ארכיון לחודש : אוגוסט, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 101

מי שנוסע לקברי צדיקים – מסתמא הבחין בנקודה מעניינת:

הם לא קבורים במקום אחד, בצורה מסודרת, כמו הר המנוחות – אלא מפוזרים בכל קצוות הארץ והעולם.

***

אחד מהדברים שקשור מאד לנסיעות – הוא ‘קברי צדיקים’.

יש כאלו שנוסעים במיוחד לקברי צדיקים, ויש כאלו שנוסעים ‘לצפון’ או ל’חוץ לארץ’ – והתירוץ הוא ‘קברי צדיקים’. מתוכם, יש את אלו שעושים את זה בתדירות, ויש את אלו שעושים את זה רק ב’בין הזמנים’. אז נוסעים ל’באניס’ וקוראים לזה שנוסעים ל’רבי מאיר בעל הנס’. ומכאן הכינוי ‘רבי מאיר בעל הבניאס’…

כך או כך – קברי צדיקים הם בהחלט ‘כתובת’. והכתובת הזאת מצריכה (בדרך כלל) – יציאה מהרדיוס המוכר, ונדידה כלשהי או יותר – אליהם. ולא רק נסיעה חד-פעמית, אלא כל צדיק (כמעט) דורש נסיעה מיוחדת עבורו.

אין ‘חלקה’ מרכזית ששם קבורים הצדיקים, אלא הם מפוזרים על פני הארץ והעולם. אפילו התנאים שנקברו רובם באיזור הגליל, אינם שוכבים סמוכים זה לזה, אלא במרחק ניכר ואף יותר, בין אחד לחברו.

יכול להיות לזה שני מובנים. או שיש בזה אמירה: אם אתה רוצה להגיע אלי – אתה צריך להתאמץ במיוחד, ולא לתפוס ‘טרמפ’… או שיש בזה מתנה, שבכל מקום שתלך, תוכל לפגוש קברי צדיקים…

***

בעומק העניין, טמון כאן רעיון עצום.

עיקר המושג שנקרא ‘צדיק’ – אינו תלוי (רק) בכמות, כמה תורה הוא למד וכמה מצוות הוא קיים. אלא (גם ו) בעיקר במהות. והמהות של צדיק, מבואר בזוהר, שהוא ‘אחיד שמיא וארעא’ – מחבר את הארץ עם השמים.

אצלנו זה ממש שתי מחלקות. השמים – שמים לה’. כשאתה לומד בבית מדרש, מתפלל בבית כנסת, אוחז לולב או מדליק נר חנוכה, אתה בשמים ואתה קרוב לה’. אבל כשאתה לא שם, אלא אוכל, ישן, מטייל, מדבר, או בוהה, אתה בארץ ואתה רחוק מה’.

אצל הצדיקים – זה דבר אחד ממש. השמים – הם לא ‘שם’ אלא ‘כאן’, וכאן, הכוונה בכל דבר. כל העולם וכל החיים מחובר לה’, כולל כל הדברים שנקראים בשם ‘ארץ’. מבחינתם, אין שום דבר שאמור להיות מנותק או מנתק מה’.

***

גם אנחנו צריכים ורוצים כך לחיות – לאו דווקא בצורה מלחיצה, ההיפך, בצורה מאד חווייתית ומלאה צבע. ואת זה – אנחנו יכולים לקבל רק מהצדיקים ובשביל זה אנחנו הולכים אליהם.

לכן, הדרך אליהם רצופה בהמון ‘ארץ’ – נסיעות, מזוודות, בלגן וטרדות. כי זה בדיוק השטח המובהק ביותר של ‘ארץ’, שמנותקת ועוד איך – מהשמים. אז אחרי כל קטע ‘ארץ’ כזאת – יש לך צדיק, שמהווה בשבילך ‘תחנה’, להיזכר שכל הארץ הזאת יכול להיות קשור לשמים, והנה לך צדיק שחי כך.

ובקיצור: ‘בין הזמנים’ – או כל סוגי ה’ביניים’ למיניהם, הם הזדמנות בשבילנו, לזכות להיות ‘צדיק’. לא רק למדן, ולא רק מדקדק בהלכה, ולא רק יהודי שומר מצוות, אלא יהודי ‘צדיק’, שזוכר שכל דבר בעולם וכל מצב בחיים – מחובר לה’. ואם אתה לא יכול לבד – תיסע ל’רבי מאיר בעל הבניאס’…. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 99

מה אתה אוהב יותר?

‘אשרי יושבי ביתך’, או ‘אשרי תמימי דרך’…

***

אחד מהתסמינים הבולטים של ‘בין הזמנים’ – הוא ללא ספק הנסיעות.

אין קשר לכאורה בין ‘מנוחה’ ו’נופש’ לנסיעות. העולם ה’חופשי’ אמנם מחבר בין ‘יום מנוחה’ [שבת קודש] לנסיעה לים, רח”ל. אבל אנחנו לא. לא רק כי זה ‘אסור’, אלא כי מבינים שמנוחה לא קשור לנסיעה, ההיפך.

ובכל זאת, בין הזמנים שנועד לכאורה למנוחה – הפך לשלשה שבועות של נסיעות וטלטולים, מייגעים ומפרכים, שלאחריהם אכן זקוקים למנוחה… זה אמנם לא מובן, אבל מי יודע סודם של דברים. אולי כשנשיג את הסוד של ‘בין הזמנים’ בעצמו, נזכה להשיג גם את הסוד של ‘הנסיעות של בין הזמנים’.

וכפי שכבר הוזכר, הנידון איננו אם זה נכון או לא, אלא מאחר שזה כך – מהם היסודות שיכולים למצוא דווקא בהם. ואחד היסודות הוא ללא ספק – הנסיעות.

***

נסיעות – הם מצד אחד, דבר מעניין ומרתק. עוזבים את הסביבה המוכרת, ופוגשים נופים חדשים ו/או דברים שאי אפשר לפגוש אותם בזמן השגרה ובסביבה המיושבת. ומצד שני – הם ללא ספק דבר מייגע ומפרך, לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והנשמה.

כשאדם נמצא בסביבה המוכרת ובשגרה המבורכת – הוא מכיר פחות או יותר את הנסיונות, ויכול להיערך לקראתם ולהתמודד אתם. לא כך בנסיעות. שם אדם פוגש נסיונות מסוד שהוא לא מכיר, ובגודל שהוא לא יודע איך להתמודד אתם.

הנסיעה נוטלת את היישוב הדעת. וגם אדם שבדרך כלל מיושב, מתקשה להתרכז בנסיעה ולשמור על קור רוח, כל שכן לעיין בספר ולהצליח ללמוד או להתפלל כראוי. וכל זה חוץ מנסיונות בקדושה ואמונה, שהדרכים מלאות מהם בשפע.

***

העולם אומר ש’אשרי יושבי ביתך’ [השהות בבית] – מסתיים ב’תהילת ה’ ידבר פי’. ואילו ‘אשרי תמימי דרך’ [היציאה לדרכים] – מסתיים ב’תעיתי כשה אובד’… ואכן היו צדיקים שאמרו על עצמם, שהם יכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם, חוץ מיום הנסיעה…

ובכל זאת, אין אדם שיכול לדלג על נסיעות. החיים שלנו מורכבים מ’בשבתך בביתך’ ומ’בלכתך בדרך’ כאחד. אז כנראה שיש בזה מטרה. ולא רק במקום שאליו נוסעים, שיש בזה סודות גדולים, כידוע מהבעש”ט שכל מקום שאדם נוסע אליו, בוודאי יש איזה תיקון שצריך לפעול שם. וגם אם הוא נוסע למטרה מסוימת – ייתכן מאד שהמטרה היא אחרת לגמרי. אבל גם הנסיעה בעצמה – יש בה סוד.

דווקא הנסיונות שיש בהם – יכולים להביא אותנו למקום אחר. בסביבה המוכרת והשגרה היומיומית – אין ‘חריגות’ למוטב, כאמור, אבל גם כמעט לא ‘לטוב’. אבל בדרכים, דווקא ‘הריחוק’ שהם לכאורה יוצרים, יכולים להוליד התעוררות עצומה בלב ל’התקרבות’.

דווקא המצב בו אדם מרגיש שהיציבות שלו מתערערת, והוא לא מכיר את עצמו. דווקא המצב בו עומדים מול נסיונות חדשים, קשים ובלתי מוכרים – יכולים להוליד את ההכרה שאני באמת לא יודע ולא יכול, רחוק וחלש. ומתוך כך להוליד את הצעקה האמיתית והעמוקה ‘תעיתי כשה אובד, בקש עבדך’, וברגע שלאחר מכן, אתה הרבה יותר קרוב ממה שהיית קודם.

פרשת ואתחנן הוא הפרשה השנית שבסדר דברים. סדר זה נקרא ‘משנה תורה’, כי הוא חזרה על כל התורה. הסדר הזה נאמר על ידי משה רבינו קודם הסתלקותו, והוא מורכב מתורה שבכתב ותורה שבעל פה; מצד אחד הוא חלק מ’תורה שבכתב’ ומצד שני נאמר על ידי משה רבינו שזה בחינת ‘תורה שבעל פה’.

בסדר זה, משה רבינו מלמד אותנו את היסודות ש’מאחורי’ התורה, את ה’קודים’ שהם הבסיס של התורה, ואת ‘הסודות’ מהחדר הפנימי שעל ידם יכולים לזכות לקיים את התורה, ולזכות אל התכלית שהתורה צריך להביא אותנו.

בפרשת דברים גילה משה את סוד התוכחה, וכפי שהתבאר במאמר הקודם. ובפרשה זו, פרשת ואתחנן הוא מגלה את סוד התפילה – איך צריך להתפלל, ומה צריך לזכות על ידי התפילה, האם התפילה פועלת תמיד, ובאיזה אופן. וכפי שיתבאר להלן במאמר זה בעז”ה.

***

בתחילת הפרשה, משה רבינו מספר על הרצון החזק שלו להיכנס לארץ ישראל, ועל גודל התפילות שהתפלל בשביל כך. וסוף דבר הוא שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל, אלא יהושע תלמידו ועם ישראל. וצריך להבין מדוע נכתב כל זה בפרשת ואתחנן, ולא כהמשך לפרשת דברים. וגם מה רצה לספר להם בזה, האם בא להחליש דעתם ולהראות להם שהתפילות אינם מתקבלות ח”ו. אלא בוודאי בא ללמד להם יסוד נחוץ מאד, שהוא הקדמה לקבלת התורה ולכל המצוות – שמתחיל בפרשה זו ובפרשיות שאחריו, וכדלהלן.

הקושיות

א. בפסוק הראשון: א. ‘ואתחנן אל ה” – מהו הלשון הזה, ומדוע דווקא בלשון הזה. ב. ‘בעת ההיא’ – על איזה עת הכוונה, ומדוע דווקא באותה עת. ג. ‘לאמר’ – לכאורה אינו שייך לכאן. כי מי צריך ‘לאמר’ ולמי.

ב. בפסוק השני: א. ‘אדני אלהים’ – מהו הלשון הזה בדווקא. ב. ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – מה כוונתו לומר בזה.

ג. ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטוב’ – מדוע חפץ כל כך להיכנס לארץ ישראל, ומדוע נקט הלשון ‘ראיה’.

ד. ‘ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי’, לכאורה די בזה, ומדוע ממשיך ואומר ‘רב לך אל תוסף דבר אלי עוד’.

ה. ‘עלה ראש הפסגה’ – האם זה שייך לתפילתו, ואם כן, האם תפילתו התקבלה.

ו. ‘וצו את יהושע וגו’ כי הוא יעבור’ – מפני מה בכל פעם שמזכיר שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, מזכיר את יהושע שהוא כן ייכנס.

ז. עיקר השאלה הוא – מה התכלית שמספר להם כל זה. בשלמא כל מה שסיפר להם עד כה, היה נוגע אליהם, אבל כאן הוא מספר על עצמו, ואיזה נפקא מינה יש בזה עבורם.

ביאור הפשט

א. ואתחנן: הוא מלשון תחנונים ומתנת חינם (רש”י, רמב”ן ואור החיים), לרש”י – משום שהצדיקים אינם מבקשים בזכות עצמם אלא במתנת חינם. הרמב”ן – מבאר על פי דרך האמת. והאור החיים מבאר – שזאת צורת התפילה הראויה לכל אחד וכדלהלן.

ב. בעת ההיא: לרש”י – כשכבש ארץ סיחון ועוג. כי קודם לכן סבר שהוא גזר דין עם שבועה, ולא יועיל תפילה. אבל כעת סבר שהותרה השבועה ואם כן אינו אלא גזר דין בלי שבועה ויועיל תפילה. להרמב”ן – בעת שנגזרה הגזירה. ולהאור החיים – בכל עת שהיה נדמה לו עת רצון, התפלל על זה. הן בשעת הגזירה, הן לאחר מכן, והן כשכבש סיחון ועוג.

ג. לאמר: רש”י מבאר שביקש מהשם יתברך שיאמר לו אם הוא מקבל בקשתו. וצריך להבין מפני מה דווקא כאן ביקש זאת. והאור החיים מבאר – שאמנם התפלל על עצמו, אבל התכוון על ידי זה להמשיך עוד ‘לאמר’ ולהתפלל על כל ישראל, שייכנסו לארץ ישראל.

ד. ‘אדנ-י אלוקים’: רש”י פירש ‘רחום בדין’, והרמב”ן פירש ‘אדון ברחמים’. והאור החיים מפרש שרש”י אינו נחלק על הרמב”ן, ופירש רק את השם ‘אלוקים’ שנכתב ‘הויה’ ונקרא ‘אלוקים’ – ועל זה פירש שהוא ‘רחום בדין’, ולא התייחס לתיבת ‘אדני’. ומבאר, ששם ‘הויה’ הזכיר על עצמו, ושם ‘אלוקים’ הזכיר על עם ישראל.

ה. אתה החילות: בפשטות יש בזה הדרכה איך להתפלל, דהיינו להתחיל בשבח ואחר כך לבקש צרכיו (ברכות לב.). והאור החיים הקדוש מבאר, שלימד אותם בזאת ארבע יסודות באופן התפילה: שצריך להתפלל בלשון תחנונים, להתפלל למקור הרחמים, להתפלל בעת רצון, ולפרט בקשתו כראוי. וכל זה מרומז בפסוקים אלו. ומבאר עוד שבלשון ‘החילות’ מרומז שלשה עניינים: לשון תפילה, לשון תחילה, ולשון הפרת נדר.

ו. אעברה נא ואראה: בפסוק זה מבואר גודל הרצון של משה להיכנס לארץ ישראל, ובאור החיים הקדוש מבאר שהסכים להיכנס אפילו כאחד מבני ישראל ולא כמנהיג, ושלא הוא יבנה את בית המקדש, אלא רק ‘יראה’. וצריך להבין מה גודל העניין, וכמו שאמרו חז”ל ‘וכי לאכול מפריה הוא צריך’ [וענו על כך, שרצה לקיים המצוות התלויות בארץ. אמנם במקום אחר מבואר שביקש מהיכנס אפילו כציפור, ואם כן לא יוכל לקיים המצוות].

ז. ויתעבר ה’: רש”י מבאר ‘למענכם’ בגללכם. וצריך להבין מדוע נקט הלשון ‘למענכם’ שנשמע להיפך. ‘רב לך’ פירש רש”י בשני אופנים, הראשון – לשון ‘די’, שביקש ממנו שלא ירבה להתפלל עוד. והשני מלשון ‘רבנות וגדולה’, שאמר לו ‘הרבה מזה שמור לך’. והם לכאורה שתי פירושים הפוכים. ובאור החיים הקדוש ביאר כל הפסוק בדרך כפילות – שיש בזה תשובה על שתי הדברים שביקש; על עצמו ועל עם ישראל.

ח. עלה ראש הפסגה: רש”י מבאר שחלק מתפילתו התקבלה, ואמנם לא נכנס לארץ ישראל אבל קיבל רשות לראות אותה. ובאור החיים הוסיף שיש כאן נס, שיוכל לראות כל מה שביקש לראות – אפילו ירושלים והר המוריה, שאי אפשר לראות אותם בדרך הטבע משם.

ט. וצו את יהושע: בפשטות יש כאן הבטחה, שאמנם משה לא ייכנס אבל יהושע בוודאי ייכנס, כדי שלא יחששו ישראל שיארע לו כפי שארע למשה. ועוד לאלוה מילין.

י. המטרה: בפשטות הוא דברי תוכחה, שבגללם לא התקבלה תפילתו ואינו נכנס לארץ ישראל, כמבואר בדברי רש”י והרמב”ן. והרמב”ן מבאר עוד, שבא לבאר מה שאמר להם בסוף הפרשה הקודם ‘ואת יהושע ציוויתי’, ועל זה ממשיך ואומר מדוע צריך לצוות את יהושע, כי הוא בעצמו אינו יכול להיכנס. ולפי שני הפירושים צריך להבין מדוע נכתב כאן ולא בפרשת דברים.

ביאור הפנימיות

במעשה זה רצה משה רבינו לבאר להם כמה יסודות. הראשון – הוא מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. השני – צורת התפילה, איך עושים אותה כראוי. והשלישי, והוא העיקר – מה קורה כשהתפילה אינה מתקבלת, וכפי שיתבאר (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן ז, צט, קנה, ועוד).

א. גילוי האמונה

האמונה הוא דבר מאד חלש ושברירי. כי היא נדרשת במקומות ובזמנים שבהם לא רואים, לא מבינים ולא מרגישים. כשאדם רואה את האמת בעיניו – אין זה אמונה אלא דעת. וכן שהוא מבין או מרגיש את מציאות ה’ ואת נוכחותו בעולם. האמונה, היא במקום שאין אחד מכל אלו.

וזה התכלית של בריאת העולם. נקודת התמצית של התכלית היא האמונה, וכל שאר הדברים שיש בעולם – שכל, הבנות, ידיעות, והרגשות, הכל הוא רק כדי להביא לאמונה. ובאמת אי אפשר להגיע לזה אלא על ידי הצדיקים, שהם מחברים שמים וארץ, ומאירים כאן בארץ את מה שהם משיגים בשמים.

זהו אם כן, התפקיד של משה רבינו – הוא הוציא אותנו ממצרים, נתן לנו את התורה, פעל עבורנו מן באר וענן, והכל בשביל תכלית אחת: להאיר בנו את אור האמונה. והתכלית הזה מתמלא אך ורק בארץ ישראל, כי שם הוא המקום שבו מתחברים ה’ארץ’ עם ‘ישראל’, תכלית הגשמיות וההסתרה, עם נקודת האמת והאמונה.

כי ארץ ישראל הוא מקום גשמי לכאורה, שצריך לחרוש ולזרוע בו, ולעשות כל הל”ט מלאכות – ולא כמו במדבר שהכל היה מן המוכן. ומצד שני, אין שום אפשרות להתקיים בו בדרך הטבע, כי הגשמים אינם יכולים לרדת בארץ ישראל בשום אופן, ובלי גשמים אין חיים.

ולכן, אי אפשר להתקיים בארץ ישראל אלא על ידי אמונה, ועל ידי אמונה מתגלה שעיקר ההשגחה הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב ‘תמיד עיני ה’ אלוקיך בה’, ועיקר השפע מגיע דווקא לארץ ישראל, וכל העולם אינו שותה אלא מהתמצית של ארץ ישראל. ולכן, רצה משה כל כך להיכנס לארץ ישראל – ששם הוא התכלית שאליו הוא מכוון בכל חייו ותפקידו.

ב. צורת התפילה

כיון שהתכלית של ארץ ישראל הוא האמונה – האופן לזכות לזה הוא על ידי תפילה. התפילה היא הכלי העיקרי של האמונה, כי בפעולת התפילה – מתגלה שאנו מאמינים שיש מחדש, שמנהיג את העולם כרצונו. ואם אנו צריכים איזה דבר, אנו פונים רק אליו, כי רק הוא יכול לתת לנו את זה. ועל ידי התפילה, נבנה האמונה כראוי.

והנה בתפילה יש הרבה אופנים, ויש בה עשר לשונות, שכל אחד שייך לזמן אחר. יש זמנים של גדלות, וזמנים של רצון, וכיוצא בזה. אבל מוכרח להיות שהתפילה הוא דבר ששייך לכל אחד ובכל זמן, ולא ייתכן בשום אופן מציאות שיש זמן בו אדם אינו יכול להתפלל.

ולכן, אחד מהלשונות של תפילה הוא ‘ואתחנן’, שהוא מלשון חינם. והלשון הזה הוא התפילה ששייך לכל אחד ובכל עת. כי גם מי שאינו ראוי, ואינו עומד בעת רצון, וגם אינו מצליח לכוון דעתו כראוי – עדיין יכול להתחנן, ולבקש בפשיטות: ריבונו של עולם, לא מגיע לי כלום, ואני גם לא יכול להתפלל כראוי, אבל תן לי במתנת חינם’.

וזה מה שלימד אותנו משה רבינו כאן, שבכל עת צריך להתפלל ויהי מה, כי כיון שמוכרחים את האמונה ואי אפשר בלעדיה, ואת האמונה מוכרחים לבנות על ידי תפילה – מוכרח להיות שבכל עת ומצב יכולים להתפלל. וזאת על ידי ‘ואתחנן’, שעל ידי זה יכול להתפלל ‘בעת ההיא’ דהיינו באותו הרגע והמצב והמקום שעומד בו. כי בכל מצב יכול ‘לאמר’, לפחות לומר את התיבות, גם בלי כוונה ובלי עומק.

ג. תפילה שאינה מתקבלת

וכאן מגיע היסוד השלישי והעיקרי. משה רבינו מספר על גודל מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. וגם מספר איך צריך להתפלל, הן לכתחילה – על ידי סדר התפילה הנלמד מפסוקים אלו, והן בדיעבד – בדרך תחנונים, ששייך בכל עת ובכל זמן. ולמרות כל זה, הוא מספר שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל.

וכאן הוא עיקר הנסיון באמונה. כי לכאורה מקובל בידנו שאין תפילה השוה ריקם, וכל תפילה מתקבלת. ובפרט כשאדם מתפלל על דבר רוחני, וכל שכן כשהוא מתפלל על האמונה בעצמה – שאז בוודאי מן הראוי שתפילתו תתקבל ויזכה לאמונה. ואם בכל זאת, התפילה אינה מתקבלת, אם כן מניין יקח כח של אמונה.

אך דווקא כאן מתגלה עומק עומק יסוד האמונה. משה רבינו מספר שעשה כל מה שצריך כדי שתפילתו תתקבל, והתשובה על זה הוא ‘רב לך’. שפירושו, כפי שנאמר לו על קושיא אחרת: ‘שתוק, כך עלה במחשבה’. כלומר, הקושיא שלך נכונה ואי אפשר לענות עליה, רק על ידי שתיקה. כי אין לזה הסבר ב’דיבור’ אלא רק ב’מחשבה’ שבו יכולים לתפוס ‘מרחוק’ שיש דברים עליונים שאינם מובנים.

אכן, אדם מתפלל ורוצה שתפילתו תתקבל. אבל מהלך כזה, הוא מהלך ברור ומוגדר מראש: אני מבקש דבר פלוני ומקבל אותו. יש אבל מהלך יותר עמוק ופנימי, שרוצים להביא אותו על ידי התפילה – לא רק להכיר שיכול לבקש ולקבל, אלא להביא לחיבור עוד יותר פנימי, ובשביל זה לפעמים התפילה דווקא אינה נענית, ויש בזה ציווי לאדם: שתוק. כלומר, עצור כאן, אל תתבלבל ואל תברח, תעמוד כאן, ותדע שיש כאן דברים עצומים שאתה לא מבין.

ד. פעולה גדולה יותר

והנה, תוך כדי שמשה רבינו מצווה ‘רב לך, אל תוסף’, הוא מקבל הוראה ‘עלה ראש הפסגה וראה בעיניך’, כלומר, אמנם תפילתך לא התקבלה, אבל היא כן התקבלה. כי אמנם אינך נכנס לארץ ישראל, אבל אתה עומד לזכות ל’תוכן’ של ארץ ישראל – על ידי הראיה שתראה את ארץ ישראל, ויותר מזה, שבכך תפעל שכל עם ישראל יוכלו לקבל קדושת ארץ ישראל.

ולכן תיכף ומיד ממשיך ואומר ‘וצו את יהושע’, כלומר, מאחר שהתפללת על זה – פעלת שיהושע יוכל להכניס את עם ישראל לשם. כי באמת יהושע לא היה לו את הכח הזה, ובוודאי לא עם ישראל, אלא הכל היה מכוחו של משה, ומכח התפילות האלו שלו. כלומר, מה שנראה לעין כאילו לא התקבל, הוא באמת מה שעמד מאחורי כל מה שכן קרה.

וכל זה רמוז באותם תיבות עצמם ‘רב לך’, שפירושו הפשוט הוא ‘די’, אין על מה לדבר. אבל בפנימיות הכוונה ‘רב לך’ – פעלת הרבה יותר ממה שרצית. רצית לפעול כניסה לארץ ישראל והארת האמונה בדרגה פשוטה, ופעלת הרבה יותר מכך. ואם כן ‘אל תוסף’ – אין עוד צורך להוסיף תפילות, כי כבר פעלת די והותר.

ולכן, דווקא על התפילה הזאת ביקש משה רבינו ‘לאמר’ – שיספר לו אם קיבל תפילתו. כי בכל תפילה הוא יודע בבירור שהיא תתקבל. אבל כאן יש תפילה שלכאורה אינה מתקבלת, והוא מבקש שהשם יתברך יראה לו שהיא כן התקבלה למרות שנדמה לא כך.

וממשיך לומר ‘אדנ-י אלוקים’, כלומר, בתפלה הזאת עומד להתגלות שגם במצב של דין לכאורה, שהתפילה אינה מקובלת – אין כן האמת, אלא טמון בזה ישועה עוד יותר גדולה. והאופן להתחזק במצב זה הוא לזכור ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – הרי ראית כל כך הרבה פעמים שהשם יתברך כן ענה לך, ואם כן, אל תטעה לחשוב שהפעם הוא לא ענה, אלא שהוא ענה בצורה אחרת.

***

והתכלית של כל זה, הוא הקדמה לקבלת התורה. לאמר, התכלית של קבלת התורה הוא להגיע לאמונה, ובשביל זה צריך להרבות בתפילה, אבל יחד עם זה לדעת איך להתפלל, ואיך להתייחס למצב שבו נדמה כאילו לא התקבל. ולכן נאמר בתחילת פרשת ואתחנן, תיכף ומיד לפרשת קבלת התורה.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 96

שתי הפתעות יש בחודש אב!

‘מועד’ ושמו תשעה באב, ו’יום טוב’ ושמו חמשה עשר באב.

***

“לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים”.

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

‘לא היו ימים טובים לישראל’ – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת ‘יום טוב’ של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות ‘יום טוב חמשה עשר באב’? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של ‘בכל זאת’… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה’בכל זאת’. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות ‘לכתחילה’. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של ‘לכתחילה’.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של ‘אף על פי כן’. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו’בכל זאת’ – הקב”ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו’בכל זאת’ אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה’בלי סיבה’ הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה’מסביב’ הכל נכון, ו’בכל זאת’ – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של ‘כאילו’ ריחוק, ו’כאילו’ הסתרה.