Photo by Adonyi Gábor from Pexelsלא לבעלי לב חלש
האם ל”ג בעומר – עלול לגרום ‘גל שני’?
או שמא ‘מניעת ל”ג בעומר’ – עלול לכך עוד יותר.
***
לפני כמאתיים שנה, כשהייתה המגפה הידועה רח”ל, באמצע תפילת יום הכיפורים – נעמד אחד מצדיקי הדור הידועים, הוציא מאכל מכיסו, ברך ואכל ודרש גם מכל המשתתפים לעשות כך, כולל הבריאים שבהם. והם אכן כך עשו, ועד היום הם מקבלים על זה עולם הבא.
אבל, אילו לא היה זה אותו צדיק. אלא היה נכנס לבית הכנסת אדם מחלל שבת ללא כיפה, שמאז ומעולם מנהגו לאכול ביום הכיפורים רח”ל, והוא היה נעמד על יד ארון הקודש ואוכל (בלי ברכה כמובן), ודורש מכולם לעשות זאת, היו רוגמים אותו באבנים.
***
אנו עומדים ערב היום הגדול, יום הילולא דרבי שמעון, שבו מהדהדת בת קול בת אלפיים שנה, שמכרזת ואומרת ‘עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון’, והבת קול הזאת מצליחה לחדור לעומק עומק לבו של כל יהודי, ולגרום לו לעזוב הכל ולעלות מירונה, עם כל המחיר – הפיזי, הכלכלי, הנפשי והרוחני – שזה דורש, למרות שהוא לא מבין כלום, ולא יודע להסביר לעצמו למה הוא עושה את זה.
לא השנה. השנה מחכים לך שלשת אלפים שוטרים מגולחי ראש וזקן, תוך כדי איסורי כריתות, ודואגים שאף אחד לא יוכל לעשות את מה שהבת קול מעוררת אותו לעשות. חוץ מכמובן מאה חמישים מיוחסים, לך תדע מי ולמה ולפי מה, וחוץ כמובן מאותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ גם הם. וכל זה, שים לב, כדי לעזור לך לחיות ולהיות בריא.
אז לא. אנחנו לא קונים את זה. לא ממכם. אילו הייתם מאלו שחשוב להם ה’בת קול’, ומאלו שטורחים כל שנה להישמע לה, ו/או לסייע לאחרים להישמע לה, ניחא. אבל לא, ממש לא. אתם הרי אלו שכבר שנים צרה עיניכם ב’אירוע’ הזה, ומנסים בכל דרך להשתלט על זה ולפחות לשלוט על זה, ובכך לדלל את הכמות ו/או לפחות להציק ולהכביד ככל האפשר, אז הנה הגיעה שעתכם ואתם יכולים סוף סוף למנוע את זה בכח הזרוע, אבל אל תספרו סיפורים על בריאות ועל דאגה לחיים שלנו, כי זה לא. נקודה.
***
אין חולק. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מיוחדת, שדורשת התנהגות מיוחדת ולא מוכרת. וכל יהודי, יודע שהמצוה החשובה ביותר שדוחה את כל התורה, היא מצות החיים. והוא מוכן בשביל כך – לוותר על מקווה ומניין ול”ג בעומר, וגם על שבת ויום כיפור.
אבל, וה’אבל’ הזה צריך לזעוק מגרונו של כל יהודי, לא מפיהם אנו חיים. לא ייתכן, שאנשים שאין להם לא שבת ולא יום כיפור, ובטח לא מקווה ומניין ול”ג בעומר, הם אלו שילמדו אותנו איך לקיים את המצוה היחידה (שהם למדו לדקלם בלי שגיאות כתיב) ‘ונשמרתם’. אלו שעל חייהם אינם חסים, לא ילמדו אותנו איך לחוס על חיינו.
בתחילה זה עורר גיחוך, וכעת זה כבר מעורר רתיחה של ממש. לכל הדברים ‘החיוניים’ – כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצבא ו’לכנסת’, מצאו פתרון או שהמשיכו להתנהל כרגיל גם ללא פתרון. גם הדברים שכבר פחות חיוניים – נפתחו לרווחה, כולל חופי ים וחדרי כושר. אבל בתי כנסיות, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ומקומות הקדושים, עדיין לא, כי זה כבר ברשימה של ‘מקומות בילוי’ (עפ”ל).
***
ולענייננו, ברור הדבר שאילו ההילולא הייתה נחשבת בעיניהם לדבר ‘חיוני’, היו מוצאים דרכים רבות ומגוונות לאפשר את זה, עם כל הזהירות והשמירה, וכל אחד יכול לחשוב לבד על חמשה דרכים לפחות (ולאו דווקא קפסולות).
אבל לא, זה לא ‘חיוני’, אלא ‘אירוע של בידור’. (עפ”ל, או נכון יותר ‘אירוע מונע בידור’ שזה חמור יותר מבחינתם), ולכן, לא רק שלא חשוב להם לאתר אפשרות לקיים זאת, אלא הם מוכנים להשקיע הון תועפות רק כדי שאתה ‘לא תוכל’ להגיע.
ושיהיה ברור. אותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ שנמצאים שם כדי לשמור על הבריאות שלנו – לא חובשים מסכות, לא שומרים מרחק ולא כלום. רק שומרים על המרחק שלך… אז אנא אחים יקרים, אל תהיו פתיים ואל תקנו לוקשים שנאפו הרבה לפני פסח.
כשהחליטו כמה מהצדיקים לפני כמאה שנים, למנוע את העליה למירון, מחמת התערובת והפריצות שהיו שם, הייתה מגפה וחרון אף, והצדיקים גילו שזה מחמת הקפידא של רשב”י, שלא מוותר על ההילולא שלו ויהי מה. אז מי שחושב שמה שימנע את הגל השני – הוא לסגור את מירון בל”ג בעומר, יחד עם סגירה כללית של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אינו אלא שוטה רשע וגס רוח.
תוספת
במקביל לכל האמור, וללא שום סתירה.
בוודאי שההילולא של רבי שמעון, אינה תלויה ועומדת באפשרות הפיזית להגיע למירון. במשך הדורות היו כל מיני זמנים שלא היה אפשר לעלות. אם זה לדוגמא לפני מאתיים שנה, באותה מגפה ידועה רח”ל, שהשתוללה בתקופה שבין פורים לשבועות, ור’ מנחם מנדל מויטעפסק מספר שהם היו סגורים בחצר בטבריה במשך כל אותה תקופה ולא יצאו, כולל ל”ג בעומר כמובן. ואם זה לדוגמא בשנת תשכ”ז שהייתה עת מלחמה. ומן הסתם היו עוד דוגמאות כאלו. וגם תמיד היו אנשים שלא היו יכולים להגיע.
ובוודאי שלא משום כך ההילולא הושבתה חלילה, או לא חלה על אותם אלו שלא היו יכולים להגיע. וגם השנה, אנו מאמינים באמונה שלמה שכך גזרה חכמתו יתברך, ולא רק משום ש’הם’ החליטו, ובוודאי לא משום כך ההילולא ‘נדחתה’ חלילה.
ההילולא היא הארה רוחנית, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. וגם כשזוכים ונמצאים שם, מרגישים שזה בכלל לא ‘שם’ אלא הרבה יותר גבוה משם. וההארה הזאת נכנסת לתוך עומק לבו של היהודי, ומדליקה אותו באש בוערת של אהבה, שאין לה תנאים ואין לה גבול. ממש כמו חתן בחתונתו והרבה יותר מכך. ואת זה אפשר לקבל בכל מקום, ואנחנו נקבל את זה עד הבית.
ולמעשה, חזקה על יהודים כשרים. שכשם שהמשיכו בעריכת מניינים וכל דבר שבקדושה, באופן מעורר השתאות ולמעלה מכל הגיון, כך גם את ההילולא יחגגו בשמחה ובטוב לבב, איש איש בביתו עם משפחתו. ואדרבה, הפעם תהיה זאת התקשרות פנימית עצומה, ושמחה פורצת גבולות שאינה נכבית באוטובוס חזור, ואינה נכבית לעולם.
יחד עם זאת, נקווה ונייחל, שכאשר גם את החלון הזה כבר סגרו לנו, ולא נשאר חלון אחד עם אויר לנשימה – נזכה כבר שייפתח השער הגדול, ותתקיים בנו ההבטחה של רבי שמעון בר יוחאי ‘כי בזוהר דא יפקון מן גלותא ברחמים’, במהרה ממש אמן.