ארכיון לשנה : 2019

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 63

אף אחד לא אוהב לחזור אחורה.

בוודאי לא – לחזור בו מדעתו, וקל וחומר – אם הדברים כבר התפרסמו בשמו כהוראה מוחלטת.

***

הקניין השלשים-ושבע מקנייני התורה – הוא: 'ואינו שמח בהוראה'.

לכאורה, לימוד נכון ואמתי – הוא לימוד שמצליח להגיע למיצוי ולבירור מוחלט, עד כדי 'הוראה'.

אמנם גם אחד שקורא את המילים הקדושות של התורה, מבלי להבין יותר מדי – מקיים מצות תלמוד תורה, אבל בוודאי שלימוד עם הבנה – יש בה דרגה גבוהה יותר של לימוד תורה, וגם של ידיעת התורה. ועדיין – ההבנה יכולה להיות חלקית או מעורפלת. השלימות של לימוד התורה וידיעת התורה – הוא לימוד ברור ונהיר, שיש בו בכדי להוציא הוראה ברורה למעשה.

משכך, לכאורה צריך להיות 'שמח בהוראה'. ואדרבה, כל הלימוד צריך להיות מכוון – בכדי להגיע לבהירות כזאת, שכל לימוד יביא בעקבותיו 'הוראה' ו'בירור מעשי' מוחלט ובהיר. איזה סיבה יכולה להיות שצריך להיות 'אינו שמח בהוראה'.

***

הקניין הזה – הוא המשל לקודמו 'מתרחק מן הכבוד'. ושניהם קשורים לבירור האמת.

כל אחד אוהב להבין דברים, ולהביע דעות. זה מאד פופולרי, ונותן הרגשה טובה – הרגשה שאתה שווה, ואתה במרכז העניינים. בקיצור: כבוד.  הרבה פחות פופולרי – הוא לחפש אולי אני לא מבין, או לא 'מספיק' מבין, ואולי הדעה שלי לא נכונה, או לא מספיק מבוררת.

אין הכוונה ל'נערוון' ו'ספיקות' חלילה, אלא להבנה שהתורה היא הרבה יותר גבוהה ועמוקה מהשכל הפשוט ו'הגאוני' שלנו. ולכן, אמנם צריכים לנסות להבין, וגם להגיע לכדי הוראה – אבל תמיד מתוך ידיעה, ש'עוד דברים בגו', ויש עדיין לאן להתקדם.

לילד צריך לומר: 'אתה מבין מצוין', אבל יחד עם זה, הוא אמור להבין שאביו 'מבין יותר ממנו', וממילא, ההבנה שלו היא מצוינת אבל לא 'מוחלטת'. וגם ההבנה של אביו, עדיין רחוקה מההבנה של רבו, ושל כולנו – מההבנה של הדור הקודם וכן הלאה.

***

הנפקא מינה הוא – להשאיר תמיד אופציה פתוחה, לכך ש'טעיתי'.

הדבר הכי קשה, והכי לא מכובד – הוא להודות בטעות. והקושי נעשה גדול ומוכפל פי כמה – אם כבר נתת 'הוראה', והיא מתבררת כטעות. אדם שכבר הביע דעה, וכל שכן אם כבר נתן הוראה – יעשה הכל כדי להצדיק את מה שהוא אמר, גם אם היא לא נכונה, וגם אם בסתר לבו הוא יודע את זה…

ולכן, מבקש אמת – חושש מלתת הוראות. ולא משום שלא צריך לתת הוראה, שהרי מי שהגיע להוראה ואינו מורה, גרוע בדיוק כמו אחד שלא הגיע להוראה ומורה. וכל אחד הוא 'הגיע להוראה' ביחס לביתו ומשפחתו – אבל יש הבדל בין הוראה שניתנת מפי אחד ש'שמח בהוראה' לבין אחד ש'אינו שמח בהוראה'…

הוראה שניתנת מתוך הבנה, ש'יותר ממה שהבנתי, יש כאן', תקל על 'בעל ההוראה' להמשיך לחפש את האמת, גם לאחר שניתנה ההוראה, ולחזור בו אם וכאשר יהיה צורך בכך.

הדברים נאמרים לגבי לימוד התורה, אבל נכונים לגבי כל הבעת דעה וכל החלטה בחיים – תמיד תשריין לעצמך, לפחות בלב, את האפשרות לחזור בך. לא תאמין כמה החיים יהיה קלים יותר, זורמים יותר, ובעיקר – אמתיים יותר.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 61

אי אפשר לרבע את המשולש.

אבל ממך נדרש להיות – גם מרובע, גם משולש, וגם עיגול.

***

הקניין השלשים-ושלש, שלשים-וארבע, ושלשים וחמש, מקנייני התורה – הם: אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות.

העולם מורכב משני סוגי בני אדם: עגולים ומרובעים.

יש את האנשים שאוהבים 'לתקתק'. סדר יומם נע על ציר קבוע; שעת שינה, שעת קימה, זמני תפילות, זמני לימוד, וכן שאר העיסוקים – הכל מסודר מראש, קבוע ומדויק. הם גם אנשים שמטבעם מדקדקים בהלכה, ולהבדיל, גם שומרי חוק. אלו הם האנשים 'המרובעים'.

לעומתם, יש את האנשים שאוהבים 'לעגל פינות'. כל יום – סדר יום שונה; שינה וקימה בזמנים לא קבועים, סדרי תפילה ולימודים – דינמיים ומשתנים מאד, וכן כל מיני עיסוקים מזדמנים ומשתנים, וכמובן – אירועים וחוויות. האנשים הללו מטבעם מתקשים לשמור את ההלכה במדויק, ולהבדיל, הם בדרך כלל לא שומרי חוק… אלו הם האנשים 'העגולים'.

לא כולם כמובן שייכים בצורה מוצהרת וקיצונית לאחד מהצדדים. אבל לרוב האנשים ישנה נטייה – קלה או מובהקת לאחד מהם. וכולם – בין המרובעים ובין העגולים – לא אוהבים את המשולש. המשולש לא מתחשב לא בריבוע ולא בעיגול – אלא מתכנן לך מסלול שונה לחלוטין. אלו הם הנסיונות, ההתמודדות והתקלות – שאינם מתוכננים ואינם רצויים, ופוגעים אנושות בתכניות – המרובעות או העגולות.

***

היהדות האמתית – מורכבת משלשתם גם יחד.

מצד אחד – בוודאי שצריך להיות מרובע. התורה מגדירה במדויק מה מותר ומה אסור, חייב או פטור, כשר או פסול. ואין תחליף לארבע חלקי שולחן ערוך [שכוללים בדווקא 'ארבע' חלקים…]. חייבים 'לשחק אותה ראש קטן', ולקיים את ההלכה כפשוטה.

מצד שני – התורה מעצם מהותה, היא 'עגולה' ודינמית מאד. מי שחושב שהתורה היא 'שחור-לבן', מתחילה ונגמרת בקיום הלכה – לא נגע ולא פגע. עיקר התורה הוא הרגש הפנימי שלה, שמשתנה מאדם אחד לחברו, ומרגע אחד למשנהו. ולשם כך צריך דווקא 'ראש גדול ורחב' – כדי 'לחיות' באמת עם התורה.

***

ויש גם צד שלישי. התורה בעצם מנותקת מאתנו. סוף סוף אנחנו בני אדם, חומריים ומגושמים; והתורה היא אור רוחני, גבוה מאד. ומטבע הדברים – קשה ובלתי אפשרי לעשות שידוך ביניהם. וגם אם זה יקרה – אז אחד מהצדדים יתבטל; התורה תיהפך למשהו גשמי וחומרי, או שהחומר יתבטל, ולא יהיה כאן בנאדם.

לשם כך יש 'משולש'. השם יתברך מוליך כל אחד בדרך ייחודית ומופלאה, שכוללת בתוכה כל מיני נסיונות והתמודדויות, והרבה הרבה אכזבות – בכדי ליצור את החיבור הבלתי אפשרי. החיכוכים הללו, יוצרים בתוך הגוף – מקום ואפשרות לאור רוחני, ואז – התורה נכנסת, ונשארת נקיה ורוחנית.

אלו הם שלשת הקניינים: 'אוהב את המישרים' – זה החלק המרובע, הישר והמוגדר. 'אוהב את הצדקות' – הוא החלק העגול, הבלתי רשמי ולפנים משורת הדין. ויחד עם שניהם, גם 'אוהב את התוכחות' – החלק המשולש, המייסר והבלתי מתוכנן.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 59

אתה 'בטוח' במה שאתה אומר?

יש אנשים שתמיד בטוחים – ולא מהססים לעולם. ויש אנשים שתמיד מהססים – ולא בטוחים לעולם.

***

הקניין העשרים-ושמונה והעשרים-ותשע מקנייני התורה – הם: 'העושה סייג לדבריו' 'ואינו מחזיק טובה לעצמו'.

התורה – עמוקה מני ים, והאמת – היא מאד דקה ועדינה. משכך, לכאורה יש לנו הרבה מה לחשוש כשאנחנו ניגשים לשם. אתה מתיישב ללמוד תורה, ו/או מחפש את האמת – מנין לך שתכוון אל האמת, אולי לא. ולא רק 'לא', אלא אולי ממש להיפך.

מי ערב לנו שאכן נזכה להבין נכון את התורה, ולזהות את דרך האמת. הרי התורה היא כל כך עדינה ומורכבת, והיא גם 'מאפשרת' כביכול ללמוד 'מתוכה' שני דברים הפוכים זו זמנית; אמת ושקר, טוב ורע, סם חיים וסם המות. כמו שאמרו חז"ל 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות'.

ולא רק לעצמך. אנחנו מצווים גם 'ללמד' את התורה הלאה. כל אחד צריך להכניס את התורה בביתו ובילדיו, וכל מי שיכול ללמד אחרים – חברים או תלמידים – צריך לעשות את זה. אבל איך? האם זה לא מפחיד?

***

אכן. ישנם שתי סוגי טעויות – לכאן ולכאן.

יש אנשים, שכל הבנה שלהם, רעיון או הארה – הופך אצלם ל'אמת מוחלטת' שאין בה שום פקפוק. הוא יספר על זה לכולם – ללא שום היסוס, ולא יבין איך אתה מעז לפקפק על חידושו. ויש גם להיפך – אנשים רבים, שכל כך מהססים, עד שאינם מעיזים 'להבין' ובוודאי שלא 'לחדש' כלום. וגם אם כן, בשום אופן לא להעביר את זה הלאה.

ושניהם טועים. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואנו מצווים ללמוד אותה, ולנסות להבין בה ככל יכולתנו. ולא רק לעצמנו, אלא גם ללמד אחרים – ולהעביר את מה שזכינו להבין ולחדש, כמה שיותר קדימה. [מיותר לציין – שהכוונה כמובן על פי כללי הלימוד והמסורה, ולשם כך צריכים לקבל כל אחד מרבותיו – את הכללים והיסודות, איך ללמוד ואיך להבין נכון. ובכל זאת, לאחר כל זה – עדיין מרחב התמרון רחב מאד].

אבל, עם 'הסתייגות' ברורה. תאמר: 'כך נראה לי'. 'ייתכן שזה הפירוש', 'יכול להיות שכתוב כאן רעיון כזה וכזה'. אל תבוא עם הכרזות בומבסטיות ש'זאת האמת ואין בלתה', כי אז אתה בוודאי טועה. מובן, שלא מוכרחים להזכיר את הלשונות הללו, ולהישמע כ'ספקן', אלא רק לשדר שזוהי הבנתך האישית, ולאו דווקא האמת האבסולוטית.

 אבל, באותה מדה – לא משום שזה רק 'נראה' ו'ייתכן' ו'יכול להיות', תימנע מלספר על כך לאחרים, כי הם בהחלט זקוקים ל'נראה' ול'אולי' שלך.

***

אלו הם שני הקניינים: א. העושה סייג לדבריו – מסייג את דבריו ולא מחליט אותם כאמת מוחלטת. ב. ואינו מחזיק טובה לעצמו. יחד עם ההסתייגות, הוא לא מחזיק את האמת לעצמו, אלא מעניק אותה גם לאחרים. 

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא 'וידבר ה' אל משה בהר סיני', והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי 'אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני'.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה 'בהר סיני'- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז"ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. 'וידבר ה' אל משה בהר סיני' – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. 'ושבתה הארץ שבת לה" – מפני מה נאמר בלשון 'עובדא' ולא בלשון ציווי [שלא נאמר 'תשביתו את הארץ' בלשון ציווי, אלא 'ושבתה הארץ' כביכול מעצמה. ומהו הלשון 'שבת לה".

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי 'אז תשבת הארץ את שבתותיה'].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב'שביעי'; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש"י מביא דברי חז"ל 'מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש"י, ובדברי הרמב"ן באופן אחר קצת].

והרמב"ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב 'בהר סיני' – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה': רש"י פירש 'לשם ה", וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב"ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה"ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה'].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה 'תנאי' לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח"ו, אלא הוא 'שיור' במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה' ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון 'ושבתה הארץ' בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו"ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש"י מבאר 'יובל' לשון תקיעת שופר. והרמב"ן תמה עליו ש'יובל' אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש'יובל' הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר 'ליקוטי הלכות', וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו', שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו'.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק 'הדברים' שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם 'המאורעות'. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא 'ה' אחד', וממנו נמשכים כל 'הפעולות המשונות' שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר 'אחד'. האצבע לדוגמא הוא 'דבר אחד' שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד 'אחת', והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם 'אחד'. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא 'מדבר'. וה'מדבר' יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה'היולי' שהוא כח 'אחד' שכולל את כולם.

נמצא שכל ה'אחד' האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא 'אחד הפשוט', כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד 'בעצם' ולא רק 'ביחס' לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם 'ריבוי' הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב"ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם 'מונהגת' על ידי 'אחד'. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה 'מנהיגים', שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב'אחדות הפשוט', אלא מאמין ב'ריבוי הפרטים'. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה'השתלשלות', שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין 'עבד' ל'בן'. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות 'נוכחות', ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול 'להישכח' בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב'אחדות הפשוט' אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ'אחד הפשוט', אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של 'הריבוי', הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, 'הפעולה' של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל 'התוצאה' של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי 'תשביתו' את הארץ, אלא בלשון עובדא 'ושבתה הארץ'. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת 'עבד' לבחינת 'בן'. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ'אחד הפשוט'. אבל אין זה באופן של 'הבנה', שהרי 'אי אפשר' להבין זאת, אלא באופן של 'אמונה'. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל'שביעי' [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת 'המלכות', שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם 'פועל', ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה 'אי פעולה', דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת 'הבינה', וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר 'לתפוס' בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים 'להבין' מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו 'בינה' שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם 'מבינים' מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש 'תהליך' ויש 'תוצאה'. אם היינו נמצאים כאן בשביל 'התוצאה' – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל 'תהליך' ולא בשביל 'התוצאה' – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים 'הבנה' זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי 'שיודע את מה שכולם לא יודעים'… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת 'בן', אלא גם לדרגת 'חירות'. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי"ה במקום אחר]

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 56

יש נושא לא פופולרי.

קוראים לו 'ייסורים'. מעדיפים שלא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו. וזה נכון. ובכל זאת…

***

הקניין העשרים-וחמשה מקנייני התורה – הוא 'קבלת הייסורין'.

הדבר שאדם חושש ממנו ביותר הוא 'ייסורים'. איך אומרים נהגי המוניות? 'העיקר הבריאות'. טוב, כי זה הדבר היחיד שהם חוששים ממנו [נהג לא בריא, לא יכול לנהוג…]. אנשים אחרים יש להם רשימה ארוכה יותר של 'העיקר'; בריאות, פרנסה, שלום בית, זיווגים, בנים זכרים, ונחת כמובן.

וממוצא דבר אתה למד, שאין אדם שלא מתמודד. אם המילה 'ישועות' – מצליחה להקפיץ אנשים, לגרום להם לשפוך דמים תרתי משמע, ולנדוד לכל פינה בגלובוס – כנראה שאנשים זקוקים לישועות, זקוקים מאד. אף אחד אינו אוהב להתייסר, ולמרות זאת אין מישהו שלא מתייסר, במעט או בהרבה.

קשה מאד לדבר על 'קבלת ייסורים'. מי שמדבר על זה הוא לא פופולרי, ובוודאי לא יכול לעשות מזה קופה. הרבה יותר פופולרי ומבוקש – הוא מי שמדבר על 'איך להתפטר מהם'. ואם הוא רק מוכן להבטיח, גם אם לא לקיים – הוא כבר יכול להיות מיליונר. ללמדך, עד כמה הייסורים 'שנואים'. [אולי לכן, הקניין הזה הוא בדיוק 'באמצע' הקניינים, כדי להסתיר אותו ככל האפשר…]

***

ובכל זאת, אם הייסורים הם מוצר שכל כך מצוי, כנראה שיש להם תפקיד. ואם נדע מה תפקידם – אולי נסכים 'לקבל' אותם, גם אם לא 'להזמין' אותם [כמו שהיו צדיקים שעשו].

עיקר הקושי של הייסורים – הוא ייסורי הנפש. אדם מצדו, מוכן להתייסר, והרבה – עבור המטרות שהציב לעצמו. לקום בבוקר – זה ייסורים. לאכול – זה מאמץ עילאי. להתנקות – גם כן. ללכת ממקום למקום – גם דורש מאמץ. וזה רק ההתחלה. החיים שלנו מלאים במאמץ, ויתורים, והתייסרות – אלא שאת רובם אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו מעוניינים בכך.

נמצא אם כן, שייסורים ש'אנו' בוחרים בהם, אינם מפריעים לנו, אלא רק ייסורים שהגיעו אלינו ללא בחירה. וזה אומר, שהקושי אינם עצם הייסורים, אלא התחושה שהם נותנים – הרגשה של דחיה, של דינים, של ריחוק. כביכול אתה לא אהוב. אחרת, למה מייסרים אותך. משכך, אילו נבין שיש להם מסר אחר – אולי לא נרגיש כך.

***

המטרה של הייסורים – הם לעשות אותך 'גדול'.

כל קשר בנוי משתי צדדים. ומשכך, בהכרח לתת לכל צד את הזמן וההזדמנות לבנות את החלק שלו בסיפור. אם צד 'המשפיע' כל הזמן מאיר פנים ומשפיע כל טוב. נמצא שצד 'המקבל' נשאר קטן ומסכן, ואין לו כלום 'לתרום' עבור הקשר. וממילא, גם הקשר אינו קשר.

בכדי לעשות את המקבל 'גדול' – מוכרח צד המשפיע מידי פעם כביכול 'להסתיר' את פניו, ולמנוע את השפעתו. ואז, נוצרת הזדמנות עבור המקבל לגדול, ולתרום את חלקו. אילו לא יתבלבל מכך, ולא יברח – אלא יסתכל בחזרה לצד המשפיע ויאמר לו: אני בטוח שאתה כאן, אלא שאתה מתחבא ממני. וזה 'לא יעזור לך' אני ימשיך להסתכל עליך – אופה, נהיית גדול. וכעת זה קשר אמיתי.

כשנותנים לתינוק להתחיל ללכת, 'עוזבים' אותו, ונותנים לו ליפול ולהתייסר. אבל לא רק שהוא לא נפגע מכך – אלא מסתכל במבט מלא חיוך לעבר הוריו, ובפרצוף של גיבור הוא קם שוב ומנסה, עד שהוא מצליח, לקול מחיאות כפיים. זה המשל, והנמשל מובן.

אם אתה רק 'מקבל חסדים' – אתה מסכן וקטן. אם אתה יודע גם 'לקבל ייסורים' – אתה גדול וחזק. ואל תדאג – אם 'תקבל' אותם ולא 'תילחם' בהם, הם ילכו מהר יותר, ללא עקבות וללא טראומות.