ארכיון לחודש : יולי, 2019

אתה בוודאי לומד ספר ‘אור החיים’ הקדוש.

האם זהו ספר של פשט או דרש? רמז או סוד? מוסר או חסידות? ואולי כולם יחד או אף לא אחד מהם?

***

מי אנחנו לחלק ציונים ולתת הגדרות.

וזה באמת לא מה שהולכים לעשות, כמובן. רק להניח את האצבע על נקודה מעניינת וייחודית, שיכולה לעורר אותנו ללמוד את הספר הקדוש הזה בהתחדשות, וגם לעורר אותנו לחבר בעצמנו ספר כזה, האומנם?…

הספר ‘אור החיים’ הקדוש, משמש לכאורה כ’מפרש’ של חמשה חומשי תורה. אך הגישה אליו, כפי שהתקבל בעם ישראל – הוא כאל ספר בפני עצמו, ספר קדוש שיש כח בעיסוק בו – לטהר את האדם ולהוסיף קדושה בנשמתו.

וכפי שכבר עורר הבעל שם טוב זיע”א, ותלמידיו הקדושים לדורותיהם, על מעלת הלימוד בספר, ועל גודל הקדושה שזוכים בכך. ויש שאף המליצו על ‘הקריאה’ בו, בדומה למה שמקובל על הזוהר הקדוש, שעצם העיסוק בו מטהר את הנשמה.

***

אמנם, יש הבדל לכאורה. כשפותחים זוהר הקדוש – רואים ‘שמות’ ומלאכים. המילים מדברות בעד עצמם, והקורא מרגיש מיד שמדובר במשהו רוחני ואלוקי, ושהוא מתרומם טפח ויותר מעל הקרקע.

לא כן כשפותחים את הספר הקדוש ‘אור החיים’. כאן פוגשים לכאורה משהו הגיוני: קושיות ותירוצים, דיוקים ורעיונות. אמנם מרגישים שיש כאן שכל אלוקי, וכל אחד מבין שאי אפשר לחבר ספר כזה מתוך בטן מלאה, אבל באותה מדה אנו מאמינים ומרגישים גם בשאר ספרי המפרשים ובכל ספרי הקודש.

ויש עוד נקודה, אחרת, שקצת ‘מציקה’. יש ספרי פשט, יש ספרי דרוש, ויש ספרי רמז וסוד. יש ספרי לומדות, ספרי מוסר, וספרי חסידות. וכל אחד מהם מאד ‘מוגדר’. אמנם, כל אחד מהם יכול להיות בלול גם משאר החלקים, אבל יש את הקו המרכזי שבו.

אבל ספר ‘אור החיים’ הקדוש, אינו מוגדר בכלל. מצד אחד הוא יכול לעסוק בעומק הפשט, ובדקדוק של כל מילה ואות בפשט, ובאותה מדה הוא יכול גם לעסוק בלומדות ולבאר מהלך שלם על פי פסקי הלכות ברמב”ם ובפוסקים, ואז, בחדא מתחתא הוא ממשיך ומדבר בדרך רמז, וגם בדרך סוד, בלול במוסר ובחסידות. והכל באותו ‘גופן’, ואפילו באותו קטע, כאילו בלי ‘לשים לב’ שהוא עובר מחדר לחדר.

***

אין הכוונה להדגיש את הגאונות ואת הרב-גוניות, אלא להצביע על נקודה נוראית שעומדת מאחורי הדברים, והיא: הרצינות – שרבינו חיים בן עטר – ייחס לדברי התורה.

אפשר לקרוא את הפסוקים הקדושים, ולהבין אותם ‘פחות או יותר’, או ‘להאמין’ שיש בהם רזין. אבל בעל האור החיים הקדוש, התייגע לגשת ביחד אתנו בכל הרצינות לכל מילה ואות, ולחפש ב’תמצית הנפש’ מה כתוב כאן, עד שימצא! ואת כל מה שהוא ימצא – פשט, לומדות, דרש רמז וסוד, הוא יכתוב!!

וגם אם זה יכלול בסופו של דבר ארבעים מהלכים על אותם מילים, הוא יכתוב את כולם. כי בסך הכל הוא בא ללמוד ‘מה כתוב כאן’, והרי כל זה כתוב כאן [ולכן, הוא גם לא מתייחס כלל (כמעט) לדברי שאר המפרשים, כי הוא לא בא לפרש, אלא לספר ‘מה כתוב כאן’, ודו”ק].

ספר ‘אור החיים’ מעורר אותנו להבין כמה התורה וכל פסוק שבה – זה רציני ומדויק. ואת המסר הזה אי אפשר לפספס. גם מי שלא מבין כל מה שהוא אומר, אבל היגיעה שלא לוותר על שום אות או מילה – זועקת מתוך הדברים. ומי שמבין כמה התורה זה דבר רציני, מבין ממילא כמה כל מצוה זה דבר רציני, וגם כמה כל יהודי זה דבר רציני. ואם תקח את הכל ברצינות – אתה מבין לבד שתהיה אדם אחר.

פרשת חוקת הוא לכאורה המשך של הפרשיות הקודמות, ומסופר בו המשך המעשה של דור המדבר – מיתת מרים והכאת הסלע, ואחר כך מיתת אהרן והדרך לארץ ישראל. אמנם בתחילת הפרשה, נכתב פרשה בפני עצמה והיא פרשת פרה אדומה, שלכאורה אינה שייכת כלל לחומש במדבר אלא לחומש ויקרא, וגם מפסיק סדר העניין.

פרשה זו של פרה אדומה היא כולה סוד, והתורה בעצמה מעידה שהיא ‘חוק’. אמנם תורה היא וללמוד אנו צריכים, ואולי זה המקום ללמוד מהות עניין ה’חוק’, ולהבין מזה לכל התורה כולה שכולה חוקים, וכלשון הפסוק ‘זאת חוקת התורה’ ולא רק ‘חוקת הפרה’. ואולי בזה יתבאר הטעם שנכתב כאן, והשייכות לסיפור הדברים שלפניה ושלאחריה.

גם הפרשה שלאחריה – פרשת מיתת מרים והכאת המטה, הוא כולו סוד. כי נתקשו המפרשים הרבה לבאר מה היה הפגם והחטא. ונכתבו בזה יותר מעשרה פירושים שונים בדברי הראשונים בעצמם. ואולי יש שייכות בין הסוד של פרה אדומה לבין הסוד של הכאת המטה. וכפי שיבואר בעז”ה.

התמיהות

א. פרה אדומה – מפני מה נכתבה כאן בחומש במדבר, ולא בסדר הקרבנות שבפרשת ויקרא.

ב. ‘זאת חוקת התורה’ – לכאורה צריך להיות ‘חוקת הפרה’ וכמו שנכתב לגבי פסח (בפרשת בא) ‘זאת חוקת הפסח’.

ג. מה המיוחד בפרה אדומה שנקראת ‘חוק’, ולאיזו מטרה היא מיועדת.

ד. לכאורה סדר הדברים הפוך. תחילה היה צריך לבאר פרט טומאת מת, ואחר כך סדר פרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, ואילו בפסוק הוא להיפך, שמזכיר תחילה סדר שריפת הפרה, ואחר כך מזכיר שיש טומאת מת.

ה. מה היה הטעות של משה רבינו בעניין הכאת הסלע.

ביאור הפשט

א. סדר הפרשיות: בדברי רש”י מבואר שנסמכה פרשת פרה אדומה למיתת מרים, לומר שמיתת צדיקים מכפרת כמו קרבנות. והרמב”ן מבאר שרק לאחר שנתבאר בפרשה הקודמת מעלת הכהנים, מזכיר הכתוב טהרת הפרה אדומה, ללמד שהטהרה שלנו תלויה בכהנים.

ב. חוקת התורה: בדברי רש”י מבואר שמצוה זו היא חוק בלי טעם, ולכאורה יש לבאר על פי זה שמכאן לומדים לכל המצוות שאנו עושים אותם לא מפני הבנתנו אלא מפני גזירת המקום. ובדברי הרמב”ן מבואר שטומאת מת הוא ‘חוקת התורה’, כי טומאת מת הוא על חטא אדם הראשון שעבר על התורה. וכעין זה מבואר בדברי האור החיים הקדוש שכל טומאת מת נמשך מהתורה, כי רק ישראל מטמאים במיתתם ולא הגוים, מחמת הקדושה שיש בנו על ידי התורה.

ג. פרה אדומה: בדברי הרמב”ן מבואר שמחמת שעושים אותה בחוץ, נדמה כאילו חלילה מקריבים אותה לשעירים ולשדים, ולכן יש בזה פתחון פה לאומות העולם. ובדברי שאר המפרשים מבואר שהוא מחמת הסתירות שיש בה, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים, ועוד. ובדברי האור החיים הקדוש מבואר שכל ענייניה רומזים על דינים: אדומה, בלי עול, שריפה באש. וכל זה כדי להמתיק דינים. וצ”ב.

ה. הכאת הסלע: ברש”י פירש שהיה צריך לדבר ולא להכות, והרמב”ן תמה וכי יש יותר בנס בדיבור מבהכאה, הרי בכל אופן סלע אינו מוציא מים אלא בנס. ובאב”ע מביא ג’ פירושים ודחה אותם. ופירש בעצמו על פי סוד, והרמב”ן דחה דבריו. הרמב”ן מביא פירוש רבינו חננאל שהלשון ‘נוציא לכם מים’ נראה כאילו משה עשה זאת, ולא הזכיר שהשם יתברך עשה זאת. ובעצמו פירש על פי סוד. והאור החיים דחה גם פירושים אלו, וגם מביא עוד שלשה פירושים מדברי הראשונים ודחה אותם.

ופירש בעצמו על פי דברי חז”ל, שלא היה צריך להכות וגם לא לדבר אלא רק לומר איזה פרק אחד או משנה אחת, וגם לא היה צריך להתעקש על סלע זו בדווקא, והוא לא היה מוחלט בדעתו שזה מה שנאמר לו, ומיראתו שמא לא יצאו מים ויהיה חילול ה’, החליט להכות ודווקא באותו סלע, והאמת שדווקא משום כך היה לו רק לדבר ובלי חילוק לאיזה סלע, ואז היה מתקדש שם שמים יותר.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי דברי האור החיים הקדוש, שכל ענייניה של הפרה אדומה מרמזים על דינים ובאים כדי להמתיק הדינים [שלכאורה הוא דבר והיפוכו], ועל פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נה). ועניין הכאת המטה יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן כ).

אדומה תמימה

לכאורה ‘אדומה’ ו’תמימה’ הם שני הפכים. כי ‘אדום’ מורה על בעירה ותסיסה, ואילו ‘תמימות’ מורה על שלוה ורוגע. ובאמת הם שני מיני הנהגות שיש בעולם, שהם ימין ושמאל, חסד וגבורה.

ההנהגה הרצויה, שכל אחד רוצה להתנהג בה, ושכך יתנהגו עמו – הוא הנהגה של ימין וחסד, הנהגה של ‘לבנינות’. דהיינו להרגיש רוגע ושלוה, ושהכל ילך לו כסדר בלי נסיונות ובלי קשיים, בלי הסתרות ובלי קושיות. אינו רוצה לפגוע באף אחד ושאף אחד לא יפגע בו, הוא רוצה לאהוב את כולם ולעשות עמם חסד, ושכולם יאהבו אותו ויעשו עמו חסד, ושגם ההנהגה מלמעלה יהיה בחסדים והארת פנים, בלי דם ובלי רעש.

וכך יהיה לעתיד לבא, כשהעולם יהיה מתוקן, כמו שכתוב ‘וגר זאב עם כבש’. אמנם כעת יש גם הנהגה של שמאל וגבורה. יש מוחין דקטנות שבו אדם מבולבל ונרעש, ויש קנאה ושנאה ותחרות בין אדם לחברו, מחלוקות ושפיכות דמים. וגם מלמעלה יש הרבה מניעות ונסיונות, קשיים וקושיות, הסתרות וגבורות. ההנהגה הראשונה היא ‘לבן’ וההנהגה השניה היא ‘אדום’.

והשאלה היא: מדוע. משום מה ולאיזה צורך יש הנהגה של ‘אדום’. ולא רק שיש, אלא שזה כמעט עיקר ההנהגה [הגלויה], ששבת יש רק פעם אחת בשבוע, וכל שאר הימים אינם בצבע ‘לבן’ אלא בשאר צבעים, והרבה מהם בצבע אדום. מדוע יש קשיים, מדוע יש נסיונות, מדוע יש הסתרות, ומדוע יש רשעים בעולם.

טומאת מת

התשובה לזה היא הפרה אדומה, שמטהרת מטומאת מת, ומכפרת על חטא העגל.

טומאת מת הוא מחמת חטא אדם הראשון וחטא העגל. כי קודם החטא של אדם הראשון – לא היה מיתה. וגם לאחר החטא, כשהגיעו לקבלת התורה – פסקה זוהמתן ובטלה המיתה. ועל זה נאמר ‘אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם’. אמנם מחמת חטא אדם הראשון, ואחר כך מחמת חטא העגל – נגזר מיתה, ועל זה נאמר המשך הפסוק ‘אכן כאדם תמותון’.   

ואחר שיש מת, יש טומאת מת. ועל זה באה הפרה – לטהר את הטומאה, ולתקן את חטא העגל וחטא אדם הראשון שגרמו את המיתה. וכאן קורה לכאורה דבר בלתי אפשרי, כי ממה נפשך – אם יש מיתה, והמת מטמא בטומאה חמורה כל כך שהוא ‘אבי אבות הטומאה’, איך אפשר לטהר. ואם אפשר לטהר, אם כן אין כאן טומאה חמורה בכלל.

והתשובה היא, שבוודאי יש מיתה והמיתה היא טומאה חמורה מאד. אבל באמת, אין מיתה כלל, כי גם במת יש קיסטא דחיותא – ולכן כל כך נזהרים בכבודו, ובאים על קברו, ולבסוף יקום לתחיית המתים – הכל מחמת שיש בו נקודה של חיות שאינה בטלה לעולם. ולכן באמת אינו מת כלל, אלא שאי אפשר לראות את זה ולהבין את זה בשום אופן, ואדרבה, נראה בבירור שהוא מת ועבר ובטל מן העולם, עד שקוברים אותו בעפר תחת מצבה, באופן שמוציאים אותו לגמרי מכלל החיים.

קושיא בלי תשובה

ולכן באמת הפרה אדומה מלאה סתירות: שמצד אחד הוא ‘קרבן’ ונקרא חטאת, ומצד שני מקריבים אותו ‘בחוץ’, ונדמה כאילו מקריבים אותו חלילה לחיצונים. כמו כן הוא מטמא טהורים ומטהר טמאים, ועוד כמה וכמה תמיהות וקושיות, עד שבא שלמה ואמר ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני’. והתמיהה הגדולה ביותר – שהוא בא לכאורה להמתיק דינים ולטהר מטומאה, וכולו עשוי מסימנים [סימפטומים] של דינים (וכמו שמזכיר האור החיים הקדוש), והרי הוא דבר והיפוכו ממש.

והתשובה לזה הוא ‘זאת חוקת התורה’ – חוקה חקקתי וגזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה. כלומר, שאין באמת מיתה ואין באמת דינים, אבל מוכרח להיות שנראה כאילו זה כך, וכאילו יש הסתרה והפקירות, ודרך רשעים צלחה, מחמת חטא אדם הראשון וחטא העגל [וחטאי האדם], כדי שיהיה כביכול ‘קושיא’, ועל ידי זה בעצמו יומתקו הדינים.

כשאדם עומד בפני קושיא, ואינו מתעקש לתרץ אותה, ואפילו אינו יכול לחזק עצמו באמונה [שגם זה נקרא ‘תירוץ’] – אלא עומד מול הקושיא האיתנה ואינו מתקפל תחתיה, אלא מוסר את הקושיא לה’, כאומר: אכן יש לי קושיא, בלי תירוץ, אבל אני לא בורח משום כך, אלא נשאר כך, ומאמין שאת הקושיא בעצמה עשה ה’ יתברך – זהו בעצמו ההמתקה, וזה הטהרה של הפרה אדומה.

‘קשיא’ ר”ת ‘שמע ה’ קולי אקרא’. אין שום חסרון או סכנה ב’קושיות’, אלא ב’מסקנות’. אדם שיש לו קושיות – ‘מחליט’ ו’מסיק’ משום כך שחס ושלום ה’ יתברך כועס עליו, או עזב אותו, ולכן הוא עוזב בחזרה [לגמרי, או בהרגשה שבלב כעושה ‘ברוגז’]. אבל אם אינו מסיק שום מסקנות, אלא נשאר עם הקושיא, וצועק אותה להשם יתברך – אזי לא רק שאין בזה חסרון, אלא אדרבה, יש בזה המתקה עצומה יותר מכל המתקה אחרת.

הכאת הסלע

וזה הוא עניין הכאת הסלע.

יש שני מיני כוחות – מטה ופה. מטה הוא כח של עוז וגבורה, ופה הוא כח של הכנעה ותחנונים. משה רבינו שהיה שלם בבחירתו – היה לו את שני הכוחות; דהיינו שהיה יכול גם ‘לדרוש בכח’ את הישועה ואת התיקון, וגם ‘לבקש בתחנונים’.

אך השם יתברך רצה שלא יכה במטה אלא יבקש בפה. כי אמנם הוא בעצמו יש לו את שני הכוחות, אבל אנחנו שלא זכינו לבחור בטוב בשלמות, אין לנו ‘מטה’ לדרוש על ידו בכח, אלא רק את ‘הפה’. ואם משה רבינו היה משתמש עם הפה – היה מגלה לנו שגם לנו יש כח לפעול כמותו, על ידי בקשת רחמים ותחנונים.

וביותר עומק, אם משתמשים עם ‘המטה’ – כביכול דוחקים את השעה ורוצים לזרז את הישועה והגאולה, ואז בהכרח שלא כולם יוכלו לזכות לזה אלא רק מי שראוי. אבל אם מבקשים ברחמים ותחנונים, ומוכנים להמתין ולא לדחוק את השעה – יוכלו כולם לזכות [ואפילו הערב רב].

ולפי זה, יש ל’מטה’ תפקיד אחר – להיות כאן ולא לפעול כלום. כלומר, לגלות שיש אמנם הנהגה של ‘מטה’ בעולם, דהיינו דינים וקושיות, וכל זה לא מפריע לי להשתמש עם הפה ולבקש רחמים ותחנונים מהשם יתברך. ובזה ממתיקים את הדינים, ומבטלים את הכיסוי ואת הטומאה. (החלק הזה נתבאר בקיצור ממש, ועוד חזון למועד).

Podcast: Play in new window | Download