שלשה חודשים מהאסון במירון, ואולי כעת כבר מותר קצת לדבר. על המשמעות, ומעבר.
יש את האסון ויש את מירון. האסון כשלעצמו הוא אסון נורא, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה, שאנחנו מכירים לפחות. והוא מספיק נורא בכל מקום ובכל זמן שבו הוא היה חלילה קורה. אבל יש כאן חלק נוסף, לא פחות דרמטי. קוראים לו מירון.
מירון, לפחות עבור יהודי, אינו רק מקום תיירותי מספר שתיים, אלא מקומו של רבי שמעון. ול"ג בעומר אינו רק אירוע מסורתי, אלא 'ה'אירוע בה"א הידיעה של רבי שמעון בעצמו, הילולא דרשב"י. והשאלה מנסרת בחלל: איך?! איך ייתכן שבמקומו של רבי שמעון, שכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, ובשיאה של ההילולא שלו עצמו, ארע כדבר הזה?!
אין זו קושיא חלילה, אלא הערה. עבורנו. אין לנו שום ספק, שהסיפור כולו תוכנן מראש. לא על ידי איש חלילה, אלא משמים ובהסכמתו המלאה של רבי שמעון. ואם רשב"י הסכים שזה יקרה אצלו, וביום שמחתו, כנראה שהוא התכוון בדיוק לכך. אז אם מותר, איזה מסר הוא ביקש להעביר לנו בכך, והאם המסר הזה אכן נקלט.
***
ככלל, הסיפור של מירון בכלל לא התחיל השנה. כבר בשנה שעברה ארע תקדים, שלא ארע כמותו מזה שנים רבות אם בכלל, והוא: שלא הייתה בכלל הילולא במירון. הקורונה הייתה בראשיתה, ובעקבות כך הוחלט בממשלה למנוע את ההילולא ובכל מחיר. האם הייתה זו סיבה אמתית או תירוץ? לא רלוונטי. תכל'ס, לא היה. מלבד שלשת אלפים שוטרים ועוד כמה מיוחסים, הר מירון הקדוש היה ריק.
השנה, שוב היו דיונים האם לפתוח או שלא. וההחלטה הייתה לאפשר את ההילולא וכרגיל. אך לא חלפו כמה שעות מתחילת ההילולא, והוא נעצר. ושוב, רבבות אלפי ישראל שתכננו להגיע ולחגוג, לא זכו לעשות זאת. הלא דבר הוא. האם יש כאן אמירה שההילולא הזאת אינה רצויה? חלילה. אבל משהו יש כאן. מה?
בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את אומן. אלפי יהודים נוסעים כבר במשך עשרות שנים לראש השנה. והנה לאחר שלשים שנה שהכל חלק – פתאום סגור. מה לא עשו?! 'שמיניות באויר' זה משל חיוור למה שחסידי ברסלב הסכימו לעשות כדי להגיע. ובכל זאת מלבד אלפים בודדים, כולם נשארו בבית או נתקעו בגבולות.
מילא, שנה אחת. הנה מתקרב שוב ראש השנה, ולאחר שכבר היה ברור שהקורונה נעלמה, והכל פתוח, פתאום מתברר שמה פתאום. כל מיני שמועות, מבוססות יותר או פחות או בכלל לא, והציבור כבר מבין שאף אחד לא מבטיח כלום. ליברמן כמזדרז לרכוב על העניין, ולקחת את הקרדיט לעצמו לטוב ולמוטב, ואנשי התקשורת מכל הגוונים מחרפים בחזרה. כך או כך, משהו תקוע. הסבר?
***
ואם כבר מסתכלים במבט רחב יותר, ולא נקודתי. אז מירון וגם אומן, הם חלק מסיפור יותר רחב. בכמעט שנתיים האחרונות, עברנו בית ספר שלם. בבית ספר הזה היו וישנם הרבה כיתות, והוא נועד להעביר אותנו מסלול למידה חשוב רחב וכולל. אז כדאי לסכם מה למדנו בו, ועם מה יצאנו ממנו.
שנה פלוס של קורונה, שינתה את כל מה שהיה מוכר. במרקם החיים הכללי, ולא פחות במרקם החיים היהודי והרוחני. המושגים הבסיסיים של: בית כנסת, ישיבות וכוללים, תלמודי תורה ובתי ספר, מקוואות וטישים – הפכו לתקופה קצרה או ארוכה, ללא רלוונטיים. אז חזרנו, פחות או יותר. מלקקים את הפצעים שבחלקם טרם אוחו. אבל יש כאן סיפור. מהו?
ולקינוח, בכיתת הסיום של בית הספר: ממשלת שינוי. לאחר שנים שהתרגלנו לאיזשהם הסדרים בסיסיים, שהיה נראה כי ניתן לסמוך עליהם. תקציבים, סטטוס-קוו, דת ומדינה, והסדרי דיחוי עבור בני הישיבות ועבור הבנות – הכל הפך להיות בסימן שאלה ולגמרי לא מובן מאליו, אם בכלל. זה התחיל עם מעונות, ולך תדע איפה זה ייגמר. אז לסיכום, מה צריך כדי לקבל תעודה?
חיצוניות ופנימיות, זה שם המשחק.
קשה לומר את זה, אבל לפעמים צריך גם לעשות דברים קשים. ישנם שני סוגי יהדות, ושניהם כוללים את כל המערכת, אבל ההבדל ביניהם… ובכן, הוא אינסופי.
השאלה הבסיסית היא, האם ה' – הוא משהו שאנחנו רוצים 'להסתדר' אתו או 'להתחבר' אתו. האפשרות הראשונה אומרת: אני רוצה חיים מסודרים – דירה, רכב, משכורת יפה, שלום בית וילדים מחונכים, וכמה שפחות מחלות ומלחמות. בשביל זה, תן לי בבקשה את הרשימה מה אתה רוצה ממני לעשות, ואעשה. הסתדרנו? יופי.
ואם בכל זאת יש בעיות? אהה, ובכן – גם לכך נמצא הפתרון. לא אחד, מגוון רחב מאד של פתרונות; צדקה לקופת העיר, פרק שירה, שיר השירים, פרשת המן, ברכת המזון בכוונה, שמירת הלשון, התחזקות בצניעות, ואיך לא – קברי צדיקים. החל ממירון, ממשיך בקרעסטיר, וכלה בבית השונמית. ואם אינני יכול בעצמי, אז יש מספיק ארגונים ורבנים שיעשו זאת עבורי. כעת כבר הסתדרנו? מצוין.
***
האם כל זה לא נכון? זה נכון וחצי, וגם עובד. אבל איזה מין יהדות זאת, שכל כולה נועדה רק כדי לכבות שריפות, ולפתור בעיות. ולא, לא משום שזה 'מלומדה', ולא בסדר, ו'נו נו נו'. אלא משום שזה בכלל לא רמת חיים. אפס איכות, מאה רדידות. עליבות במיטבה. כיהודים, מגיע לנו יותר מזה.
אז הנה קבלנו. סגרו לנו את כל המערכת, ובואו תבנו את עצמכם מחדש יש מאין. ההבטחות שכל מי שילך לבחירות או יתרום לקופת העיר לא יידבק בקורונה, לא עבד… שום דבר שהיה מוכר, כבר לא היה בטוח. ומי שרצה להיות יהודי, היה צריך פשוט לבחור מחדש בכל פרט ופרט. לא כדי להסתדר עם ה', כי אתה לגמרי פטור אם אתה רוצה. אלא כדי לחיות אתו.
מירון זה ישועות? ל"ג בעומר זה ישועות?! תשכחו מזה. האסון הכי גדול בהיסטוריה של המדינה, יהיה דווקא במירון ודווקא בל"ג בעומר. רבי שמעון רצה בפירוש לנתץ את האליל הזה. לא. לא באים לצדיקים בשביל ישועות. באים בשביל להתקרב לה'. אין מקום שבו אפשר להתחבר עם ה' כמו בקברי צדיקים ובפרט במירון ובל"ג בעומר. מי שלא טעם את זה, שיצביע.
אם תרצו, זה גם הסיפור של אומן. 'מסורת של מאתיים שנה' זעקו הכותרות בשנה שעברה. ובכן, אם זו מסורת? אפשר בהחלט לוותר על זה. אם אתה נוסע לאומן כי אבא שלך וסבא שלך נסעו, או כי אתה בעצמך כבר יש לך רקורד עשיר של נסיעות לאומן – התכבד ושב בביתך. לאומן נוסעים כדי להתחבר לה'.
ולקינוח, זה מה שקרה לנו כעת עם הממשלה. מי שבנה על להיות 'מסודר', שישכח מזה. היה פעם, כשעוד היה זמן להמתין לגאולה. זה נגמר. כעת, הזמן דוחק והגלגלים של הגאולה מוכרחים לנוע. גאולה, היא בפירוש לא רק 'להסתדר' עם ה', כי את זה אפשר גם בגלות. ולכן, אין יותר שום דבר מסודר ומובטח מראש. מי שרוצה להיות יהודי, שיילחם. שיראה רצינות. ואז, גם מה שהוא יקבל בתמורה, יהיה משהו רציני.
זה לא אומר שאלו הם כוונות הממשלה, וזה גם לא אומר שכל רדיפת היהדות שנעשתה בחסות הקורונה, כולל בפירוש גם את מירון ואומן – היו בכוונה טהורה. כמובן שלא. והם נתנו ויתנו על זה את הדין. אלו שמנעו את ההילולא במירון בשנה שעברה, הולכים לעבור כעת מסכת ייסורים של חקירות בוועדת חקירה, ואלו שמנעו את הנסיעה לאומן, גם כאן וגם באוקרינה, פוטרו או התפטרו ואבדו את כיסאם ואת כבודם. אבל בשבילנו, זה בהחלט בית ספר, והלוואי שנצא ממנו עם תעודת בגרות וגאולה.