ה'אני החברתי' – קל, וממכר מאד
אבל הוא הורג את ה'אני האמתי', אז מה הוא שווה.
***
כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.
אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות 'שייך' לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.
או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.
כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.
***
אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק 'חברתי', כי אז אתה בסך הכל 'חלון ראוה' של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?
כל אחד צריך 'חבר' ו'חברה', אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה'עצמו' הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל 'מספר' במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי 'מי הוא זה' שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!
הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ'מחזה אור קולי' עבור איזו קבוצה, שיטה או אג'נדה.
***
כמה עלוב לקרוא 'עצמאות' – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה'עצמיות'. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו 'עצמאות' ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.
ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה 'חג העצמאות', היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה'חגיגה' נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה'עצמיות', ולמאוס ב'עצמאות' המתעתעת ומרירה הזאת.
בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה', חיבור שכל כולו נביעה וחיים.
ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.