בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 86
קרה לך פעם, ששאלו אותך 'האם אתה מוזמן'?
אם כן, זה רק כשהגעת לחתונה. לא כשהגעת לנחם אבלים.
***
מאד קל להשתתף בשמחה של אחרים. מי לא אוהב לשמוח, ואם יש שמחה בסביבה, למה לא לתפוס טרמפ ולהצטרף לשמחה. מה עוד, שהשמחה מלווה בדרך כלל בכיבוד, קל או עשיר, ומי מתנגד ללגימה, שמקרבת את הלבבות.
אם יש קושי להשתתף בשמחה של השני, הוא בדרך כלל קשור לדברים צדדיים וטכניים – כגון מרחק הנסיעה, או על חשבון הבית ו/או הלימוד והעבודה. אבל מהשלב ש'אחרי' השיקולים הללו, קרי: מהכניסה לאולם – לא קשה להשתתף.
עד כדי כך, שיש פעמים שצריך לדאוג שלא 'כולם' יגיעו, אלא רק מי שבאמת שייך. כי אם לא תגביל, אז יבוא כל המי ומי, כולל גם אלו שבאמת לא שייכים, ורק באו לעשות סיבוב על חשבון הברון.
הרבה יותר קשה להשתתף בצערו של השני. לאירוע מצער או ניחום אבלים ב"מ, מגיע רק מי שקשור באמת. לא צריך להעמיד שומר, ולא צריך לשאול אף אחד אם הוא מוזמן. אם הוא נמצא כאן – אז הוא בטוח קשור.
***
ביהדות יש לנו הרבה אירועים משמחים או מרגשים.
יש לנו פסח, שבועות וסוכות, יש לנו חנוכה ופורים – שהם זמנים שמחים. וגם מי שלא מרגיש ממש קשור ליהדות – אוהב לחגוג אותם. זה שמח, זה נעים. וגם אם לא יודעים בדיוק מי החתן ומי הכלה, ובעיקר מה זה אומר – אבל לפחות אוהבים את ה'אוירה', את המסכות, הסופגניות, והבלינצע'ס.
אפילו ראש השנה ויום כיפור, שזה לא חגיגה אלא משהו רציני, אבל יש בזה משהו מרגש ומיתולוגי. וגם מי שלא תמיד דואג להיות נוכח באזורים של יהדות ועבודת ה' – אוהב להציץ פנימה בזמנים הללו.
אבל כשמגיע זמנים של צער ואבלות – זה הסימן לשייכות אמתית. לכאן לא באים כדי לחגוג ולא כדי להתרגש. לכאן באים כדי לכאוב, וכאב שייך רק למי שמחובר. זה הזמן בו מתגלה באמת מי זה עם ישראל, ולאן הם מחוברים.
***
עם ישראל – עבר מה שעבר, ובדרך, איבד את הצורה שלו והרבה חלקים מתוכו, ולפעמים קשה להכיר אותו, ולראות בו איזה קשר למה שהיה וצריך להיות באמת עם ישראל. אבל, בימים אלו – כולם נזכרים מי הם באמת, וכל השאר כבר לא רלוונטי.
וזה הזדמנות לכל אחד. כל אחד מתמודד, ויש זמנים שהוא באמת לא יודע לומר לעצמו 'הלנו הוא אם לצרינו', אבל ברגעים של אמת, כשיושבים כל יום חצי שעה ובוכים – אתה כבר יודע היטב מי אתה ולאן אתה שייך. ואין לך שמחה גדולה מזו.
מנקודת מבט של הצלחה ושלימות – אנחנו רחוקים מהגאולה, מרחק אין-סופי וכמעט בלתי אפשרי. אבל מנקודת מבט של כאב ואבילות – אנחנו כבר שם. כי אם על זה אנחנו בוכים, אז את זה אנחנו רוצים. ואם זה מה שאנחנו רוצים – אז זה מה שאנחנו.