momo On flickr">momo On flickr

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 48

איך אתה מגדיר את עצמך?

לפי העיסוק שלך – סנדלר, אינסטלטור, מנהל בנק, סופר ומרצה; או לפי מה שאתה באמת – יהודי?!

***

הקניין הששה-עשר מקנייני התורה – הוא 'במיעוט סחורה'.

מהו השיעור 'מיעוט' סחורה? האם יש מספר מסוים של 'מטר' או 'קילו' – כדי למדוד מתי זה 'מיעוט' ומתי זה 'ריבוי'?! ולביאורו של רש"י: 'לא תימצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרים'. נמצא לכאורה שאפילו 'מיעוט סחורה' מהווה בעיה, כי עצם העיסוק במסחר הוא סתירה לקנייני התורה.

ונבין, שלא מדובר כאן בעניין מוסרי, או מעלה. אלא ב'קנייני התורה'. כלומר, אם אין לך את זה, אין לך עם מה 'לשלם', ואתה נשאר יהודי 'ללא תורה'. משכך, חשוב לנו מאד ברמה קריטית להבין את העניין. האם מסחר הוא בסדר או לא, וכמה?

***

התשובה היא פשוטה: ההבדל הוא – אם אתה רק 'עוסק בסחורה' או שנהיית 'סוחר'…

שני גישות ישנם בעולם לנושא ה'עבודה'; הראשונה רואה בה כאמצעי – היות ועל האדם לעסוק לפרנסתו [בפשטות משום 'השתדלות', ובפנימיות משום 'בירור הניצוצות'], לכן, הוא בוחר לו מקצוע הקרוב ללבו – החל מראש ממשלה ועד שרברב – וממלא דרכו את השתדלותו.

השניה רואה בה מטרה ותכלית – אתה לא יכול להיות בטלן ופרזיט. ולכן, אתה חייב 'להיות משהו'. וה'משהו' הזה – הוא הקריירה הכלכלית שלך. זה המהות שלך, זה מה שמגדיר אותך, וזה מה שאמור להופיע תחת ה'פרופיל' שלך [וכמעט תחת ה'לאום'…]

ההבדל מתבטא כששואלים אותך 'מי אתה'? אם אתה עונה: 'סנדלר' 'נגר' או 'ראש עיר' – הפכת את העבודה לעצם מעצמך ובשר מבשרך. לעומת זאת, אם אתה עונה: 'יהודי', שלצורך העניין עוסק לפרנסתו בסנדלרות נגרות או ראשות עיר, אבל לא זה 'מה שהוא', השארת את העבודה על מקומה הנכון.

***

זהו 'במיעוט סחורה'. אתה יכול לעסוק במסחר, אבל אל תהיה 'סחרנים' ו'תגרנים'.

וזו לא רק 'הגדרה' אלא 'מהות חיים'. ומשפיע על המחשבות שלך במשך היום – האם הם ממוקדות בעצמך, או בעבודה שאתה עוסק בה.

וכמו שאמר רבי נתן לבנו, שעבד לפרנסתו בדואר: בכל הדרך אל הדואר, בהלוך ובחזור, תחשוב בעבודת ה'. וכשאתה נמצא בדואר – תחשוב על הדואר, שלא תעשה מלאכתך רמיה. הוא לא התכוון רק משום 'ניצול הזמן', אלא גם ועיקר בשביל ה'הגדרה' מי אתה.

ובזהירות אך בהחלטיות: גם 'אברך כולל', 'ראש ישיבה' או 'משפיע' – זה 'עיסוק' ולא אתה בעצמך. תחת הכותרת 'אתה בעצמך' יכול להיכנס רק משהו מהותי כמו 'יהודי', 'תלמיד חכם' או 'צדיק' וכדומה.

זה לא קל, אבל מאד קריטי. הגדרה פשוטה שמשנה חיים.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 47

אתה אוהב יותר את היום או את הלילה?

לא באמת משנה. כי כל יממה מורכבת משניהם. וכנראה, גם כל שלב בחיים.

***

הקניין הארבעה-עשר והחמשה-עשר מקנייני התורה – הם 'במקרא' ו'במשנה'.

לכאורה זה לא 'קנייני התורה' אלא התורה בעצמה. כלומר: את מה לומדים? מקרא ומשנה. ואף אנו יכולים להוסיף: גמרא, הלכה, קבלה, חסידות ומוסר. והרווחנו עוד חמשה קניינים, ואולי עוד חמשה ימי 'ספירת העומר'…

אז כנראה שלא. לא מדובר כאן 'מה' ללמוד אלא 'איך' ללמוד, ויש כאן שני יסודות איך ללמוד – אחד נקרא 'במקרא' ואחד נקרא 'במשנה', ובמילים אחרות: תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. ואלו הם אכן שני 'אופנים' של לימוד.

תורה שבכתב זה 'יום', ותורה שבעל פה זה 'לילה', וכמובא: "כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל פה, היה יודע שהוא לילה" (שוחר טוב, תהלים יט, וראה ליקוטי מוהר"ן ג).

***

בלימוד התורה, וגם בקיום התורה – ישנם שני חלקים. ואי אפשר לזה בלא זה.

יש את החלק של ה'הארה'. ההרגשה העילאית של 'תורת השם', ו'יש לי קשר עם השם', ו'אורייתא שמא דקודשא בריך הוא'. ויש את החלק 'המעשי' – מה הפשט כאן, ומה צריך לעשות למעשה.

ובדרך כלל אנו נוטים לאחד מהם; או שאוהבים להתעסק עם ה'אורות', ולהתרפק על ה'גיוואלדיג' של התורה הקדושה. ומתקשים 'לרדת' ולהצטמצם לתוך הפשט והלמעשה. או שעסוקים יותר מדי בגבולות הקרים של הפשט והלומדות, ההלכה והחומרות – ושוכחים עם מה יש לנו עסק.

אז זהו. שלימוד אמיתי, וכל דרגה אמיתית – בהכרח מורכבת משניהם יחד. מצד אחד צריך להבין עם מה יש לנו עסק, ולתת להתלהבות לחדור ללבנו, להדליק ולהאיר אותו. ובד בבד, עלינו להבין שהתורה היא לא 'כאילו' ו'בערך', אלא יש בה גבולות ברורות מאד של שחור ולבן, מותר ואסור כשר או פסול. וצריך לדקדק היטב כדי להבין, ולהתאמץ כדי לקיים.

***

'מקרא' – זה אור. אתה יודע שיש אור עצום של תפילין ושל שבת, ואין לך מושג איך אתה מתקשר לזה. 'משנה' – זה כלי. אתה יודע היטב איך שומרים שבת ואיך מניחים תפילין, אבל מרגיש קר וחושך. משניהם יחד – תוכל להתחיל לחיות. להכיר שיש אור, ולקבל את הכלים המתאימים אליו.

אורות בלי כלים – זה שגעון. כלים בלי אורות – זה עצבות. שניהם ביחד – זה יהודי נורמלי ושמח.