בעוד המערכת הפוליטית נמצאת בכותרות, ומתכוננת לחילופי המשמרות במעון בלפור והמסתעף, אלו צועקים נגד, ואלו משכנעים בעד ישנה כותרת נוספת שמנסה להתחרות על תשומת לב הציבור, והיא: צעדת הדגלים.

למי שלא מבין, קצת הסבר: ישנו מנהג קדמון, עוד מזמן יציאת מצרים ויש מתארכים זאת אף לקודם לכן, בזמן האבות – לצעוד אחת לשנה עם דגלים. לא ברור בדיוק מתי, כמה אנשים, לאיזה גובה, ומה לכוון. העיקר לצעוד עם דגלים.

אז בדרך כלל, מנהג ישראל לעשות זאת ב'יום ירושלים'. השנה, בשל אירועים חריגים, לא התאפשר לעשות זאת ביום המקובל ובמסלול המקובל. וחלילה לא יעלה על הדעת לבטל מנהג קדום שכזה, שיסודו בהררי קודש, ולכן פועל מי שפועל לעשות 'השלמה', ולערוך אותו השבוע. אשריהם ישראל.

***

חשבתם שזהו? מה פתאום. המנהג הזה, כמו כל המנהגים הקדושים, נתקל במניעות, קשות אפילו.

וזאת יש להזכיר, שחלק בלתי נפרד מהמנהג הוא, לעבור דווקא במקום מגוריהם של בני-דודינו, ולנפנף את הדגלים מולם. על פי המסורת, הראשון שעשה זאת היה יצחק אבינו, שהתאמץ בכל כוחו לנפנף בדגל מול אחיו ישמעאל, ואחריו החזיקו כל יוצאי חלציו.

וכאן החלו המניעות. בעוד הציבור מכין עצמו בחרדת קודש לקיים את המנהג, התעוררו שכניהם של בני הדודים, הגרים בדרום, והתריעו כי באם יתקיים המנהג כמתוכנן, תהיה הסלמה חריפה. לנוכח זאת, גם מערכות הביטחון למיניהם; משטרה, שב"כ, וכל מיני מרעין בישין, רוצים למנוע את האירוע.

חשבתם שזהו? איזה. יהודים לא מתייאשים. קודם כל, העיניים נשואות, ללא הרבה תקוות יש לציין, לאחד משני ראשי הממשלה, ה'כמעט לשעבר' או ה'מיועד', שיציל את המצב. אבל בלי קשר, יש לנו את בן גביר ועוד כמה גיבורים, שכבר הודיעו שהם יעשו מסירות נפש, ולא יוותרו חלילה המנהג הקדוש, בלי שינוי של פסיק או מסלול.

***

חבר'ה, השתגעתם???

אתם באמת ילדים קטנים? או שמא רשעים גדולים?! מה פשר המשחק המטומטם הזה, באש חיה, על חשבון מאות אלפים אחיכם היהודים, היושבים בערי הדרום, ואולי גם המרכז?! מה נסגר אתכם?!

מי המציא את השטות הזאת של 'צעדת הדגלים', ולשם מה הוא מיועד? מי הוא זה שקבע שהיא מוכרחת לעבור במקומות מועדים לפורענות, ולהתגרות בצורה הכי ברורה בשונאי ישראל? מנין ההחלטה שאם לא 'הצליחו' לקיים זאת, ובמאה אחוז, חייבים גם 'להשלים'?

ומעל הכל, מי העלה על דעתו לעשות זאת עם ידיעה בהירה וצלולה, שהתגובה לכך הם אלפי טילים, שקרוב לוודאי יהרגו כמה נפשות מישראל, וללא ספק יכניסו מאות אלפים לממדי"ם ולחרדות, ויפגעו פגיעה ממונית ונפשית באלפי משפחות, יהודיות אם לא הבנתם נכון. האמנם?! האם לא רכשתם לעצמכם שמץ של בגרות? לא 'תואר בגרות', אלא בגרות פשוטה, של ילד בן שלשים ומעלה??!!

***

אז זו שוב הזדמנות, להדגיש את מה שהיה פשוט עד לא מזמן: יש ציונות ויש יהדות, והם לא בדיוק אותו הדבר…

ציונות היא שליטה, ויהדות היא הכנעה. גם כשהייתה יד ישראל על העליונה, בזמן שהיה בית המקדש ולעם ישראל היתה מלכות, וגם כשיבנה בית המקדש ותחזור מלכות לישראל – התדר לא היה שרירים אלא הכנעה. עם ישראל ומלכות ישראל אינה כאן כדי להיות משהו, אלא כדי לתת למלכות שמים מקום להתבטאות.

לא כן הציונות. בשלל שמותיה ונושאי דגליה, ימין או ימינה, דתי, חרדל"י, או דתילוני. קודם כל, היא כלל לא מכירה בכך שידינו לא על העליונה, כל עוד הקב"ה מעונין שנהיה בגלות, ואם משיח טרם הופיע כנראה שהוא מעונין בכך. ושנית, היא לא מכירה במושג הכנעה, וכל כולה תדר של שליטה יהירות ושחצנות, של 'כוחינו בידנו', וככל שנצטרך וגם אם לא – נראה לכולם את היכולות שלנו, ושיזהרו להם!…

הדחף לעלות שוב ושוב להר הבית, אינו נובע מהתשוקה הבלתי נשלטת לראות פני ה'. אלא מהדחף הבלתי נשלט שלא להיות נשלט אלא שליט, ולהניף את היד בגאווה של 'הר הבית בידנו', גם אם המחיר לכך הוא דם יהודי. וכך גם מצעד הדגלים המטופש, שאינו 'מנהג' ולא רבע מנהג, אלא שוב הפגנת שליטה יחד עם התגרות מכוונת, ששוב, והפעם בצורה הכי מפורשת, במחיר של דם יהודי.

***

אפרופו שליטה.

שוב אירוע מטלטל: קריסה פתאומית של כביש, שפער את פיו ובלע ברגע אחד שלשה מכוניות, ובנס גמור, אף לא אדם אחד. קריסה שמצטרפת לשורת קריסות חריגות ובלתי צפויות שארעו לאחרונה; קורונה, מירון, קרלין, וממשלת שמאל. הפעם, למרבה השמחה, לא היו אבדות בנפש. ובכל אופן, מה הסיפור?

יהיה מעניין לראות את תגובתם של אלו שמיהרו בכל האירועים הקודמים להסיק מסקנות 'מעשיות'; בעקבות מירון – סוגרים את כל המקומות הקדושים; הילולת שמואל הנביא, הילולת רבי יונתן בן עוזיאל, מירון בערב ראש חודש, ועוד היד נטויה. בעקבות קרלין – מונעים כל אירוע המוני בכלל, ושימוש בטריבונות בפרט. אז מה יעשו כעת? יסגרו את כל הכבישים, החניונים, והבתי חולים?!…

הם בשלהם ואנחנו בשלנו. למי שלא מתעקש לא לשמוע, יש כאן דיבור מאד ברור, שגם טיפש יכול להבין. והוא אגב, בכלל לא דיבור כועס אלא מאד אוהב ומזמין; להרפות! לשחרר!!! נכון, מאד כיף להרגיש שהכל בשליטה, ויש לי אבא שוטר ודוד ראש ממשלה, ו…נראה אותך מעז. מאד כיף אבל מאד ילדותי. הרבה יותר נכון, אמתי, וגם טוב – להסכים לוותר על השליטה שממילא אין לנו, ולתת למי שבאמת השליטה בידו, לנהל את העסק.

חשבנו שהעולם חכם וגיבור? הגיעה הקורונה הקטנטנה והפרימיטיבית, והושיבה את כולנו על הברכיים. הגיעו חיסונים והיינו "המדינה הראשונה שיצאה מהקורונה"? הגיע האסון במירון, והותיר את כולם פעורי פה. החלטנו שזה קשור לתשתיות, והבטחנו שמעכשיו זה כבר לא יהיה? הגיע האסון בקרלין, ממלכת הבטיחות. ממשיכים להתעקש שזה קשור לבטיחות/לציבור החרדי/חסידי? אוקי, קבלתם אותה על הכביש… מה תעשו כעת?!

תחזרו להיות על הברכיים, וזהו. בלי דגלים, בלי ממשלה, ובלי שליטה. כל כך לא קל, אבל כל כך פשוט, אמתי, ובעיקר 'יהודי'.

ההסלמה בעיצומה, מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ.

ובנקודה זו חשוב עד קריטי, לעשות קצת סדר בהרגשות, ועוד קצת רענון מושגי יסוד.

***

אז ככה. 'יש לנו' מדינה, 'יש לנו' צבא, 'יש לנו' משטרה. וכל שנותר להבין הוא רק: א. מה התכנית של הצבא לפעולה. ב. נשמח לשמוע פרטים מדויקים, כמה הוא חזק וכמה הפעם הוא הולך לשחק אותה. ג. כמובן גם להתלונן, איך ייתכן שיש טילים שלא יורטו, איך יש נפגעים, ואיך משתררת כזו אנרכיה וכולי.

אז זהו שלא, ממש ממש לא. המילים הבאות נשמעות אולי בנאליות ומיושנות, אבל מה לעשות שהם גם אמת. לא סתם אמת, אלא האמת הכי בסיסית – עליה גדלנו והתחנכנו, ועליה מושתתת האמונה והיהדות שלנו.

והיא: א. אין לנו מדינה ולא ממשלה. אנחנו בגלות, ועד שיבוא בן דוד, אין. מה לעשות. ב. אנחנו שרוים בסכנה קיומית, גם כשהכל רגוע ובטח במצב מתוח וסוער שכזה, ורק ה' יכול לשמור עלינו. ג. אין לנו אפשרות וגם לא רשות להילחם באף אחד, הצבא הוא לא שלנו, ואפילו לא המשטרה. וכעת בהרחבה.

***

לפני לא הרבה זמן, פחות מחודשיים, עמדנו לפני הבחירות. ואחד הנושאים שתפס את הכותרות היה: חידוד ההבדל בין הציבור החרדי לבין הציבור הדל"י. לצורך כך, העלו הכותבים והפרשנים מן הגורן ומן היקב כל מיני הסברים ואמתלאות כדי להסביר כמה אנחנו שונים, ולמה אסור להצביע להם…

נראה, כי דווקא כעת היא הזדמנות הרבה יותר נכונה ורלוונטית לעשות זאת. נכון, כעת זה הרבה פחות פוליטי ומשתלם, אבל ואולי, אם נעשה זאת כעת, כשזה באמת רלוונטי, לא נצטרך לעשות זאת במערכת הבחירות הבאה… (שכפי הנראה, איננה כה רחוקה…)

הגישה הדלי"ת נוקטת, שאנחנו כבר בעיצומה של הגאולה. חזרנו לארץ הקודש, בנינו מדינה, כבשנו את ירושלים, הר הבית בידנו, וכל שנותר הוא רק להרכיב ממשלת ימין מלא מלא מלא, ובא לציון גואל. לדעתם, אנו במצב ש'יד ישראל על העליונה', ומותר להם ואף מוטל עליהם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותנו טף ונשים ושללם לבוז.

הגישה היהודית, של כל גדולי ומנהיגי ישראל – ללא יוצא מן הכלל, אינה כזאת כלל ועיקר. וזה, נרצה או לא, נקודת התורף הכי מרכזית שבינינו לבינם, הרבה יותר מאשר גיוס בנים ואפילו בנות, גיורים והיתר מכירה ושאר ירקות. הגישה היהודית היא שאנחנו לא בגאולה ואפילו לא באתחלתא, אלא בשיאה של הגלות, שעוד נוספה לה גלות של ממשלה הקוראת לעצמה יהודית, ומטרתה היא ההיפך הגמור..

***

לא ניכנס לרוחבם של דברים, שהם אמנם חשובים ופעם הם היו פשוטים לכל חובש מגבעת וחליפה, אך לא כאן המקום והזמן. נתמקד רק בנקודה הספציפית בה אנו עוסקים.

וכאן זה חייב להיות הכי ברור שיש. לחשוב שיש לנו אפשרות להילחם בערבים ולהכריע אותם, זו קודם כל שטות גמורה, שמקורה בשגעון גדלות בלתי נתפס. כי עם קצת מתימטיקה בסיסית שגם מי שלא למד ליב"ה יודע, המסקנא היא שזה בלתי אפשרי. הגישה לפיה 'הפעם אנו מוכנים, והפעם ננצח', לא שווה את הנייר. כי, ה' ישמור, אם כל שונאי ישראל יתאגדו יחד ליום אחד ואפילו לשעה אחת – לא יישאר אפילו מי שנפנף בנייר הזה…

מעבר לשטות וההתרברבות הילדותית שבכך, זה גם היפך התורה והיפך האמונה. יהודי יודע שאינו יכול לעשות כלום, ובוודאי שלא לנצח מלחמה, רק ה'. מלחמה שנעשית על פי התורה, ואין לנו כרגע את הרשות לכך כמובן, יש לה המון הקדמות (מפורשות בתורה) שנועדו לבטח שכל מי שניגש אליה, נקי מכל חטא ועוון, ומכל שמץ של כפרנות בנוסח 'כוחי ועוצם ידי', ואז ורק אז, אנו אכן מובטחים שננצח.

אז שוב, בקיצור: כל נסיון לתת למצב המסוכן הזה, מילים הגיוניות והסברים לוגיים – היא קודם כל שגעון ילדותי, ולא פחות מכך, כפירה בתורה ישראל ובאלוקי ישראל. לא בבית ספרנו.

***

הסיפור הפעם חמור הרבה יותר, כי למרבה הכאב והחרפה, הוא לא התחיל מהם, אלא 'מאתנו'. הייתה כאן אמירה מחוצפת, שאומרת: לא רק שאנחנו יכולים לנצח אותם, אלא אפילו חזקים מספיק כדי 'להתחיל' אתם, ולעורר את הדובים מרבצם, כי מה הבעיה, יש לי דוד שוטר, ובטח ננצח אותם.

וכאן חשוב לחזור לחלק של העובדות, ולהבהיר אותם, טרם יהיה מי שיטשטש זאת (וכבר יש). כל המערכה הזאת התחילה מהתגרות נטו. בתחילה זה היה הפגת שעמום; קבוצות של נוער אספסוף 'יהודי' צמא לדם, שארב לערבים והתנפל עליהם (כמובן כנקמה על מה ש'הם' עשו…). בהמשך זה נהיה יותר רשמי, בהתגרות של המשטרה כנגד הערבים בעיר העתיקה ובהר הבית (כדי לשמור על הסדר כמובן).

ואם לא די בכך, 'נזכרו' כמה צעירים יהודים, שיש כמה דירות בשייח ג'ארה שבעצם שייכות ליהודים מלפני עשרות שנים, ואם כך, זו ההזדמנות ולא אחרת לדרוש את הצדק והמשפט. וכאן זה כבר לא נגמר באספסוף חולני ומופקר, אלא זכה לגיבוי מלא של אישי ציבור (חכי"ם) 'חשובים', שבאו 'בכבודם ובעצמם' להלהיט את הרוחות.

לא יאומן. אותם סמוטריץ' ובן גביר, שמסבירים לכולם כמה הערבים מסוכנים, לא מהססים ללכת ולעשות הכל כדי שהם אכן יוכיחו שהם מסוכנים. ומשהם אכן הוכיחו, רצים הם כעת מאולפן למקרופון בדרישה למצות אתם את הדין. הזוי. אז כן, הם ושכמותם אחראים ישירות לכל המהומה, ולכל הדם היהודי, הפיזי ו/או הנפשי, שנשפך בעקבותיה.

***

לסיום: מאד כיף ומשעשע להרגיש גדול וחזק, ולספר לכולם שיש לנו צבא ומשטרה וכוחות. ועם השרירים הללו, ללכת להתגרות באויבים הכי מסוכנים, ולשחק באש ולא בשם המושאל. מאד כיף, אך מאד לא יהודי. יהודי יודע שגם אם כוחו בידו, הוא לא משחק באש ובנפשות, בטח לא כשאין כוחו בידו, והוא ככבש נואש בין שבעים זאבים טורפים.

יש 'ימין מלא' ויש 'ימין ה". ה'ימין המלא' הם אלו שאצלם הלאומי קודם לדתי, וכוחם ועוצמם בידם. והפעם לצערנו, ידם הם ששפכו ועדיין שופכים את הדם הזה, של אותם הרוגים ופצועים, ושל כל נפגעי החרדה ושאינם יכולים לישון בלילות. ימין ה', הם אלו שמכופפים את הראש, ומאמינים שיש בורא ומנהיג לבריאה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולא בכוחנו ובעוצם ידינו ננצח, וגם לא נשפוך דם, של אחינו בשרינו ושל עצמנו.

אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם 'העולם' שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה"י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל'הנשמה' אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז"ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב"י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה"י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש'קושיא' ראשי תיבות 'שמע ה' קולי אקרא'. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה'. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות 'על' ה', ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה', ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה'; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה' אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל"ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו'לא תשים דמים' והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות 'רוחניות' – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל"ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל"ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז"ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז"ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה' ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק א]

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים.

אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת?

כמה שורות, שאולי יעזרו לנו בס"ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין.

***

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש – הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו'.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

***

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה'כתובת שהייתה רשומה על הקיר'. וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הנסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

***

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא…

ויהודים מאמינים… ממהרים לדון על מה עשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה' רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא…

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל נסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

***

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו…חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב'יום שלהם' – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

***

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה' יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.

לא לבעלי לב חלש

האם ל"ג בעומר – עלול לגרום 'גל שני'?

או שמא 'מניעת ל"ג בעומר' – עלול לכך עוד יותר.

***

לפני כמאתיים שנה, כשהייתה המגפה הידועה רח"ל, באמצע תפילת יום הכיפורים – נעמד אחד מצדיקי הדור הידועים, הוציא מאכל מכיסו, ברך ואכל ודרש גם מכל המשתתפים לעשות כך, כולל הבריאים שבהם. והם אכן כך עשו, ועד היום הם מקבלים על זה עולם הבא.

אבל, אילו לא היה זה אותו צדיק. אלא היה נכנס לבית הכנסת אדם מחלל שבת ללא כיפה, שמאז ומעולם מנהגו לאכול ביום הכיפורים רח"ל, והוא היה נעמד על יד ארון הקודש ואוכל (בלי ברכה כמובן), ודורש מכולם לעשות זאת, היו רוגמים אותו באבנים.

***

אנו עומדים ערב היום הגדול, יום הילולא דרבי שמעון, שבו מהדהדת בת קול בת אלפיים שנה, שמכרזת ואומרת 'עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון', והבת קול הזאת מצליחה לחדור לעומק עומק לבו של כל יהודי, ולגרום לו לעזוב הכל ולעלות מירונה, עם כל המחיר – הפיזי, הכלכלי, הנפשי והרוחני – שזה דורש, למרות שהוא לא מבין כלום, ולא יודע להסביר לעצמו למה הוא עושה את זה.

לא השנה. השנה מחכים לך שלשת אלפים שוטרים מגולחי ראש וזקן, תוך כדי איסורי כריתות, ודואגים שאף אחד לא יוכל לעשות את מה שהבת קול מעוררת אותו לעשות. חוץ מכמובן מאה חמישים מיוחסים, לך תדע מי ולמה ולפי מה, וחוץ כמובן מאותם שלשת אלפים 'מיוחסים' גם הם. וכל זה, שים לב, כדי לעזור לך לחיות ולהיות בריא.

אז לא. אנחנו לא קונים את זה. לא ממכם. אילו הייתם מאלו שחשוב להם ה'בת קול', ומאלו שטורחים כל שנה להישמע לה, ו/או לסייע לאחרים להישמע לה, ניחא. אבל לא, ממש לא. אתם הרי אלו שכבר שנים צרה עיניכם ב'אירוע' הזה, ומנסים בכל דרך להשתלט על זה ולפחות לשלוט על זה, ובכך לדלל את הכמות ו/או לפחות להציק ולהכביד ככל האפשר, אז הנה הגיעה שעתכם ואתם יכולים סוף סוף למנוע את זה בכח הזרוע, אבל אל תספרו סיפורים על בריאות ועל דאגה לחיים שלנו, כי זה לא. נקודה.

***

אין חולק. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מיוחדת, שדורשת התנהגות מיוחדת ולא מוכרת. וכל יהודי, יודע שהמצוה החשובה ביותר שדוחה את כל התורה, היא מצות החיים. והוא מוכן בשביל כך – לוותר על מקווה ומניין ול"ג בעומר, וגם על שבת ויום כיפור.

אבל, וה'אבל' הזה צריך לזעוק מגרונו של כל יהודי, לא מפיהם אנו חיים. לא ייתכן, שאנשים שאין להם לא שבת ולא יום כיפור, ובטח לא מקווה ומניין ול"ג בעומר, הם אלו שילמדו אותנו איך לקיים את המצוה היחידה (שהם למדו לדקלם בלי שגיאות כתיב) 'ונשמרתם'. אלו שעל חייהם אינם חסים, לא ילמדו אותנו איך לחוס על חיינו.

בתחילה זה עורר גיחוך, וכעת זה כבר מעורר רתיחה של ממש. לכל הדברים 'החיוניים' – כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצבא ו'לכנסת', מצאו פתרון או שהמשיכו להתנהל כרגיל גם ללא פתרון. גם הדברים שכבר פחות חיוניים – נפתחו לרווחה, כולל חופי ים וחדרי כושר. אבל בתי כנסיות, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ומקומות הקדושים, עדיין לא, כי זה כבר ברשימה של 'מקומות בילוי' (עפ"ל).

***

ולענייננו, ברור הדבר שאילו ההילולא הייתה נחשבת בעיניהם לדבר 'חיוני', היו מוצאים דרכים רבות ומגוונות לאפשר את זה, עם כל הזהירות והשמירה, וכל אחד יכול לחשוב לבד על חמשה דרכים לפחות (ולאו דווקא קפסולות).

אבל לא, זה לא 'חיוני', אלא 'אירוע של בידור'. (עפ"ל, או נכון יותר 'אירוע מונע בידור' שזה חמור יותר מבחינתם), ולכן, לא רק שלא חשוב להם לאתר אפשרות לקיים זאת, אלא הם מוכנים להשקיע הון תועפות רק כדי שאתה 'לא תוכל' להגיע.

ושיהיה ברור. אותם שלשת אלפים 'מיוחסים' שנמצאים שם כדי לשמור על הבריאות שלנו – לא חובשים מסכות, לא שומרים מרחק ולא כלום. רק שומרים על המרחק שלך… אז אנא אחים יקרים, אל תהיו פתיים ואל תקנו לוקשים שנאפו הרבה לפני פסח.

כשהחליטו כמה מהצדיקים לפני כמאה שנים, למנוע את העליה למירון, מחמת התערובת והפריצות שהיו שם, הייתה מגפה וחרון אף, והצדיקים גילו שזה מחמת הקפידא של רשב"י, שלא מוותר על ההילולא שלו ויהי מה. אז מי שחושב שמה שימנע את הגל השני – הוא לסגור את מירון בל"ג בעומר, יחד עם סגירה כללית של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אינו אלא שוטה רשע וגס רוח.

תוספת

במקביל לכל האמור, וללא שום סתירה.

בוודאי שההילולא של רבי שמעון, אינה תלויה ועומדת באפשרות הפיזית להגיע למירון. במשך הדורות היו כל מיני זמנים שלא היה אפשר לעלות. אם זה לדוגמא לפני מאתיים שנה, באותה מגפה ידועה רח"ל, שהשתוללה בתקופה שבין פורים לשבועות, ור' מנחם מנדל מויטעפסק מספר שהם היו סגורים בחצר בטבריה במשך כל אותה תקופה ולא יצאו, כולל ל"ג בעומר כמובן. ואם זה לדוגמא בשנת תשכ"ז שהייתה עת מלחמה. ומן הסתם היו עוד דוגמאות כאלו. וגם תמיד היו אנשים שלא היו יכולים להגיע.

ובוודאי שלא משום כך ההילולא הושבתה חלילה, או לא חלה על אותם אלו שלא היו יכולים להגיע. וגם השנה, אנו מאמינים באמונה שלמה שכך גזרה חכמתו יתברך, ולא רק משום ש'הם' החליטו, ובוודאי לא משום כך ההילולא 'נדחתה' חלילה.

ההילולא היא הארה רוחנית, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. וגם כשזוכים ונמצאים שם, מרגישים שזה בכלל לא 'שם' אלא הרבה יותר גבוה משם. וההארה הזאת נכנסת לתוך עומק לבו של היהודי, ומדליקה אותו באש בוערת של אהבה, שאין לה תנאים ואין לה גבול. ממש כמו חתן בחתונתו והרבה יותר מכך. ואת זה אפשר לקבל בכל מקום, ואנחנו נקבל את זה עד הבית.

ולמעשה, חזקה על יהודים כשרים. שכשם שהמשיכו בעריכת מניינים וכל דבר שבקדושה, באופן מעורר השתאות ולמעלה מכל הגיון, כך גם את ההילולא יחגגו בשמחה ובטוב לבב, איש איש בביתו עם משפחתו. ואדרבה, הפעם תהיה זאת התקשרות פנימית עצומה, ושמחה פורצת גבולות שאינה נכבית באוטובוס חזור, ואינה נכבית לעולם.

יחד עם זאת, נקווה ונייחל, שכאשר גם את החלון הזה כבר סגרו לנו, ולא נשאר חלון אחד עם אויר לנשימה – נזכה כבר שייפתח השער הגדול, ותתקיים בנו ההבטחה של רבי שמעון בר יוחאי 'כי בזוהר דא יפקון מן גלותא ברחמים', במהרה ממש אמן.