ארכיון לחודש : יולי, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 88

האם אתה יכול רק ‘לחדש’?

או שיש גם לתורה מה לחדש ‘לך’… ואולי גם לעוד אנשים יש מה לחדש לך.

***

כמה הרהורים לרגל היארצייט של הרב אלישיב זצ”ל.

מצד אחד – יש הרבה מה לספר עליו וללמוד מדרכיו. ומצד שני – באמת אין הרבה… כי הכל מתרכז פחות או יותר סביב שתי נושאים עיקריים: התמדה ובהירות.

שני הדברים האלו – היו מאד מאד ייחודיים אצלו; התמדה מופלגת ונדירה, וגם בהירות מדהימה בכל עניין ונושא. וחוץ מזה, מה עוד צריך.

ובכל זאת, יש מקום להצביע על זווית נוספת מאד ייחודית. ואולי אין זו זווית ‘נוספת’ – אלא הרקע שמאחורי שתי המעלות הנפלאות של ההתמדה והבהירות.

כי למרות שנראה שהוא נולד עם שעון ביולוגי ועם דבק לכסא – מסתבר שזה לא כך, והרבה סיפורים מעידים על כך, שזה לא בא ב’טבעי’ אלא דרש התמודדות.

אז איך בכל זאת, והאם אפשר להעתיק את זה (חלקית לפחות).

***

הייתה לו גישה מאד מעניינת – ללימוד התורה, וגם לאנשים.

כשרואים אותו לומד – ניתן להבחין בבירור, שהוא פתוח לשמוע… כלומר, הוא ניגש מתוך הנחה שיש לתורה מה לחדש לו.

הוא לא לומד את הגמרא / ראשונים / שולחן ערוך – כמשהו מוכר, שהוא כבר יודע מה כתוב כאן, ורק חוזר כדי לקיים מצוות לימוד תורה וכדי לא לשכוח, אלא כמשהו שהוא לומד ממש כעת, ולא בהצגה אלא בכל הכנות.

הוא קורא את המשנה מתוך ‘הקשבה’ מלאה, ומנסה להסביר לעצמו מה כתוב כאן. פתאום ‘מתעוררת’ לו קושיא והוא ממהר להציץ בתוספות. ואז ‘נזכר’ שיש על זה רשב”א, וכשהעניין מתיישב בדעתו – הוא עושה תנועה כזאת של התפעלות, כאומר ‘וואו, איזה יופי’.

ולא רק ליד הגמרא, אלא גם ליד אנשים. כשאמרו בפניו דברים שהוא לא ידע, בפרט מספרים שהוא לא כל כך עסק בהם כמו ספרי חסידות – הוא היה מקשיב בהתעניינות, ומגלה הנאה מרובה והתפעלות משמיעתם, ושוב, לא בהצגה אלא בכנות.

***

מבחינתו – כל יום, היה לו מה לחדש לו. כל הידע שכבר היה לו מאתמול ומלפני תשעים שנה – אינו רלוונטי בכלל להיום. יום חדש – כנראה נושא בכנפיו בשורות טובות עבורו, ודברים חדשים שהוא עוד לא ידע או לא הבין מעולם.

מתוך כך, הייתה לו סיבה טובה לקום כל כך מוקדם, ולשבת שעות על גבי שעות בהתמדה וברציפות – לא מתוך ‘עבודה’ ו’התגברות’, אלא מתוך משיכה טבעית להתעדכן בחדשות של היום. ולכן, הוא מעולם לא הזקין, כי אם מדובר על חדשות – אז החדשות של היום הם בן-יומו ולא בן תשעים.

ובינינו, כולנו עושים את זה, רק לא מאמינים שיש לתורה מה לחדש לנו, ולא לאנשים אחרים – רק לעיתון ולתקשורת. אז אולי כדאי לחפש. אם הוא מצא שם – אולי נשאר גם לנו מה למצוא שם. אולי.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 86

קרה לך פעם, ששאלו אותך ‘האם אתה מוזמן’?

אם כן, זה רק כשהגעת לחתונה. לא כשהגעת לנחם אבלים.

***

מאד קל להשתתף בשמחה של אחרים. מי לא אוהב לשמוח, ואם יש שמחה בסביבה, למה לא לתפוס טרמפ ולהצטרף לשמחה. מה עוד, שהשמחה מלווה בדרך כלל בכיבוד, קל או עשיר, ומי מתנגד ללגימה, שמקרבת את הלבבות.

אם יש קושי להשתתף בשמחה של השני, הוא בדרך כלל קשור לדברים צדדיים וטכניים – כגון מרחק הנסיעה, או על חשבון הבית ו/או הלימוד והעבודה. אבל מהשלב ש’אחרי’ השיקולים הללו, קרי: מהכניסה לאולם – לא קשה להשתתף.

עד כדי כך, שיש פעמים שצריך לדאוג שלא ‘כולם’ יגיעו, אלא רק מי שבאמת שייך. כי אם לא תגביל, אז יבוא כל המי ומי, כולל גם אלו שבאמת לא שייכים, ורק באו לעשות סיבוב על חשבון הברון.

הרבה יותר קשה להשתתף בצערו של השני. לאירוע מצער או ניחום אבלים ב”מ, מגיע רק מי שקשור באמת. לא צריך להעמיד שומר, ולא צריך לשאול אף אחד אם הוא מוזמן. אם הוא נמצא כאן – אז הוא בטוח קשור.

***

ביהדות יש לנו הרבה אירועים משמחים או מרגשים.

יש לנו פסח, שבועות וסוכות, יש לנו חנוכה ופורים – שהם זמנים שמחים. וגם מי שלא מרגיש ממש קשור ליהדות – אוהב לחגוג אותם. זה שמח, זה נעים. וגם אם לא יודעים בדיוק מי החתן ומי הכלה, ובעיקר מה זה אומר – אבל לפחות אוהבים את ה’אוירה’, את המסכות, הסופגניות, והבלינצע’ס.

אפילו ראש השנה ויום כיפור, שזה לא חגיגה אלא משהו רציני, אבל יש בזה משהו מרגש ומיתולוגי. וגם מי שלא תמיד דואג להיות נוכח באזורים של יהדות ועבודת ה’ – אוהב להציץ פנימה בזמנים הללו.

אבל כשמגיע זמנים של צער ואבלות – זה הסימן לשייכות אמתית. לכאן לא באים כדי לחגוג ולא כדי להתרגש. לכאן באים כדי לכאוב, וכאב שייך רק למי שמחובר. זה הזמן בו מתגלה באמת מי זה עם ישראל, ולאן הם מחוברים.

***

עם ישראל – עבר מה שעבר, ובדרך, איבד את הצורה שלו והרבה חלקים מתוכו, ולפעמים קשה להכיר אותו, ולראות בו איזה קשר למה שהיה וצריך להיות באמת עם ישראל. אבל, בימים אלו – כולם נזכרים מי הם באמת, וכל השאר כבר לא רלוונטי.

וזה הזדמנות לכל אחד. כל אחד מתמודד, ויש זמנים שהוא באמת לא יודע לומר לעצמו ‘הלנו הוא אם לצרינו’, אבל ברגעים של אמת, כשיושבים כל יום חצי שעה ובוכים – אתה כבר יודע היטב מי אתה ולאן אתה שייך. ואין לך שמחה גדולה מזו.

מנקודת מבט של הצלחה ושלימות – אנחנו רחוקים מהגאולה, מרחק אין-סופי וכמעט בלתי אפשרי. אבל מנקודת מבט של כאב ואבילות – אנחנו כבר שם. כי אם על זה אנחנו בוכים, אז את זה אנחנו רוצים. ואם זה מה שאנחנו רוצים – אז זה מה שאנחנו.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 85

בכי – הוא כח עצום.

כל אחד רוצה לבכות בתפלה, להתרגש בשבת, ולהוציא דמעות ביום כיפור, אבל איך עושים את זה. ולמה זה כל כך חשוב?

***

בימים האלו, כך אומר האריז”ל, כדאי מאד לשבת בכל יום בצהריים, במשך כחצי שעה, ולבכות בכיה ממש, והדבר הזה ‘עושה תועלת גדולה בנפש האדם’.

אז קודם כל זו הזדמנות. כל השנה צריך להיות צדיק מופלג, שקם בחצות הלילה – כדי לומר תיקון חצות. ואילו כעת יש ‘פתיחת שערים’. גם מי שלא קם בחצות הלילה, ואפילו מי שקם רק בחצות היום – יש לו הזדמנות להיות מאותם ‘עובדים’ שאומרים תיקון חצות. חבל לפספס.

אבל מה העניין של ה’בכיה ממש’, ולמה זה ‘עושה תועלת גדולה בנפש’. האם זה רק עניין ‘סגולי’, או שיש בזה משהו שאנחנו יכולים גם כן ‘להבין’, וממילא ‘להתחבר’.

אולי זה גם קשור למה שהאריז”ל אומר, ומובא בהרבה מחזורים, שבימים נוראים מי שאינו בוכה, סימן שהנפש שלו פגומה. אולי יש לזה גם קשר למה שאמרו חז”ל (שבת קו:) ‘המוריד דמעות על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו’.

***

האם יש מכונה שמוציאה דמעות? ומי שאינו יכול לבכות ולהוריד דמעות – מה הוא יעשה? אולי כדאי לחתוך בצל בלוויות ובימים נוראים… ואולי גם ימציאו מכונה כזאת, על בסיס של אבקת בצל (בחזקת פרווה), שלוחצים ויוצא דמעות.

הדמעות הם תמצית הנפש. והם יכולים להיות תוצאה של חיבור פנימי, או לחילופין, מתוך רצון להתחבר.

כשנתקפים בכאב חד ונוקב, או לחילופין, כששומעים על קרוב ממש (משפחתית או ידידותית) – לא צריך להחליט לבכות, ולא צריך להתאמץ להוציא דמעות. זה פשוט קורה. כי זה נוגע בנקודה פנימית, וכשהנקודה הפנימית מתעוררת – היא מתבטאת בבכי ודמעות.

בימים נוראים, הנקודה הפנימית מתעוררת, ובאופן טבעי – היא אמורה להתבטאות בבכי ודמעות. וכך גם בעיקרון, כששומעים על אדם כשר, או בימים שמתאבלים על הגלות ועל חורבן בית המקדש. בעיקרון אמור להתעורר החיבור הפנימי, וממילא הבכיה.

***

אבל אם ‘העיקרון’ הזה לא קורה. אנחנו יכולים ליצור אותו.

בכל לוויה, יש את אלו שמגיעים עם דמעות בעיניים. ויש את רוב הציבור שמגיעים עם עיניים יבשות, ואפילו תוך כדי שיחת פלאפון. אבל אז נעמדים, ומתחילים לשמוע הספדים. לאט לאט מתחיל להיווצר ‘חיבור’ אל הנפטר, ואז מגיע הבכי.

וגם בימי בין המצרים. יש כאלו שכבר מהבוקר עם הדמעות על סף העיניים, ורק מחכים לחצות היום כדי לפרוק אותם (כך מספר על עצמו לפי תומו ר’ שמואל הורביץ בספרו ‘ימי שמואל’). אנחנו לא כך. אבל כשמגיע כבר חצות. תעצור, ותקשיב להספדים.

ההספדים נמצאים בפנים. יש לך המון כאבים, המון אכזבות, המון מרירות. ואם לא (באמת?) – אז לשכנים שלך, לחברים, לעם ישראל. תעלה אותם על הבמה, תיזכר בהם, תתרכז בהם – וכעת תחבר את כולם למקור. המקור הוא שאנחנו בגלות, וזה הסיבה לכל הכאבים שלך. כעת אתה כבר יכול לבכות.

אתה יודע מה הרווחת? חיבור. חיבור לבין המקדש, חיבור לגאולה. הנפש שלך, שלפני רגע הייתה מנותקת מכל זה, כעת היא מחוברת. האם זה לא ‘תועלת גדולה לנפש’?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 83

אתה בוכה לפעמים?

אם כן – חבל מאד. אם לא – עוד יותר חבל.

***

אף אחד לא אוהב אנשים בכיינים.

אפילו תינוק בכיין (וכי יש לו ברירה אחרת) – נמאס באיזה שלב. ילד בכיין – ממש מורט את העצבים. מבוגר שמתבכיין – זה ממש דוחה.

פעם אחת עשינו את זה. בכינו בכיה של חינם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. ובכן, מה המחיר? לבכות. אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות.

אז רגע, לבכות זה טוב או לא? אם זה טוב – למה מגיע עונש, ואם זה לא טוב – אז למה לבכות בכייה לדורות. להיפך, בואו נלמד לקח ונפסיק לבכות.

***

יש בכיה מדכאת, ויש בכיה משחררת.

בכיה מדכאת, הוא לקחת בעיה קטנה, ולתת לה להתפשט ולמלאות את המרחב. לוקחים משהו קטן – שהאוטובוס איחר לדוגמא – ומשתמשים בזה כתירוץ, לדבר כבר על כל הבעיות; על הבריאות, על הפרנסה, על העיריה ועל הדור. ובכך, להבטיח שאווירת הנכאים תקבל נוכחות עם גושפנקא.

בכיה משחררת, הוא להיפך ממש. לקחת צרור של בעיות, שרובצים להם אי שם בפנים. ולנקז אותם החוצה – אל מי שיכול לטפל בהם ולשחרר אותם, או יותר נכון – לשחרר אותנו מהם.

בכיה מדכאת – היא זאת שמעוררת את ההרגשה, שאין מה לעשות, ואין מי שיעשה, וכאשר אבדנו אבדנו. בכיה משחררת – היא רגע של גילוי, שאתה לא לבד. יש כתובת, וממילא יש תקוה.

***

את הבכיה המדכאת, והמרגיזה. או כמו שקוראים לזה בשפה המדובר ‘התבכיינות’ – אנו עושים, והרבה, ובמומחיות רבה.

יש זמן, בו אנו מוזמנים ומתבקשים – לבכות באמת. יש לך הרי כל מיני קוועצ’ים בפנים, אז למה לקבור אותם ולחשוב שאין מה לעשות. למה להוסיף למשקל שלך כמה קילוגרמים של צער, ולזקן שלך כמה שערות לבנות, ולפנים שלך עוד כמה קמטים.

יש אפשרות לשחרר את זה, ולהפוך להיות צעיר, משוחרר וקל.

***

הזמן הוא בימי בין המצרים. זה הזמן לשבת כל יום כחצי שעה, ולבכות. לא צריך לומר שום דבר, רק לבכות. תבכה את החורבן שלך, תבכה את החורבן של עם ישראל, תבכה את טונות המרירות שממלאים את הלב שלך ואת העולם – ותנקז את הכל החוצה, אל הכתובת האחת והיחידה – שמצפה לשמוע את זה, ויכול ורוצה לעזור.

כל המתאבל – זוכה ורואה בשמחתה. האבלות הזאת היא השחרור הכי בריא שאתה יכול וצריך לפרגן לעצמך, או בלשונו הקדושה של האריז”ל “והוא תועלת גדולה לנפש האדם”. נסה והיווכח.

פרשת פנחס הוא המשך ישיר לסיום פרשת בלק. בסוף פרשת בלק – אחר המעשה הנפלא של בלעם, שרצה לקלל ונמצא מברך – בפסוקים האחרונים ממש, מתחיל פרק חדש – שלכאורה אינו קשור כלל למעשה בלעם – והוא מעשה שיטים, שנכשלו ישראל בבנות מואב, ומעשה זמרי שקרב את המדינית, ומעשה פנחס שלקח רומח בידו והרג אותו ואותה. ובזה מסתיים הפרשה.

לאחר מכן מגיע פרשת פנחס, שמתחיל לכאורה מאמצע המעשה, ומספר על שכרו של פנחס, ועל מלחמת מדין. ולכאורה היה ראוי לכתוב כל המעשה בפרשה אחת – או כולה בפרשת בלק, או כולה בפרשת פנחס. אם אינו שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו בפרשת פנחס, ואם הוא שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו כולו בפרשת בלק.

ובכלל, כל המעשה הזה הוא פלא והפלא. איך ארע דבר כזה, שאחר הגילוי הנפלא של אהבת ה’ לעמו – שהתגלה בברכת בלעם, היה פתאום נפילה כזאת. וכן להיפך, מה היה הפעולה של פנחס, ומדוע נחשב לדבר גדול כל כך, עד שהשם יתברך דורש בשלומו, ונותן לו כל המתנות שבעולם – כהונה לו ולזרעו, ושלא ימות לעולם, וזכה להיות אליהו מלאך הברית, ושכל הגאולה העתידה תלויה בו [יחד עם משיח].

וכנראה שדווקא התמיהה הגדולה היא התשובה והיסוד. והיסוד הזה מוכרח להיות כ’המשך’ לכל המעשה עם ברכתו של בלעם, כי הוא שייך לאותו עניין. ואף על פי כן מוכרח להתחלק לשתי פרשיות, ומתוך כל יתבאר יסוד נפלא מאד, שיש בכוחו לעשות מהפכות יותר מכל דבר אחר – הן לציבור והן ליחיד, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. החטא של בנות מואב – היה מתוך עצתו של בלעם. וצריך ביאור: איזו ‘עצה עמוקה’ יש בזה, הלא זה תמיד דרכו של היצר, לפתות ולמשוך ולהכשיל, ומה יום מיומיים. ואם באמת יש כאן איזה עצה עמוקה, מדוע לא הציע זאת מיד כשקרא לו בלעם, ורק כשלא הצליח לקלל ‘התחדש’ לו עצה זו.

ב. ‘הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו’. ממה נפשך, אם מגיע על זה עונש – מדוע צריך ‘קנאים’. ואם לא מגיע על זה עונש – איזה היתר יש לקנאים לפגוע בו, וכי יש לקנאים תורה משל עצמם. ובכלל, מי הם אותם ‘קנאים’, האם יש אנשים מסוימים שנקראים ‘קנאים’ שלהם מותר ולאחרים אסור.

ג. מה היה מעשהו של פנחס. בפסוק מבואר שלקח רומח בידו והרג את שניהם. אבל בפסוק בתהלים נאמר ‘ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה’. האם לקח חרב או שהתפלל. בפסוק לא נאמר שהתפלל, ובתהלים לא נאמר שלקח חרב.

ד. האם ‘קנאות’ הוא דבר טוב והגון או לא. אם הוא טוב – מפני מה לעגו עליו, ואם אינו טוב – מפני מה קיבל על כך שכר.

ה. במגפה מתו ארבעה ועשרים אלף. אמנם באמת היו צריכים למות כמעט מאה ושבעים אלף [שהם רבע מעם ישראל], כמו שפירש רש”י על פסוק ‘הרגו איש אנשיו’, ובזכות פנחס ניצלו. מדוע היה חרון אף גדול כל כך. ומדוע היה ציווי ‘צרור את המדינים’ – דהיינו לשנוא אותם, מה שלא נאמר על שום אומה ולשון [חוץ מעמלק].

ביאור העניין

דרכנו לפרש בדרך כלל ‘ביאור הפשט’ ואחר כך ‘ביאור הפנימיות’. אמנם במפרשי הפשט לא נמצא כמעט ביאור על העניין [רק ביאור הפסוקים, אבל לא כלל העניין] כמו במקומות האחרים, ולכן בהכרח לפרש מיד על פי פנימיות העניין.

אמנם יש לציין רעיון שנאמר על ידי בעלי המוסר – לבאר מדוע נחלק העניין לשתי פרשיות. כי בפרשת בלק מסופר על מעשה הקנאות שעשה פנחס, אמנם בכל קנאות צריך לבדוק אם זו קנאות לשם שמים, או רק הזדמנות לפרוק את המדות הרעות של הכעס והאכזריות, ובשביל זה צריך להמתין שבוע, כדי לבדוק זאת. ורק אז כשמתברר שזה נקי, אזי ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’.

להלן נבאר העניין בפנימיות, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן ח), ובליקוטי הלכות (ברכת השחר הלכה ה), וייתכן שיעלה בקנה אחד עם הרעיון הנ”ל, ובאופן שיש בו הדרכה לעובדא ולמעשה לכל אחד ובכל מצב.

מערכת רשמית – ולא רשמית

בכל מערכת שבעולם, יש את החלק הרשמי של המערכת, שבו נמצאים הכללים וההוראות מה צריך לעשות ואיך צריך להתנהג, ויש את החלק ש’מאחורי’ הדברים, דהיינו הקודים והמרכיבים הפנימיים של המערכת, שזה הבסיס והיסוד שעל זה עומד כל המערכת.

כך גם במערכת של עם ישראל. יש את החלק הרשמי, שזה התורה והמצוות ששם יש כללים והוראות מסודרים ו’חתוכים’ – מה מצוה ומה עבירה, מה מותר ומה אסור, ומה החומרא של כל דבר. וזה החלק הנגלה. אבל יש את הפנימיות של הדברים, ששם הכללים מתבטלים ורק הקודים האמתיים יש להם חשיבות.

וכך הוא במציאות העולם. יכול להיות אדם שמקיים את כל המערכת של התורה והמצוות, ומדקדק על כל סעיף בשולחן ערוך, קלה כחמורה. אבל אינו מחובר כלל בפנימיותו. ומשום כך יכול להיות ‘נבל ברשות התורה’, כי הוא מקיים את כל התורה אבל הוא ‘נבל’, כי אין לו חלק ונחלה עם התורה ועם השם יתברך.

ויכול להיות להיפך – אדם שלא מצליח לקיים כל מצוה כראוי, ולדקדק בכל הלכה כראוי. אבל לבו בוער באהבה להשם יתברך, ורוצה מאד להתקרב אליו, וכואב לו על מה שאינו מצליח לקיים. ואותו אדם אמנם עדיין אינו ‘ברשות התורה’ אבל אינו ‘נבל’, אלא יהודי.

עצת בלעם – שתי חלקים

והנה בלעם הכיר את המערכת הרשמית, וידע שיש מערכת של תורה ומצוות, ואת הכללים של ‘אם בחקותי תלכו’ ו’אם בחוקותי תמאסו’, והמצבים של ‘עושים רצונו של מקום’ ו’אין עושים רצונו של מקום’. והוא הכיר את זה היטב מהמציאות, כי ידע שיש בכל יום רגע שהקב”ה כועס, והיינו משום שיש כאלו שעוברים על רצונו.

ולכן, חשב ‘לרכוב’ על המערכת הזאת, ובאמצעותה לפגוע בעם ישראל. דהיינו לתפוס את נקודות החולשה שבהם על פי המערכת הרשמית הם אינם בסדר, ואת הכעס שמתעורר מחמת כך – ואז לקללם. אבל כשניסה לעשות כך, גילה שהקב”ה אינו כועס, ושאין שום בעיה במערכת, כי ‘לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל’, אין שום חסרונות ושום עבירות.

ואיך זה ייתכן, הרי בוודאי יש. אלא שהביאור הוא [כמו שהתבאר במאמר הקודם בקצרה], שיש מערכת פנימית, ששם כל הכללים משתנים. וכל המערכת הרשמית ‘כפופה’ למערכת הפנימית הזאת. דהיינו, שאמנם ‘בתוך הבית’ יש ויכוחים ויש מריבות, וצריך לתקן הרבה דברים. אבל למי שבא ‘מחוץ לבית’ ומנסה להעביר ביקורת – אומרים לו: ‘לא קשור אליך. הכל בסדר בינינו ואנחנו מסתדרים היטב זה עם זה, ואל תתערב במקום הרגיש והייחודי הזה’.

וכמו בין אב לבן, שבוודאי יש הרבה מה להעיר לבן, ולחנך אותו כדי להעמיד אותו על דרך הישרה. אבל זה רק בין האב לבנו. אם יבוא מישהו מבחוץ, וינסה להסית את האב כנגד בנו, יאמר לו: לך לך. אל תדבר על הבן שלי. זה עסק פרטי ביני לבינו ולא עסקך. כך בינינו לבין השם יתברך, ולכן הוא כביכול לא נתן לבלעם ‘לחדור’ למקום הפרטי הזה.

משכך, הבין בלעם שאם הוא רוצה לפגוע חלילה, הוא צריך לפגוע במערכת הפנימית הזאת, ולא החיצונית. וכאן הגיעה עצתו של בלעם, שפגעה במקום הכי פנימי והכי רגיש – בבית פנימה. וזאת על ידי בנות מואב.

נכרית – חמור או קל

איסור נכרית – הוא האיסור הקל ביותר מתוך רשימת העריות, ואפילו אינו מופיע ברשימת העריות, שכולם הם לפחות כרת, וחלקם הגדול במיתת בית דין. ואילו נכרית הוא רק לאו שהעונש עליו הוא מלקות. כל זה מצד המערכת ‘הרשמית’ כמובן.

אבל מצד המערכת הפנימית – זהו האיסור החמור ביותר. אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ומוציא משם כל יהודי, חוץ ממי שאינו מכירו, דהיינו מי שבא על הנכרית. כי גם מי שעבר על כל התורה, ואפילו על כל העריות – הוא עדיין ‘בתוך הבית’ אלא שזקוק לתיקון, אבל מי שבא על הנכרית – עזב את הבית, וברח החוצה.

[וכמו שמקובל לומר על מישהו שפרק עול שהוא ‘הוריד את הכיפה’, אף שאינו דאורייתא ולא דרבנן אלא הנהגה טובה, ו’בדרך’ לשם כבר עשה איסורים חמורים הרבה יותר, אבל הביטוי של הורדת הכיפה, מבחינה פנימית, הוא הרבה יותר חריף מכל העבירות האחרות שעשה].

וזה מה שעשה בלעם. הוא לא הציע להכשיל אותם בחילול שבת או אכילה ביום כיפור, ואפילו לא בשאר העריות, אלא ‘להוציא אותם מהבית’, על ידי בנות אל נכר, שהאיסור בזה אמנם אינו חמור כל כך, ואף היה בזה ‘דיון’ אם מותר או אסור, אבל המשמעות של זה היא החמורה ביותר.

קנאים – פוגעים בו

בכך פגע בלעם במערכת הכי פנימית ורגישה. ולכן, התגובה לזה לא יכולה לבוא בצורה ‘רשמית’ אלא רק בצורה ‘לא קונבנציונלית’, שאמנם אינה ‘מגיעה’ על פי המערכת הרשמית, אבל מבטאת היטב את הפרצה החמורה שנעשתה כאן. וכאן בדיוק המקום של ‘קנאות’.

‘קנאות’ פירושו התפרצות פנימית בלתי נשלטת. כמו מי שרואה אנשים שפגעו בבני ביתו, בילדיו או באביו – שאינו הולך לשאול רב מה צריך לעשות, ואפילו לא מה מותר לעשות – אלא מתפרץ ללא שליטה, תופס את אותו פוגע, ועושה בו שפטים – בלי חשבון ובלי מגבלות ומעצורים, עד שירגיש שביטא את רגשותיו השוצפים, והלה ‘הבין את המסר’.

זה מה שעשה פנחס. מצד ההלכה אסור להרוג את זמרי, כי מגיע לו רק מלקות, ורק אם היה עדים והתראה. אבל ההתעוררות שלו – לא באה מצד ההלכה, אלא מצד המקום הכי פנימי ומקושר לה’, והנקודה הזאת התקוממה כל כך, שהוא לא יכול היה להבליג על הפגיעה החמורה הזאת באבינו שבשמים, והוא ‘לא יכול היה להירגע’ עד שלקח סכין והרג אותם.

אילו היה זמרי הורג את פנחס, לא היה חייב מיתה, כי פנחס היה ‘רודף’, ואפילו אם מישהו אחר מתוך השבט היה הורג אותו, היו ידיו נקיות. כי לא היה כאן חיוב מיתה, אלא הייתה כאן התקוממות של קנאות ואכפתיות נוראה, שלא הסכימה להבליג עד להשמדתו של זמרי קבל עם ועדה.

ויעמוד פנחס – ויפלל

מניין ידע פנחס באיזה דרך לנקוט, מאחר שלא מדובר בהלכה או בהוראה רשמית. על זה אומר הפסוק ‘ויעמוד פנחס ויפלל’. תפילה – יש בה אמנם חלק ‘רשמי’; יש מצוה דאורייתא או דרבנן להתפלל, ויש נוסח והלכות איך להתפלל. אבל תפילה במהותה היא נקודה פנימית ‘עבודה שבלב’. וכל סדר התפילה מכוון כנגד סדר הייחוד והזיווג כמבואר בזוה”ק וכתבי האר”י.

וזה מה שפנחס עשה. הוא עורר בלבו את הנקודה הפנימית של הייחוד, ומתוך כך עורר בתוכו בעירה עצומה של קנאות על הקשר של עם ישראל עם ה’, ואז ‘יצא לפעולה’ בלי לדעת מה לעשות, אלא ידע בוודאות שמעתה הוא מכוון אל המטרה, וכל מה שיעשה קשור אל המטרה, ונכלל במה שמותר לו ומוטל עליו לעשות.

[היה יהודי בבני ברק, שהיה מגדולי הלוחמים למען כבוד השבת, והיה יוצא בשבת למחות בחילול שבת, וכל רכב שהיה עובר, היה תופס אותו והופך אותו… (הוא היה בר הכי…). וכמה פעמים באו לחזון איש בתלונות עליו: איך הוא נוגע ברכב בשבת, ומה יהיה עם הילדים שלו וכו’. והחזו”א תמיד ענה: הוא יודע מה הוא עושה… כלומר, מאחר שזה נובע מהנקודה הפנימית, כל מה שהוא עושה זה נכון…]

קנאות – נקי או לא

קנאות – הוא לא דבר ‘רשמי’. אין שיטה כזאת ואין הלכה כזאת, כי כל מהותה הוא הנהגה ‘לא קונבנציונלית’. ולכן, אם לא זה לא מגיע מבעירה פנימית ואמתית – זה רציחה ממש. אבל באותה מדה – מי שאינו אוחז בכך, אמור לשאול את עצמו: הכיצד, ואיך זה ייתכן. איך יכול להיות שזה לא בוער בי, ושלא הגעתי למדרגה שאני פשוט ‘לא יכול לשתוק’.

ואכן, היו שזלזלו בפנחס וחשבו שזה לא הגיע ממקום נקי, אבל השם יתברך אמר למשה ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’ – שהכוונה הוא ‘תמסור לו דרישת שלום’. כולם מזלזלים בו, ואני מחזק את ידו. וגם קיבל מתנה בצורה ‘לא קונבנציונלית’ את הכהונה לו ולזרעו, והוא גם זה שהפך לאליהו מלאך הברית, שעומד בנקודה של הברית בין יהודי לקונו, וגם עתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

והנה, על פי המערכת הרשמית, ההיסטוריה מלאה במצבים שנעים בין טוב לרע. קבלת התורה וחטא העגל, בניין המשכן וחטא המרגלים, ארץ ישראל ועבודה זרה, בית ראשון ושני וחורבנם, וכן בכל הדורות. כי אמנם יש את הטוב ואת האמת, את התורה ואת הצדיקים – אבל כנגד כל טוב יש ממש זה לעומת זה, שעומד למולו ומונע אותו. ואם כן, מה יהיה הסוף, ואיך לבסוף יהיה התיקון.

על כך מבאר ר’ נתן, שהכרעת המערכה תהיה רק על ידי הנהגה זו של ‘קנאה’. כלומר, על ידי שמתעוררים בני אדם ואומרים ‘לא ייתכן להמשיך כך’ ‘חייבים לעשות שינוי’, ומתעוררים לעשות דברים שאינם חייבים לעשות; לבנות מקוה, בית מדרש, לייסד קהילות ומוסדות, ולהאיר אור הצדיקים וכדומה. רק על ידי זה תוכרע המערכה. כי היא לא תוכרע בצורה רשמית ובנשק קונבנציונלי אלא רק בצורה של ‘קלקול השורה’.

וכך גם כל אחד לעצמו. כל אחד נמצא במצב תמידי של עליות וירידות, יום אחד מלאך ויום אחד ‘גאלאך’, ואין אתנו יודע עד מה, מתי יהיה קץ הפלאות, בו נעלה על דרך המלך ונזכה להיות כראוי. והתשובה לזה היא רק ‘קנאה’. דהיינו, פעם אחת שעוצרים ואומרים ‘עד כאן’ ‘לא עוד’. זה הכח היחיד שיכול לשנות את המפה של טוב ורע ימין ושמאל שמשמשים בערבוביא, ולנצח לצד הטוב.

Podcast: Play in new window | Download