פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 104

מי המציא את אלול?

האם יש לזה בכלל מקור, ואולי בכלל זו המצאה של המשגיחים?…

***

אלול – לא כתוב בתורה.

'חודש הראשון' (ניסן), 'חודש השלישי' (סיון) ו'חודש השביעי' (תשרי) כתוב בתורה. אבל חודש השישי (אלול) – לא. והאמת, שגם ראש השנה שכן כתוב בתורה – לא כתוב שזה 'יום הדין', אך על כך בהזדמנות אחרת. אלול, ועוד כהכנה ליום הדין – בוודאי שלא כתוב.

זה אמנם לא כתוב בתורה, אבל זה הגילוי הראשון של 'פנימיות התורה'. מי ש'חידש' את זה – הוא משה רבינו. כשעלה להר בפעם השלישית, היה זה בראש חודש אלול עד יום כיפור, שאז הוריד את הלוחות השניות. ואז, הפכו הימים האלו לימי רצון ורחמים, עד עצם היום הזה.

***

מעניין לגלות, שהנושא הזה ממשיך להיות אך ורק 'פנימיות התורה' – לאורך כל ההיסטוריה. לאחר משה רבינו, הבא בתור שמזכיר את 'אלול' כמושג – הוא רבי שמעון בר יוחאי, רבן של ישראל בפנימיות התורה. בזוהר הקדוש על הפסוק 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' מבואר שהכוונה היא לחודש אלול, שהוא חודש של תשובה והתקרבות.

אחרי הזוהר הקדוש, יש לזה אזכורים קלים מאד בדברי חז"ל והגאונים. אבל הביטוי הממשי שהוא מקבל הוא רק בזמן האריז"ל, שגילה 'כוונות' מיוחדות לחודש אלול, ובכך הפך אותו להלכה ולמעשה לחודש מיוחד עם הנהגות מיוחדות. בעקבות כך החלו המנהגים המוזכרים בשולחן ערוך והרמ"א, באמירת סליחות ותקיעת שופר.

ומי שהפך את זה ממש ל'נושא' ששמו 'אלול'. כלומר, לחודש שכל הדיבור נסוב סביב 'אלול', עם כל מיני התעוררות והנהגות מיוחדות בכל נושא ועניין – היה הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, כפי שניתן לראות בספריהם הקדושים ובספרי הדורות. משם זה התפשט גם לעולם הישיבות ולכל העולם, והדבר פלא.

***

המסקנא הראשונה והעיקרית מכך הוא, שהגישה ל'אלול' מוכרחת להיות גישה של 'פנימיות' ולא של 'נגלה'.

'פנימיות התורה' – הוא בעצם ה'קודים' שמאחורי התורה, או במילים אחרות 'הסודות מהחדר הפנימי'. אלו הם הכלים והאמצעים שעל ידם אנו יכולים לזכות לקיום התורה. אם זה באמצעות הבנת מהות התורה ומצוותיה, ואם זה באמצעות גילוי דרכים 'עוקפות תורה', שהמרכזי שבהם הוא 'תשובה', שאיננה מסתדרת כלל עם הכללים של התורה, אלא פשוט 'עוקפת' אותם.

'הקוד' ו'הסוד' הראשון והמרכזי של פנימיות התורה – הוא חודש אלול. ולכן הוא בדווקא 'לא' כתוב בתורה, כי הוא עוסק במשהו ש'מאחורי הקלעים'. ורק מתוך כך ניתן לגשת לאלול. וזה אומר בקיצור ש: אלול אינו עוסק ב'כמות' אלא ב'מהות'. אלול אינו עוסק בלהראות כמה אתה 'רחוק', אלא כמה אתה 'קרוב'. והוא לא דורש עוד 'עשייה' אלא יותר 'בירור' ו'בהירות' במה שממילא כבר עושים.

במאמרים הבאים בעז"ה נשתדל להתמקד בכמה וכמה נקודות מרכזיות של 'אלול' – המבוססות על פנימיות התורה. ואשר יתנו לנו גישה מפוכחת ומעשית לחודש אלול, מתוק מפחיד ומועיל.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 92

כמה אנשים אתה פוגש ביום?

ולכמה מהם אתה מוכן או מסוגל – להסתכל להם בעיניים?!

***

אם נעמוד באיזה רחוב, נבחין בדבר פלא. במשך שעה עוברים ברחוב עשרות או מאות ולפעמים אלפי אנשים. הם עוברים אחד על ידי השני, לפעמים במרחק סנטימטרים בודדים, ולפעמים אפילו מתחככים זה בזה. ובכל זאת – אף אחד אפילו לא מסתכל על השני.

אתה עובר בכל יום, בסמוך ועל ידי וממול – לאלפי אנשים, ואפילו לא ראית אותם. לא עלה על דעתך להסתכל עליהם ולו לרגע, ואין הכוונה כמובן על מי שאסור להסתכל. איך זה יכול להיות? פשוט מאד – אתה לא מכיר אותו.

מידי פעם, אתה יכול לזהות זיק בעיניים של מישהו, וכשאתה מסתכל אתה מבחין שהוא זיהה מרחוק מישהו שהוא מכיר, ואם גם השני הבחין בו – אתה יכול לראות ממש אור בעיניים. ככה זו, כשמכירים – מסתכלים אחד על השני, ונהיה זיק של אור בעיניים.

***

יש מצב גרוע יותר.

לפעמים אתה כן מכיר את פלוני, ודווקא משום כך לא מוכן להסתכל לו בעיניים. ואם הוא יסתכל עליך, אתה תסיט את העיניים ולא תשיב לו מבט. למה, כי אתם מכירים אבל לא לטובה. יש איזה סכסוך, כעס או שנאה. או לפחות אי נעימות.

כשאתה רואה מישהו כזה מרחוק, אתה תעדיף שלא לפגוש בו. פתאום תעבור לצד השני, או תיכנס לרחוב אחר. ואם אין לך ברירה ואתה חייב לעבור לידו – תדאג מן הסתם להוציא מיד את הטלפון, ולעשות עצמך עסוק בשיחה. ובקיצור, תעשה הכל כדי לא לפגוש בו ולהסתכל לו בעיניים.

***

וזה בדיוק היחס שלנו לאבינו שבשמים.

לא צריך לפגוש אותו ברחוב, בטח לא בטעות, כי הוא נמצא בכל רחוב, וגם בבית שלנו. ואנחנו גם יודעים שהוא הבחין שאנחנו כאן, ומסתכל עלינו. אבל אנחנו לא מסוגלים להישיר אליו מבט ולהסתכל לו בעיניים.

למה? מכל הסיבות שבעולם. קודם כל, לא נעים לך ממנו, שהרי אתה לא צדיק הדור, ובטח יש עליך 'ככה' תיקים. שנית, מי אתה בכלל שתסתכל אליו, האם הוא חבר שלך. ושלישית, אתה עסוק מדי בכדי שיהיה לך זמן לעצור ופשוט להסתכל עליו.

***

אם חיפשנו הגדרה מהי גלות – אז הנה היא.

כל זמן שהוא מסתכל עליך, ואתה לא מוכן או לא מסוגל להסתכל אליו בחזרה. לא סתם להסתכל – אלא לתוך העיניים. אתה בגלות. זה גם סימן וגם סיבה וגם הגדרה וכל מה שתרצה. לא להסתכל לו בעיניים – זו גלות וזו ה'גלות.

הרגע שתסכים להסתכל לו חזרה בעיניים – זו הרגע של הגאולה. כי אז תראה כמה אהבה, חמלה, רחמים וגעגועים יש באותם עיניים. אפילו לא גרם של ביקורת ושל שיפוט. ויותר מכך, הוא מצפה ומייחל וכוסף ומתגעגע לאותו רגע שתעשה את זה.

וכמובא בספר 'היכלות' (מובא במשנה ברורה סימן קכה סק"ה) "כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם. ואם תרצו, זה פסוק: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'.

וזה מה שאנחנו הולכים לעשות בתשעה באב. העולם נעצר – אין עסקים, אין אוכל ושתיה, ויודע מה – אין אפילו לימוד תורה, ולא תפילין ושאר מצוות. יש רק דבר אחד: שב על הריצפה – ותרים עיניים למטה. תן, תן לעיניים שלכם להיפגש. והרגע שלאחר מכן – כבר יהיה משהו אחר לגמרי.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 31

האם אפשר להתחתן כל יום?

מאחלים שלא יקרה לאף אחד… ובכל זאת – אפשר וצריך להתחתן בכל יום.

***

השמחה הגדולה ביותר בעולם – היא חתונה.

כל כך הרבה כוחות משקיעים סביב חתונה, וכל כך הרבה כספים; אולם גדול, סעודה משובחת, תזמורת, ושאר ירקות. טורחים להכין הזמנות, להזמין את הצדיקים ואת הנשמות שכבר נפטרו, בקיצור, הרבה רעש והרבה בלגן סביב לחתונה.

בפשטות, לא מובן על מה הרעש, ומה השמחה הגדולה דווקא במעמד הזה. בפנימיות, יש בזה הרבה דברים נפלאים, עד שקבלת התורה נמשל ל'יום חתונתו'. אבל בין הפשטות לסודות התורה – יש נקודה פשוטה, שנוגעת לכל אחד.

החתונה, איננה חד-פעמי, אלא תהליך שמתחיל ביום החתונה וממשיך לאורך כל החיים. אדם שאינו נשוי אינו אדם, והוא חסר מכל טוב. כהן גדול שאינו נשוי אינו יכול לעשות עבודתו, ונדב ואביהו שלא רצו לישנא – נענשו ומתו.

***

חתונה הוא חיבור.

וזה מה שאנחנו אמורים לעשות כל יום וכל היום. לחבר 'אלינו' עוד ועוד דברים.

דברים שהם כבר חלק מאתנו, אין צורך 'לחבר' אותם, מה שנשאר לחבר הוא רק דברים שהיו עד כה נפרדים ורחוקים, ואותם יש לנו לקרב ולחבר.

כשאדם קם בבוקר, הוא לא קם כדי להיות מה שהיה אתמול, וכדי לחיות עם מה שכבר יש לו. בשביל זה הוא לא היה נברא עוד פעם ליום נוסף. הוא קם כדי להיות משהו חדש שמעולם לא היה, וזאת באמצעות דברים שמעולם לא היו לו.

בכל יום יש לימוד תורה חדש, מצוות חדשים, ומעשים טובים שמעולם לא עשה. ולא רק – כל ממון שאדם צובר, כל אוכל שהוא אוכל, וכל אדם שהוא יוצר אתו קשר – יש כאן חיבור חדש של משהו שעד עתה היה נפרד. ולא רק חיבור פיזי, אלא גם כל דבר שאדם מסתכל עליו באמונה, ומחבר אותו לה' – הוא לקח משהו רחוק, וחיבר אותו.

***

וזהו, במילה אחת – כל התפקיד שלנו: לחבר ולחבר ולחבר.

ואיך נדע את מה לחבר? איזה דברים מוטל עלי ואיזה מוטל על החבר שלי?! התשובה גם היא לקוחה מהחתונה. רגע קודם הקידושין, הכלה מסובבת את החתן, בסוד 'נקבה תסובב גבר', והרמז בזה הוא ברור: אל תחפש רחוק, אלא בדיוק את מה שנמצא לידך ומסביבך – את זה אתה צריך 'לישא', את זה עליך לחבר.

אלו הם חיים אמיתיים, שמתחדשים כל הזמן, ומחדשים את הכוחות בכל רגע מחדש. טעמו וראו.