מחבר: הרב ישראל מאיר גלינסקי

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם 'ישראל'. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי 'לחלץ' בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב'מסורת מקודשת' בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב 'להתפלל' על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז"ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו 'אתם שם', ולא נצטרך לכך.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט 'לא יכול' לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

'תקווה', ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת 'אין שום ייאוש', אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

נו, אז מה יהיה? ניסע או לא, ואם לא…

בואו נעשה סדר:

***

הראש השנה של רבינו, הוא לא 'עניין' אלא 'מציאות'. זה לא נושא שאפשר לדון עליו 'יהיה או לא', בדיוק כפי שאי אפשר לדבר בכלל על 'ראש השנה' אם יהיה או לא… עם קורונה או בלי, עם סגר או בלי, יהיה ראש השנה, ויום כיפור, וסוכות, ובאותה מדה – יהיה ראש השנה של רבינו. נקודה. סוף.

הנסיעה לרבינו לראש השנה, איננה המצאה שלנו, ולא משאלת לב אישית של אף אחד, אלא ציווי מפורש של רבינו, שמלווה באזהרה גדולה ובלשונות מפליגים שאינן משתמעות לשתי פנים. כך שאין שום ספק שזה מה שצריך לעשות, ואין מה לדון בזה, נקודה, סוף.

ומה יהיה למעשה? את מי זה אמור לעניין?! אנחנו עושים את שלנו, ועושים הכל כדי להגיע, והתוצאות? ממילא לא בידנו, ומעולם לא היו בידנו, גם לא לגבי הנחת תפילין, סוכה וארבעת המינים, שופר ונרות חנוכה.

***

עוד נקודה.

ברור שהסיפור שעמו אנו מתמודדים, אינו תקלה ולא במקרה. הראש השנה של רבינו הוא מספיק גדול מכדי 'ליפול בין הכסאות', בדרך אגב של כל סיפור הקורונה. ואם יש עליו מניעות, זה לא 'חלק' מהסיפור של הקורונה, אלא סיפור בפני עצמו, ואולי הקורונה היא 'חלק מהסיפור של ראש השנה'…

ברור שיש סיבה לכל הסיפור הזה, ואין אתנו יודע עד מה. ניתן לראות את זה מכיוון של התעוררות, סוג של בירור האם אנחנו באמת מקושרים ומקובצים, או שאנחנו רק 'ברסלב'… וניתן לראות זאת מכיוון של התחזקות, שהראש השנה הזה יש בו משהו מיוחד שמעולם לא היה. וכנראה, אלו ואלו דא"ח, ואולי וכנראה יש עוד הרבה הסברים וסיבות, בנגלה ונסתר.

כך או כך, המניעות לא נועדו כדי להימנע, אלא כדי להפעיל בנו איזה משהו, שעד כה לא היה. וכל שעלינו לעשות, הוא לרצות זאת באמת, ולהגיע לנקודה של התקשרות פנימית עם הצדיק וקיבוצו, ולא רק בחיצוניות. אבל חלילה לא להתבלבל ובוודאי שלא להתייאש.

***

ניתן לחלק את הנסיון לשלשה כיתות: אלו שכבר נמצאים באומן, אלו שנמצאים בדרך, ואלו שנמצאים בבית.

הנמצאים באומן, עיקר הנסיון שלהם הוא להמשיך לרצות. כי לעומת אלו שעוד אין להם את זה, ואין להם אלא לחזק את הרצון, להם לכאורה כבר יש את זה, והרצון יכול ללכת לישון, חלילה. וזה יכול לגרום חלילה, שיש מישהו שכבר זוכה להיות ב'אומן', אבל לא יזכה להיות ב'ראש השנה של רבינו'…

הנמצאים בבית, עיקר הנסיון שלהם הוא לא להתייאש. כי השהות בבית, בין ארבעת הקירות המוכרים, ומול כל המידע שזורם, עושה רושם מאד חזק בלב, שאולי חלילה לא… וכאן צריך חיזוק, להאמין שישועת ה' כהרף עין, ולא תלוי בשום מתוה, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

הנמצאים בדרך, אינם סובלים מחוסר רצון… וגם לא מייאוש, כי מי שכבר יצא לדרך, אין לו כמעט נסיון להתייאש. הנסיון עבורם הוא לא להיכנס לבהלה ולכוחי ועוצם ידי, אלא להתנהג ביישוב הדעת, עם רצונות ותפילות וביטחון, ולנסות בצורה מיושבת את ההשתדלות שניתן לעשות, בלי לחץ ובלי דחיקת השעה.

שנזכה כולנו לעמוד בנסיון הגדול הזה, איש איש לפי עניינו וערכו, ולהתראות פנים אל פנים בציון הקדוש באומן, כאיש אחד בלב אחד. ובכל אופן, להיות מקושרים בלב ובנפש לרבינו, ולאנשיו מכל הגוונים, מכל מקום ובכל מצב. ואין שום ייאוש בעולם כלל.