ארכיון לחודש : אוגוסט, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 94

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר…

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין ‘לאן’. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה’. השם יתברך מבקש מאתנו ‘נחמו נחמו עמי’, ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת ‘נחמו נחמו עמי’?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב”ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו ‘איכה’, אבל ברגע שהוא אומר ‘יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב’ – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.

פרשת מסעי הוא הסיום של חומש במדבר, ובעצם של כל התורה [כי חומש דברים הוא ‘משנה תורה’]. פרשה זו היא מעין ‘סיכום’ של כל מעשה דור המדבר, החל מיציאת מצרים ועד הפתח לארץ ישראל. ובו מסכם את סדר המסעות, ומודיע על הגבולות של ארץ ישראל.

ובוודאי כמו בכל עניין שכתוב בתורה, אינו רק סיכום דברים בעלמא, אלא יש בזה לימודים ויסודות שצריך להבין מזה. ובפרט בפרשה כזאת שהיא סיום התורה, מן הסתם יש בה יסודות חשובים מאד. ובעז”ה במאמר זה נעמוד על אחד מהם, ועוד חזון למועד לעסוק בשאר היסודות והעניינים.

אחד מהיסודות המתבארים בפרשה זו – הוא עניין הנסיעות, שהם לכאורה פרט צדדי בחיי האדם, ונעשים בדרך כלל בדיעבד, כדי להגיע ממקום למקום. אמנם כפי שיתבאר, אינו דבר של מה בכך, אלא יש בזה מהלך נפלא, שמשפיע על כל חיי האדם.

הקושיות

א. אלה מסעי בני ישראל – איזה מסעות בא למעט.

ב. ביד משה ואהרן – מדוע נזכר כאן אהרן.

ג. ויכתוב משה  – מפני מה ולאיזה צורך כתב את המסעות האלו.

ד. מהו כפל הלשון ‘מוצאיהם למסעיהם’, ומדוע נכתב שוב ‘ואלה מסעיהם למוצאיהם’, ובסדר הפוך.

ה. בכל המסעות לא סיפר מה היה אותו מקום, חוץ ממקומות מסוימים שסיפר: קריעת ים סוף, רפידים לא היה להם מים לשתות, מעיינות ותמרים באלים, והסתלקות אהרן.

ביאור הפשט

א. אלה מסעי: באור החיים הקדוש מבאר שבא למעט את כל המסעות האחרים שיש בעולם. כי כל המסעות אין להם חשיבות אלא המסעות של עם ישראל, שהיה בהם תיקון גדול. והיינו, כמבואר בזוהר הקדוש שהמסעות של ישראל במדבר, במקום ‘נחש שרף ועקרב’ שמרמז על הקליפות – היה כדי לתקן את המקומות האלו, ולברר הקדושה מתוך הקליפות.

ב. ביד משה ואהרן: באור החיים הקדוש מבאר, שלא היה להם יכולת לברר את הקליפות, ולתקן את כל המקומות שעברו בהם, אלא על ידי ‘מחברת הכלליות’ ו’מחברת הפרטיות’. מחברת הכלליות – הוא משה רבינו שכולל כל נשמות ישראל, ומחברת הפרטיות – הם ששים ריבוא נשמות ישראל בעצמם. וצריך את אהרן, שהוא שושבינא דמטרוניתא שמחבר בין הפרטים לבין הכלל.

ג. ויכתוב משה: הרמב”ן מבאר שהיה ציווי מהשם יתברך לכתוב את המסעות. והטעם לזה, מבואר ברש”י בשני אופנים, הראשון – כדי להזכיר חסדי המקום, שלא טלטלם בדרכים אלא היו רק מעט מסעות. והשני – משל למלך שהלך עם בנו לרפאותו, ובחזרתם הלכו שוב באותם המקומות, ונזכרו מה היה בכל מקום. וצ”ב מדוע נמשלו המסעות הללו למלך שהלך עם בנו ‘לרפאותו’.

והרמב”ן מביא בשם הרמב”ם, שכתב זאת כדי להוכיח את הנסים והמופתים שהיו לדור המדבר. כי היה מקום לטעות ולחשוב שכל המסעות שלהם במדבר היה סמוך למקום יישוב, שאם היו זקוקים לאיזה דבר היו יכולים ליכנס ולקנות. ולכן פירט את המסעות, להראות שהיו בעומק המדבר, ולולי ניסי ה’ וחסדיו לא היה להם קיום. ובאור החיים הקדוש מביא מדברי המדרש, שנכתבו המסעות ליתן להם שכר על כך.

ד. מוצאיהם למסעיהם: בקדושת לוי מבאר על פי דברי הזוהר (הנזכרים לעיל בדברי האור החיים הקדוש), שהמסעות היו כדי לברר את הקדושה מתוך הקליפות. ומבאר ש’מוצאיהם’ היינו להוציא הקדושה מתוך הקליפה, ואם כן היה ‘מוצאיהם’ על ידי ‘למסעיהם’. ועל ידי זה התברר למפרע ש’ואלה מסעיהם’ – שכל המסעות היו כדי ‘למוצאיהם’.

ומוסיף לבאר איך ביררו הקדושה מתוך הקליפות. כי בכל מקום היה להם נסיונות אחרים לפי המקום שבו היו, ולפי הנסיון הבינו מה הם צריכים לעשות להיפך. דהיינו: במקום שהיה נסיון של אהבה נפולה, הבינו שצריך להתחזק באהבת ה’, ובמקום שהיה נסיון של יראה, הבינו שצריך להתחזק ביראת ה’, וכן בשאר המדות.

ה. מה אירע: כתב הרמב”ן “לא הזכיר במרה נס המים, ולא במדבר סין ענין המן. אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול שניסו את ה’ ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע ובאה אליהם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות כי הוא המקום הניכר והנודע בו”.

ביאור הפנימיות

כבר הזכרנו דברי הזוהר הקדוש שהמסעות האלו הוא כדי לתקן את המקומות האלו שעברו שם, ולהוציא את הקדושה מתוך הקליפות. וצריך להבין מהות העניין, מדוע דווקא שם יש התגברות הקליפות, ואיך באמת מבררים את הקדושה מתוכם, ואיך מתקנים את המקומות.

כמו כן יש להתבונן, שהמסעות האלו נחלקים לשני מיני מסעות. האחד – המסעות שהיו קודם חטא המרגלים, והשני – המסעות שהיו לאחר המרגלים. החלק הראשון הם מסעות שהיו אמורים להיות על פי התכנית האלוקית, בדרך ממצרים לארץ ישראל, ואילו החלק השני, לא היו אמורים להיות ורק בדיעבד מחמת חטא המרגלים היו עוד מסעות.

ואם כן, בשלמא המסעות הראשונות אפשר להבין שהיו בכדי לתקן את המקומות האלו, אבל המסעות האחרות שהיו בדיעבד, איך אפשר להבין שנועדו כדי לתקן, הרי בכלל לא היו אמורים לנסוע לשם. ולהבנת העניין, יש לבאר עניין הדרכים, מה מהותם ומה תכליתם.

מסעות – עבודה זרה

בליקוטי מוהר”ן (סימן סב, ובח”ב סימן מ) מביא מספר ‘עשרה מאמרות’ שבשביל שאמרו ישראל ‘אלה אלוהיך ישראל’ לכן נענשו ב’אלה מסעי בני ישראל’. כלומר, שהמסעות הם עונש על עבודה זרה.

והביאור הוא קודם כל כפשוטו – שרוב הנסיעות של האדם, הם מחמת עבודה זרה. והכוונה לאו דווקא לעבודה זרה ממש אלא לחסרון של אמונה. כי ככל שיש לאדם יותר אמונה, הוא ממעט לצאת מביתו ולנסוע בדרכים, וכמו שהיה באכילת המן, שמי שהיה לו יותר אמונה – הגיע לו עד פתח ביתו, וכמסופר על רבי זושא שהיה אומר ‘ריבונו של עולם זושא רעב’, ומיד הגיע האוכל.

אמנם כלל בידנו, שכל עונש אינו עניין של נקמה אלא תיקון. ואם כן, הנסיעות והדרכים – הם לא רק עונש על עבודה זרה וחסרון אמונה, אלא גם תיקון לזה.

בשבתך בביתך – ובלכתך בדרך

החיים של אדם נחלקים לשתי מערכות. האחת – בשבתך בביתך, והשני – בלכתך בדרך. הבית – הוא המקום של הקביעות והשגרה. בבית, אדם מכיר את עצמו, את הצרכים שלו וגם את הנסיונות שלו, והוא יכול לסדר לעצמו את סדר היום, והסדר של עבודת ה’. ואמנם בוודאי גם בזה יש הרבה נסיונות, אבל במעגל מסוים ומוגדר, שיכול להכין את עצמו וללמוד איך להתמודד עם זה.

לעומת זאת בדרכים – אדם יוצא ממקומו וממחיצתו, והולך אל הבלתי נודע. קשה מאד לסדר לעצמו את הסדר של עבודת ה’, מה לעשות בנסיעה וכיצד להתנהג שם. כי הוא עובר במקומות חדשים שאינו מכיר, וגם הטלטול של הדרך שמבלבל אותו. ולכן, היו צדיקים שאמרו שיכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם חוץ מ’יום הנסיעה’, כי קשה מאד להיות מתוכנן ומיושב בדרך, ובוודאי לא כמו בבית.

אמנם אי אפשר בשום אופן להיות כל החיים ‘בשבתך בביתך’, כי השם יתברך ברא את העולם באופן שכל אדם מוכרח בחייו לצאת מביתו, וללכת בדרכים או אפילו במסעות. ואם כן, בהכרח להתמודד עם המצב של ‘ובלכתך בדרך’.

וידוע היסוד מהבעש”ט שבכל מקום שאדם נוסע, יש בזה צרכי גבוה. ואמנם הוא סובר שנוסע לשם עבור עניין פלוני, אבל באמת ייתכן שדווקא בעניין הזה לא יצליח, ויחשוב שנסע לשוא, והסיבה האמתית היה כדי שיברך שם ‘שהכל’ או יעשה איזה מצוה וכדומה. כי היה צריך שאדם פלוני ביום פלוני יעשה ברכה במקום פלוני.

וכן ידוע מרבינו שאמר שאם מזדמן לאדם נסיעה – שלא יתעקש שלא לנסוע, כי אולי מוכרח להיות באותו מקום, ואם לא יגיע מרצונו – יצטרך להגיע בעל כורחו, כמו בירידת יעקב למצרים, שאם לא היה יורד בגלל יוסף היה צריך לירד בשלשלאות של ברזל (שבת י). ולהלן יתבאר העניין למעשה.

הנסיונות שיש בדרכים

והנה בדרכים יש נסיונות בכל העניינים, בכל השבע מדות ובכל טבעי הנפש, אבל בעיקר יש נסיונות בשלשה דברים: באמונה, בקדושה, ובין אדם לחברו. כשלא נמצאים בבית – יש יותר נסיונות באמונה, וגם נמצאים ברשות הרבים ויש יותר נסיונות בקדושה, וגם קשה לכבד בני אדם ולהתחשב בצרכיהם, כי לחוץ על צרכי עצמו.

אמנם יש בזה מתנה נפלאה. כי אמנם יש בזה סכנה גדולה שלא ליפול ח”ו לדברים קשים רח”ל. אבל לפעמים דווקא בזה יזכה לתקן את כל הפגמים שפגם בעבודה זרה, ובגילוי עריות ושפיכות דמים. כי על ידי שיעמוד בנסיונות אלו – יתקן את כל מה שפגם בזה גם בביתו.

והביאור. שכשאדם נמצא בביתו – הוא משתדל להיות ‘בסדר’. ואמנם הוא יודע שאינו צדיק גמור, אבל לפחות אינו רשע גמור, וטוב לו בכך. ואמנם יכול לנסות להתקדם מעט, אבל אין דבר רציני שיזעזע אותו. אמנם כשיוצא לדרך, ופוגש נסיונות גדולים יותר – יכול להתעורר דווקא על ידי זה ולומר לעצמו ‘עד כאן, נפילה כזאת אני לא יכול להרשות לעצמי’, ודווקא על ידי כך הוא מתקן את כל מה שאינו כראוי כשהוא ‘בסדר’ בביתו.

מסעי בני ישראל

נמצא אם כן, שהמסעות של ישראל – הם תיקון עבורם, בין אלו שהיו צריכים להיות לכתחילה, ובין אלו שהיו בדיעבד. כי אמנם אלו שהם בדיעבד – הם עונש, אבל למעשה כאשר נמצאים בדרך, ויש נסיונות קשים ועומדים בהם – על ידי זה בעצמו מתקנים הן את המקום, שהיה תחת שליטת הקליפות שמהם נמשכים הנסיונות, והוא ניצח אותם, והן את עצמו.

ולכן מנה את כל המסעות בחדא מחתא, הן אותם שהיו קודם חטא המרגלים והן אותם שהיו לאחר מכן. ומפרט בשלשה מקומות מה היה שם, כדי לפרט מה הם הנסיונות שיש בדרכים. בקריעת ים סוף היה נסיון של אמונה, ברפידים היה נסיון של עמלק שהוא פגם הברית, ובאילים היה י”ב עינות מים ושבעים תמרים, שהוא האחדות שבין ישראל.

וכל זה היה על ידי משה ואהרן. כי אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום – מפני שהאמין שכל אדם אינו מיותר וכל מסע אינו מיותר, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. ועל ידי זה נהפכו המסעות ל’מסעי בני ישראל’.

הגלות – הוא התיקון

ובזה מבאר רבי נתן גם את עניין הגלות, שלכאורה הוא תמוה – מה התכלית בזה. הרי אין עונש לשם נקמה אלא לשם תיקון, ואיזה תיקון יכול לצמוח מהגלות. הרי אם בזמן בית המקדש, לא עמדו בנסיונות – כל שכן בזמן הגלות.

אך הביאור הוא, שדווקא על ידי שיוצאים לגלות, ויש נסיונות קשים – ומתגברים לעמוד בנסיונות, כמו שהיה במסעות הצלב ושאר זמנים, שעמדו בנסיונות קשים, על ידי מתקנים את הפגמים שהיו בזמן שהיו ‘בבית’ – בבית המקדש. ועל ידי שנפוצים בארבע רוחות הארץ – מתקנים את כל המקומות, בעצם השהות של ישראל שם, ובפרט כשעומדים שם בנסיונות. ועל ידי זה יהיה הגאולה בב”א.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 91

תורת הנסתר שגילה האר”י הקדוש –

היא התורה הכי מסודרת ובהירה, ובאותה מדה – הכי לא ברורה.

***

הציון של האריז”ל, הוא הציון הכי ברור והכי מקורי.

אצל רבי שמעון בר יוחאי – אין בכלל גישה לציון האמתי שלו, רק לבניין שמעל. והציון עליו משתטחים הוא בכלל כמה קומות מעל מקום הקבורה. הציונים של בעש”ט ורבינו מוהר”ן מברסלב – עברו טלטלות מצד אחד ושיפוצים מהצד השני. וגם לא תמיד היה גישה אליהם.

לעומת זאת דווקא הציון של האריז”ל, הוא ממש המצבה שמתחתיה הוא קבור. לא עברו עליו שום טלטלות ושום שינויים. אותו ציון, אותה מצבה, הכי גלוי והכי אותנטי, וגם הכי נגיש. מעולם לא היו מניעות מלהגיע לשם.

***

ובכל זאת, דווקא לשם באים הכי פחות. במירון, אומן ומעזבוז – אין שקט לרגע. כל הזמן באים יהודים להשתטח, להתפלל ואף ללמוד. יש אוהל על הציון, הכנסת אורחים צמודה, ואפילו מלון וקריה. בצפת לעומת זאת, אין אוהל ולא הכנסת אורחים, ומעטים הם הבאים לפקוד את המקום.

כמו כן, ההילולא של הבעש”ט – הוא ביום טוב. ההילולא של רבינו מוהר”ן מברסלב – הוא בחול המועד. ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – הפך בעצמו ליום טוב. ואילו ההילולא של האריז”ל – הוא בבין המצרים, בתשעת הימים, ואף אחד לא מעלה על דעתו לעשות את זה יום טוב.

***

האריז”ל היה סוד, ועודנו סוד.

מתוך כל חלקי התורה שיש לנו – החלק הכי ברור והכי מסודר, הוא כתבי האריז”ל. במקביל אולי לששה סדרי משנה, ויד החזקה להרמב”ם. הכל כתוב מסודר, ברור ומבואר. בלי בלגן, ובלי רמזים. דבר דבור על אופנו.

לעומת הגמרא, שאינה קלה להבנה; הזוהר שכל כולו רמזים; ספרי הצדיקים שאין בהם מבנה מסודר בדרך כלל; וספרי רבינו מוהר”ן מברסלב שצריך הרבה להתייגע כדי להבין מה כתוב.

אבל כל אחד יודע את האמת, שאין יותר נסתר מתורתו של האריז”ל. הכל מסודר, אבל רק לכאורה. כי באמת העץ חיים הוא הספר הכי לא מסודר שיש, ההתחלה שייכת לסוף, והסוף להתחלה, וכן הלאה (כמבואר בשיחות הר”ן). הכל ברור, אבל רק לכאורה, כי כל מה שכתוב הוא רק גילוי טפח מתוך כיסוי של טפחיים (כמבואר בהקדמת מהרח”ו).

***

יש בזה נס עצום, וגם מסר חשוב.

גילויו של האריז”ל – משמש כתחנה מרכזית ביותר בפנימיות התורה. אי אפשר בשום אופן לעבור ישירות מהזוהר לספרי החסידות, בלי התחנה החשובה של גילוי הקבלה. אבל  זו רק תחנה, וכפי שאמר האריז”ל בעצמו להבעש”ט, שאילו היה חי עוד שנתיים היה מסיים את הגילוי, אבל לא זכינו והסתלק קודם זמנו.

ולכן, אסור בשום אופן להפוך את זה למשהו בפני עצמו. אם הקבלה היא תורה בפני עצמה – לדעת את כל השמות, הספירות, הפרצופים והעולמות ותו לא – אז האור העצום והנורא הזה, הופך חלילה למשהו יבש, מנותק וקר. מוכרחים לקחת את כל הידיעות הללו ולתרגם אותם לעבודת ה’ – להפוך את המשל לנמשל, ולהבין מה באמת קורה בחיים שלך, ומה אתה פועל בכל דבר, כפי שאכן התגלה בספרי החסידות ובתורתו של רבינו.

ההילולא של האריז”ל הוא בבין המצרים, לומר לך: אני נמצא כאן, כדי שתחפש דרכי את בית המקדש, ולא תחשוב שידיעת הקבלה היא הגאולה. בלעדיה אמנם לא תוכל להגיע לגאולה, אבל אם תסתפק בה, אתה עדיין רחוק מהגאולה. הציון שלו, מסמל אף הוא שאתה רק בדרך ועוד לא הגעת אל המנוחה ואל הנחלה.

היום הזה, הוא הזמן להודות להשם יתברך על האור העצום הזה שירד לעולם, ושנותן לנו תקווה עצומה בתוך הגלות וימי בין המצרים, ויחד עם זה להתעורר לחפש איך להכניס את התורה הזאת לתוך החיים שלנו, על פי ספרי הצדיקים, וכך להגיע לגאולה.