורה, החיובים והאיסורים. אבל 'גופי התורה' הללו – תלויים ועומדים במצוה זו של 'קדושה', שהוא העיקר והתכלית.

החילוק בין נח ושאר הצדיקים שהיו בעולם, לבין אברהם אבינו – שמכח החילוק הזה, צאצאיו של נח נקראים 'בני נח' וצאצאיו של אברהם אבינו הם 'יהודים', הוא – שכל הצדיקים הללו היו 'צייתנים', וקיימו כל מה שנצטוו, אבל לא יצרו 'קשר' ולא האמינו שיש להם כביכול מה 'לתת' ו'לתרום' להשם יתברך. אברהם אבינו היה הראשון שהיה 'מתחסד עם קונו', והאמין שהשם יתברך רוצה גם מאתנו.

אין לנו מה לתת לו יתברך, כי הכל שלו 'ואם צדקת מה תתן לו', אבל יש לנו דבר אחד לתת לו – 'להיות שלו', וזהו הסוד של ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו. 'ברית' פירושו קשר ונאמנות, כשכל אחד מהצדדים מתחייב להיות 'קשור ומאוחד' עם הצד השני, ולהיות נאמן לו. וזהו היסוד והמהות של כל היהדות והתורה – 'קדושים תהיו', מיוחדים ומזומנים לי, ונאמנים אלי. ולכן נאמרה פרשה זו בהקהל, לכל עדת בני ישראל – אנשים נשים וטף.

ברית מילה – ואיסור 'מולך'

העניין של 'נתינת זרעו למולך' – הוא דבר פלא ומשונה. בן אדם לוקח את בנו, דם מדמו ובשר מבשרו, ומכניסים אותו לאש ושורף אותו (כמבואר ברמב"ן פרשת אחרי). וכי נטרפה דעתו, והלא אם היו עושה זאת לבנו של שונאו היה זה קיצוני ומוגזם, אז איך ייתכן שעושה זאת לבנו. ומדוע צריך להזהיר על זה. ולא רק שצריך להזהיר על זה, אלא באמת היו מלכי ישראל שעשו כן רח"ל.

פירוש העניין הוא, שעיקר העבודה זרה הוא 'ההתקשרות' אליו, והביטוי החזק ביותר של ההתקשרות הוא 'ביטוי של דם', לקחת חלק ממנו בעצמו ולמסור אותו לגמרי. והוא ממש 'זה לעומת זה' ממה שצריך להיות לנו עם השם יתברך, דהיינו התקשרות של דם ושל מסירות נפש, להסכים למסור כל היקר והאהוב לנו ביותר עבורו יתברך.

ולכן, ברית מילה לא נעשית על ידי מסירת שבעה כבשים, או כריתת בהמות – אלא על ידי חיתוך בבשר החי, והטפת דם. ובשעת הברית אומרים לו 'בדמייך חיי, בדמייך חיי', כי מהות הברית והקשר הוא קשר עמוק ומהותי של דם. ונמצא ששני הדברים האלו – ברית מילה, ולהבדיל, מסירת זרעו למולך – עומדים ממש זה מול זה, 'קדושים ומיוחדים להשם יתברך' מול 'מזומנים ומיוחדים לעבודה זרה' רח"ל.

ולכן נאמר לשון חמור כזה במוסר מזרעו למולך – 'ונתתי פני באיש הזה', שהקב"ה פונה מכל מדות הרחמים שלו, ומעורר עליו את הדין, כי הוא הניתוק המוחלט וההיפך הגמור ממהות היהודי. ומדה טובה מרובה, כשאדם 'מוסר מזרעו' ומכל האהוב לו – להשם יתברך, שבוודאי מעורר עליו את כל 'עסקיו' של השם יתברך, שהם מדות הרחמים שלו.

איסורי עריות – וקדושה

וזהו איסורי עריות. שבאמת אין בזה שום טעם [כמו שבעבודה זרה אין טעם, ואין אנו יכולים להבין מה היה הנסיון בזה], אלא הוא גזירת עליון, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד'. ועיקר הנסיון בזה – הוא לקחת מהאדם את ההתקשרות והאהבה שלו, ולקשר אותו ואת אהבתו למקום אחר.

זאת, בשונה מכל שאר האיסורים, שאין מהותם 'ניתוק', אלא 'אי ציות'. וכמובן, שצריך להיזהר בזה מאד, וגם כשתוצאה מזה נעשה האדם רחוק וממילא מנותק מהשם יתברך, וכמו שבאר האר"י הקדוש הלשון 'איסור' שהוא מלשון 'קשירה' שסוגר ונועל את מוחו שלא יכול לחשוב מהשם יתברך. אבל איסורי עריות, כל מהותם הוא 'התנתקות'.

ולכן, הנסיון בזה כל כך גדול, עד שנאמר בזוהר הקדוש 'עיקרא דייצרא בישא על עריין', ועל זה אמרו חז"ל (נדרים ספ"ג) 'בעידנא דיצר הרע, לית דמדכר ליצר טוב' [בעת התגברות הנסיון, אינו זוכר בכלל את הטוב], כלומר, שבעת התגברות הנסיון של עריות, אין בידו כמעט בחירה בין טוב לרע. והאופן היחיד לעמוד בזה – הוא לא על ידי שיזכיר לעצמו שזה 'אסור', אלא רק על ידי שיזכיר לעצמו שיש לו 'התקשרות' למקום אחר, התקשרות של דם. ואינו יכול ואינו מסוגל כלל ליפול לזה.

וכמו שהיה אצל יוסף, שעמד בנסיון קשה מאד. ועמד בנסיון על ידי 'שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו'. כי יוסף היה לו כל הסיבות לחשוב שהוא שייך למצרים, שהרי נמכר ונתנדה ממשפחתו לגמרי, ולא הבטיח לו אדם מעולם שיוציאו אותו משם, ואם הוא 'שייך' לשם – מדוע וכיצד יעמוד בנסיון, עד שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, וגילה לו שהוא לא 'שייך' לשם אלא לחושן המשפט יחד עם שאר השבטים, וכך עמד בנסיון.

ולכן, התורה מאריך כל כך באיסורים אלו, להקדים ולבאר שאיננו שייכים ל'מעשה ארץ מצרים' ול'מעשה ארץ כנען', וכביכול מתחנן אלינו בכמה וכמה לשונות של 'אל תיטמאו בכל אלה', כאומר: אל תעשו לי את זה. וחוזר כמה וכמה פעמים הלשון 'קדושים תהיו'. וכל זה, משום שאין שום דרך לעמוד בנסיון זה, כי אם על ידי הכח הזה של ההתקשרות למשהו אחר.

קדש עצמך במותר לך

וזהו המצוה של 'קדש עצמך במותר לך'. אין הכוונה שיש עוד רשימה של 'מצוות' או 'איסורים'. אלא מצוה אחת של 'קדושים תהיו' – תהיה מיוחד ומזומן עבורי. וממילא, תבין מעצמך שיש הרבה דברים שלא מתאימים ולא שייכים למעמד הזה. לא כל אכילה, דיבור, והנהגה – מתאים למי ש'מיוחד ומזומן לי'.

ועל זה נאמר 'כי קדוש אני', ומבואר במדרש 'אם אתם מקדשים עצמכם, אתם מקדשים אותי, ואם לאו – להיפך חס ושלום'. והוא פלא והפלא, וכי קדושתו של הקב"ה תלויה בנו. והתשובה היא: אכן. כי 'הקדושה' שלו יתברך – הוא החיבור אלינו, ולכן היא תלויה ועומדת – בחיבור שלנו אליו. פלאי פלאים. ובזה מבאר האור החיים הקדוש עוד, שהכח שלנו לעמוד בנסיון הוא גם כן משום 'כי קדוש אני', כלומר, משום שאני כביכול 'זקוק' לזה, אסייע לכם להיות קדושים ולעמוד בנסיון.

רוב המצוות של בין אדם לחברו נאמרו בפרשה זאת. כי עיקר הזהירות שלנו בין אדם לחברו, אינו משום 'מענטשליכקייט'. ובוודאי צריך להיות 'מענטש', אבל לא מצד 'בין אדם לחברו' אלא מצד 'בין אדם למקום', כמו איסור צער בעלי חיים. המצוות ש'בין אדם לחברו' אצלנו הם רק מצד מצות 'קדושים תהיו', כלומר, מצד שאנו מיוחדים ומזומנים להשם יתברך, וכמו שאני מיוחד ומזומן לו, כך גם חברי, ואם כן בוודאי אני מחויב לאהוב אותו, ולא לצער אותו.

***

זאת היא המצוה שגופי תורה תלויים בה, ונאמרה בהקהל, ולכן יש מזה כל כך התלהבות בספר הזוהר הקדוש, כי זה מהותו היהודי, ומהות התורה והמצוות, מי יתן ונזכה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 46

'יצאתי מדעתי – תיכף אשוב'…

מוכר? קורה לפעמים. אבל יש מצב גרוע יותר: 'יצאתי מדעתי – לזמן בלתי ידוע, ספק אם אשוב'…

***

הקניין השלשה-עשר מקנייני התורה הוא 'ביישוב', וביאר רש"י 'ביישוב הדעת'.

יישוב הדעת. המוצר הכי בסיסי, והכי לא מצוי. בדרך כלל הוא מצוי בבתי אבות, אם עדיין יש 'דעת'… ככה זה. כל החיים יש 'דעת' ואין 'יישוב', ובגיל תשעים, כשמגיע ה'יישוב' – צריכים לחפש את ה'דעת'…

אנחנו חיים אמנם בתוך ה'יישוב', אבל רחוקים מאד מלהיות מיושבים. כמעט בכל זמן מקום ומצב שתפגוש בנאדם, ותרצה ממנו משהו, הוא יאמר 'אין לי זמן', ויסמן לך באצבעו על אזור הגרון, בצורה שאומרת 'אני ממש חנוק, אין לי זמן לנשום'.

לכשתבדוק במה הוא עסוק, אולי הוא מנהל מוסד או עסקן רפואי – תגלה שהוא עסוק ב'אין לי זמן'. כלומר, בתפילה 'אין לו זמן' כי הוא ממהר הביתה. בבית 'אין לו זמן' כי הוא ממהר ללימודים / לעבודה. כשהוא מגיע לשם, עדיין 'אין לו זמן' כי הוא בפיגור וחייב להשלים המון דברים שהצטברו – מכל הזמנים שבהם 'לא היה לו זמן'… וכך הלאה.

בקיצור: ביום, בלילה, בבית, בבית כנסת, בלימוד, בעבודה, בבנק, באוטובוס, ברמזור, ואפילו בחופשה – תראה אנשים עומדים על קוצים, חסרי סבלנות, עם מבט לחוץ שנעוץ בשעון / בטלפון / או מעבר לאופק הרחוק…

***

זה נכון לגמרי. אין לנו הרבה זמן. סך הכל עשרים וארבע שעות, כפול לא הרבה ימים, ובכלל לא הרבה שנים, וכבר צריכים להספיד אותנו.

אבל בתוך ה'קצת' הזה – אנחנו מספיקים דברים; שלש תפילות ביום, קצת לימוד פה ושם, קשר עם חברים [ולפעמים גם עם המשפחה], חסדים מידי פעם, ועוד כמה דברים. והדברים האלו – גם אם הם קצת, הם שווים המון, כי זה 'כל' מה שמתבקש מאתנו, גרם לא יותר.

הבעיה העיקרית היא, שגם את ה'קצת' הזה אין לנו, כי אנחנו פשוט 'לא שם'. אם בתפילה חושבים על הבית, ובבית על הכולל, ובכולל על הבנק, ובבנק על האוכל, ובאוכל על הטלפון, ובטלפון על הכסף. נמצא שלא היינו – לא בתפילה, לא בבית, לא בכולל, לא בבנק, לא באוכל, לא בטלפון, ולא בכסף…

'יישוב הדעת' – פירושו: תהיה כאן. יש לך רק 'קצת זמן', ואתה מסוגל לעשות רק 'טיפ-טיפה'? אין שום בעיה. אבל את זה תעשה עם כל הלב וכל הנשמה. הכמות זה לא הנושא, אלא האיכות, והאיכות לא דורשת כלום, רק אותך בעצמך…

***

איך אנחנו אוהבים לומר? 'אין לי זמן לנשום'. וזה כל כך נכון. כי כל הבעיה היא כשלא עוצרים 'לנשום'. אבל אם תעצור לכמה שניות לפני כל דבר, תנשום עמוק, ואז תיכנס לזה – זו תהיה חוויה אחרת. חצי שעה של תפילה, רבע שעה של לימוד – עם 'יישוב הדעת', זו חוויה! ויש לנו עולם מלא של חוויות כאלו.

יישוב הדעת – זה לא 'עוד משהו', אלא כל העניין. לעשות משהו 'עם' יישוב הדעת או 'בלי' – זה הרבה יותר מההבדל בין טשולנט חם או קר.