בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 57

מצאת כבר מקום?

לא רק בבית כנסת, באוטובוס [ללג בעומר], ובמטוס [לאומן] – אלא בחיים שלך.

***

הקנין העשרים-וששה מקנייני התורה – הוא 'המכיר את מקומו'.

בכל בית כנסת, ובכל אירוע – יש את 'המזרח', את 'המערב' ואת האמצע. יש אנשים שמכירים את המקום שלהם; אתה רואה אותם נכנסים, ובטבעיות גמורה מחפשים את המזרח, או 'תופסים מקום' במערב, בספסל האחורי. הם לא נבוכים ולא מתבלבלים, מכירים את מקומם.

מספרים על גבאי שניגש ליהודי, ושאל אותו: 'כהן'? 'לוי'? והוא משיב לו: 'אני שישי'… אותו אדם מכיר היטב את מקומו. הוא יודע שיש כהנים, יש לויים, ויש 'שישי'. הוא לא גונב מקום שלא שלו, ולא מצהיר על עצמו בשקר שהוא 'כהן' או 'לוי', אבל באותה מדה עומד על מה ש'כן שלו', ודורש את ה'שישי'…

רוב האנשים, אינם פונים לא למזרח ולא למערב – אלא נכנסים לבית מדרש או לאולם שמחות, ומתחילים לחפש מקום. הם סורקים את האפשרויות השונות, שוקלים שיקולים שונים לכאן או לכאן, ואיכשהו בוחרים מקום כלשהו, ומתיישבים בו בתנועה מסופקת, ולפעמים אף משריינים לידם או בסביבתם עוד כמה אפשרויות, ליתר ביטחון. אלו אנשים שאינם 'מכירים' את מקומם.

הגרוע ביותר, הם אנשים שמתיישבים על מקום שלא שלהם. אם מישהו מתיישב 'בטעות' במערב, זה לא כל כך נורא. אבל פעמים הוא מתיישב 'בטעות' במזרח, ואז זה הופך להיות ממש לא נעים, לו ולסביבתו…

***

אבל לא רק במקום פיזי, אלא גם במהלך חיים.

לכל אחד יש 'מקום שמור' בעולם. כל אחד והתפקיד המיוחד רק לו. אין יצור אחד בעולם, בטח לא בנאדם, ובוודאי לא יהודי – שנולד 'בלי מקום'. העלו אותו בטעות והוא לא מופיע ברשימות… אין דבר כזה. הכל ממוספר, מסודר, ומדויק.

יש אנשים שמכירים את המקום שלהם. חלק מהם זיהו שיש להם כוחות של הענקה והשפעה, רוחנית או גשמית, והם העמידו את עצמם במקום המתאים. חלק מהם זיהו שהם יכולים לשמש את הציבור דווקא מהמקום 'האחורי', ולהיות המסדר, המנקה, השמש, או זה שאפשר תמיד לשבת לידו ולהרגיש כמו חבר. ואף הם העמידו את עצמם במקום המתאים.

אבל רוב האנשים – לא יודעים לזהות את המקום שלהם. מצד אחד רוצה להיות מהרשימה החשובה, ומצד שני קשה לו להתאמץ והוא מעדיף להיות יהודי פשוט. ובאמת, הוא לא מתאים ולא מיועד לא לזה ולא לזה, רק משהו אחר, חדש, ייחודי, שממוקם איפשהו באמצע. אבל הוא לא 'מכיר' בכך, או לא מצליח 'לזהות'.

הגרוע ביותר, הם כמובן אנשים שמתיישבים על 'מקום' שלא שלהם. הם 'בחרו' לעצמם תפקיד ומהלך, שבכלל לא תואם אותם. וכולם סובלים – הסביבה כמובן, ועוד יותר הם בעצמם…

***

זוהי גלות. ההגדרה של הגלות בארבעה מילים היא "ישראל אינם על מקומם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סז). כשמישהו מכיר את מקומו. טוב לו. הוא בריא, הוא מאושר. מחובר לעצמו, לתפקידו, למעשיו ולחייו. הוא חי את 'החיים שלו', והוא גאול. כשמישהו לא מכיר את מקומו – הוא חולה, הוא מיוסר, הוא תמיד חסר, תלוש, מתנדנד וחסר חיות. הוא חי 'סביב' החיים ולא אותם בעצמם. הוא גולה.

צריך הרבה להתפלל לה', שנזכה 'לחפש' וגם 'למצוא' – את המקום המיוחד שלנו. הוא בוודאי קיים, צריך רק להכיר בו. ואז, מתחילים החיים האמיתיים.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 56

יש נושא לא פופולרי.

קוראים לו 'ייסורים'. מעדיפים שלא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו. וזה נכון. ובכל זאת…

***

הקניין העשרים-וחמשה מקנייני התורה – הוא 'קבלת הייסורין'.

הדבר שאדם חושש ממנו ביותר הוא 'ייסורים'. איך אומרים נהגי המוניות? 'העיקר הבריאות'. טוב, כי זה הדבר היחיד שהם חוששים ממנו [נהג לא בריא, לא יכול לנהוג…]. אנשים אחרים יש להם רשימה ארוכה יותר של 'העיקר'; בריאות, פרנסה, שלום בית, זיווגים, בנים זכרים, ונחת כמובן.

וממוצא דבר אתה למד, שאין אדם שלא מתמודד. אם המילה 'ישועות' – מצליחה להקפיץ אנשים, לגרום להם לשפוך דמים תרתי משמע, ולנדוד לכל פינה בגלובוס – כנראה שאנשים זקוקים לישועות, זקוקים מאד. אף אחד אינו אוהב להתייסר, ולמרות זאת אין מישהו שלא מתייסר, במעט או בהרבה.

קשה מאד לדבר על 'קבלת ייסורים'. מי שמדבר על זה הוא לא פופולרי, ובוודאי לא יכול לעשות מזה קופה. הרבה יותר פופולרי ומבוקש – הוא מי שמדבר על 'איך להתפטר מהם'. ואם הוא רק מוכן להבטיח, גם אם לא לקיים – הוא כבר יכול להיות מיליונר. ללמדך, עד כמה הייסורים 'שנואים'. [אולי לכן, הקניין הזה הוא בדיוק 'באמצע' הקניינים, כדי להסתיר אותו ככל האפשר…]

***

ובכל זאת, אם הייסורים הם מוצר שכל כך מצוי, כנראה שיש להם תפקיד. ואם נדע מה תפקידם – אולי נסכים 'לקבל' אותם, גם אם לא 'להזמין' אותם [כמו שהיו צדיקים שעשו].

עיקר הקושי של הייסורים – הוא ייסורי הנפש. אדם מצדו, מוכן להתייסר, והרבה – עבור המטרות שהציב לעצמו. לקום בבוקר – זה ייסורים. לאכול – זה מאמץ עילאי. להתנקות – גם כן. ללכת ממקום למקום – גם דורש מאמץ. וזה רק ההתחלה. החיים שלנו מלאים במאמץ, ויתורים, והתייסרות – אלא שאת רובם אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו מעוניינים בכך.

נמצא אם כן, שייסורים ש'אנו' בוחרים בהם, אינם מפריעים לנו, אלא רק ייסורים שהגיעו אלינו ללא בחירה. וזה אומר, שהקושי אינם עצם הייסורים, אלא התחושה שהם נותנים – הרגשה של דחיה, של דינים, של ריחוק. כביכול אתה לא אהוב. אחרת, למה מייסרים אותך. משכך, אילו נבין שיש להם מסר אחר – אולי לא נרגיש כך.

***

המטרה של הייסורים – הם לעשות אותך 'גדול'.

כל קשר בנוי משתי צדדים. ומשכך, בהכרח לתת לכל צד את הזמן וההזדמנות לבנות את החלק שלו בסיפור. אם צד 'המשפיע' כל הזמן מאיר פנים ומשפיע כל טוב. נמצא שצד 'המקבל' נשאר קטן ומסכן, ואין לו כלום 'לתרום' עבור הקשר. וממילא, גם הקשר אינו קשר.

בכדי לעשות את המקבל 'גדול' – מוכרח צד המשפיע מידי פעם כביכול 'להסתיר' את פניו, ולמנוע את השפעתו. ואז, נוצרת הזדמנות עבור המקבל לגדול, ולתרום את חלקו. אילו לא יתבלבל מכך, ולא יברח – אלא יסתכל בחזרה לצד המשפיע ויאמר לו: אני בטוח שאתה כאן, אלא שאתה מתחבא ממני. וזה 'לא יעזור לך' אני ימשיך להסתכל עליך – אופה, נהיית גדול. וכעת זה קשר אמיתי.

כשנותנים לתינוק להתחיל ללכת, 'עוזבים' אותו, ונותנים לו ליפול ולהתייסר. אבל לא רק שהוא לא נפגע מכך – אלא מסתכל במבט מלא חיוך לעבר הוריו, ובפרצוף של גיבור הוא קם שוב ומנסה, עד שהוא מצליח, לקול מחיאות כפיים. זה המשל, והנמשל מובן.

אם אתה רק 'מקבל חסדים' – אתה מסכן וקטן. אם אתה יודע גם 'לקבל ייסורים' – אתה גדול וחזק. ואל תדאג – אם 'תקבל' אותם ולא 'תילחם' בהם, הם ילכו מהר יותר, ללא עקבות וללא טראומות.