פוסטים

ההתקבעות בשגרה, או הבריחה מהשגרה, נובעות מאותה נקודה:
הפחד מלהיות 'אני'!


אין כמעט מי שאוהב את חודש תמוז, ואת ימי בין המצרים. לעצור ולהתאבל – זה לא בדיוק הדבר החביב על אדם מן השורה. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, עם החתונות והאירועים, ולפחות עם המוזיקה והחיוכים. קשה להפסיק עם זה, ובטח שקשה להיכנס לתנועה של אבלות.
הפלא הוא, שגם כשמגיע חודש אדר, ואנו מצווים להרבות בשמחה – זה לא מרגיש כל כך נוח. אינני יודע איך להיות בשמחה, ובטח לא איך להרבות בשמחה, אז עזוב. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, על תלונותיהם והתמרמרויותיהם ולא להתבקש לעצור ולהיות 'שמח'.
אז בקיצור, אין לנו בעיה עם אבלות כשם שלכאורה אין לנו בעיה עם שמחה. יש לנו כן קושי, כשמצמידים אותנו לקיר ואומרים: תרגיש!! לא משנה אם האמירה היא 'תרגיש אבלות' או שהאמירה היא 'תרגיש שמחה'. אם יש כאן הוראה של 'תרגיש משהו', מתעוררת בנו התנגדות וחוסר נוחות.


ומכאן בחזרה לנושא השגרה.
כאמור, יש את האנשים שמכורים לשגרה קבועה ובלתי ניתנת להזזה. ויש את האנשים שלא מסוגלים לעשות יומיים את אותו דבר. אלו גם אלו, לא מוכנים להרגיש.
השגרה האמתית, היא אמנם שגרה קבועה אבל בכלל לא מקובעת. ההשגחה מגלגלת לפתחו של כל אחד תוך כדי השגרה, המון אירועים קטנים וגדולים, שמעוררים כל מיני תחושות קטנות או גדולות, נעימות יותר או נעימות פחות. וכל אלו אמורים להיות בהחלט חלק מהשגרה.
וכיון שאנחנו לא אוהבים להרגיש – קשה לנו לקבל את השגרה הזאת, שמכילה בתוכה כל מיני תזוזות והרגשות למיניהם. ולכן, יש לנו נטיה לברוח לאחד משתי האופציות; או לקבוע שגרה מקובעת ומרובעת בלתי גמישה לחלוטין, ובכך להפוך למכונה שרק פועלת ולא מרגישה. או לברוח מהשגרה, ולהיות נע ונד מיום ליום ומשעה לשעה, ובכך להתחמק מהצורך לפגוש אירועים והרגשות. אם יש משהו לא נעים, אני יכול פשוט לא להיות שם… כמה קל.


האמת היא, שה'אני' הכי אמתי, הכי אישי והכי מחובר – אינו יכול להיבנות אלא על ידי ההרגשות המזדמנות לפתחנו. ולכן אדם בריא זקוק לשגרה, אבל שגרה גמישה ומאפשרת ולא מקובעת. שגרה שמכריחה כל אחד לפגוש הרגשות ולחוות אותם, לטוב ולמוטב, ושם דווקא שם, הוא מכיר את עצמו, ובונה את הקשר האישי שלו עם ה'.
וכיון שהנטיה הטבעית שלנו היא לברוח מהרגשות, קבלנו שתי מתנות; חודש תמוז וחודש אדר. בשתי התקופות הללו, אנו נדרשים בצורה רשמית לפגוש הרגשות. בחודש תמוז – הרגשות של צער ואבלות, ובחודש אדר – הרגשות של שמחה ועליצות. אם נסכים לכך, נוכל לראות שזה לא כל כך גרוע, ויכול להיות אפילו מעצים. ואז, אפשר לחזור לשגרה נכונה, עם ההרגשות הפשוטות והיומיומיות שמורכבות בדרך כלל משתי סוגי ההרגשות: של חודש תמוז ושל חודש אדר…

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 89

לא נעים לבכות, וגם לא לראות מישהו בוכה.

אלא אם כן כולם בוכים, ורק אתה לא. ואז, לא נעים 'לא' לבכות.

***

לכל אחד יש מועקות.

אבל אף אחד לא אוהב לספר עליהם, גם כי אתה נשמע מסכן, גם כי לא נעים לספר, וגם ובעיקר כי זה סתם נטל על הסביבה. ולכן, כולם מסתובבים מחייכים ומחויכים כאילו הכל בסדר, וכאילו משיח כבר הגיע, ואת כל הבעיות והמועקות – מחביאים בפנים.

עולם של פלסטיק. מבחוץ הכל פנטסטי ומושלם, ומתחת לשטיח קן של צרעות. אבל כל אחד משוכנע שזה רק אצלו, וגם מנסה לשכנע את כל העולם שרק אצלו זה 'לא' קיים… ובקיצור, הצגה.

וזה לא בריא, לאף אחד. זה שקוברים את הבעיות וההתמודדויות – לא פותר אותם. וזה בסך הכל הופך אותנו לאנשים מרירים ומתוסכלים, שאפילו לא יכולים להסביר למה. ולא, זה לא חיים, אפילו לא בכאילו.

***

כל אחד יודע את זה. והיה רוצה לשחרר את המטען. למצוא איזה חבר טוב, או מטפל מוצלח – ולפרוק בפניו את כל הכאב והמרירות. ומי שיש לו שכל – יודע שאפשר לעשות את זה בחינם ובכל רגע – בפינה שקטה מול השם יתברך.

אבל זה מרגיש כאילו פעולה משונה וחריגה. כאילו לדבר על כאב, ולבכות על זה – זה כאילו להדליק מנורות, לסטות מהכביש, ולעצור בחניית חרום. כשאתה עושה את זה, אתה מרגיש כאילו כל העולם ממשיך לנסוע, ורק אתה נשאר מסכן כזה, בצד.

ולכן, לא עושים את זה. אף אחד לא רוצה להיות המסכן היחיד שעומד בצד, ותקוע עם עצמו ועם רכבו. אוהבים להיות חלק מהעניין, ולזרום הלאה עם הכביש, אפילו שהאוטו שלך לא מפסיק לצפצף…

***

אז זהו, שהתמונה פשוט לא נכונה.

בסדר תיקון חצות (של האשכנזים) – ישנם כמה פסוקים, שמופיעים בזה אחר, ומעבירים ביחד מסר עצום. זה מתחיל בפסוק 'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה', ממשיך בפסוק 'ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נווהו', ומסיים בפסוק 'הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון'.

אתה תופס מה קורה כאן? אתה חושב שאתה מתמודד לבד, ובשביל לפרוק – אתה צריך גם לבכות לבד. טעית ובגדול. אתה יודע איזה מקהילה בוכה ביחד אתך; רחל אמנו, הקב"ה, וכל פמליא של מעלה. אז אם כולם בוכים [בשבילך] – אתה עדיין מרגיש מוזר לבכות גם כן?!

איזו תחושה נעימה, איזו הקלה. רק לחשוב על כך – איך שכל הרשימה הזאת מלווה אותך, ובוכה יחד אתך. זה תחושה עצומה, שנותן הסתכלות אחרת על כל המועקות שלך, ועושה לך חשק לבכות אותם החוצה ולקיים את הפסוק הרביעי שמופיע שם 'עיני עיני יורדה מים'. וכשתגמור לבכות, הם גם יוכלו לסיים, האם לא תעשה את זה בשבילם?

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 14

האם אתה מעניין מישהו?

מסתבר שכן, יש בך משהו מאד מעניין, ומרגש.

***

בעולם יש היררכיה. יש נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי קונגרס, וכן הלאה. היכולת של האזרח הממוצע לתפוס קשר עם מישהו 'מלמעלה', ולרגש אותו – רחוקה מאד, עד בלתי אפשרית. מה לעשות? אתה בסך הכל אזרח מן השורה, לא מרגש.

וזה אפילו בעידן המודרני בו אותו 'ראש ממשלה' זקוק לך ונשען על קולותיך. מי מדבר על אותם זמנים בהם היו מלכים ופריצים; הסיכוי בהם אדם פשוט מצליח לחדור לתודעתו של המלך – שוה לסיכוי שנמלה קטנה בין אלפי נמלים תתפוס את תשומת לבך, ותגרום לך למחות דמעה מהתרגשות…

אז את מי אתה כן מעניין? במקרה הטוב את החברים הקרובים, ואם יש לך קצת מעריצים – אתה יכול להיות מאושר. והיה, אם ביום מן הימים – תחליט לזנוח את החברים, ולברוח מהמעריצים – תאבד את טיפת תשומת הלב האחרונה שנותרה לך.

***

כעת לסיפור אמיתי שהיה.

יום אחד נערכה סעודה חשובה במדבר. במזרח יושבים אהרן הכהן ושבעים זקנים. בשולחן המרכזי ישבו מן הסתם שרי האלפים, בשורות הסמוכות שרי המאות ואולי גם שרי החמישים. ושאר העם מגדול עד קטן נשארו לעמוד על הפרענצ'עס ולהסתכל מרחוק.

אבל היה עוד מישהו באותו מזרח, וקראו לו 'יתרו'. ובשונה ממה שמסתבר – הוא לא היה לא שר חמישים, ולא שר מאה, ובוודאי לא שר אלף. הוא אפילו לא היה מבני ישראל, אלא אדם פשוט מאד. אמרנו 'פשוט'? זו מחמאה עבורו. מטונף בכל אפשרויות הטינוף שבעולם, ואין שום סיבה בעולם שאפילו יהודי פשוט יעיף לעברו מבט, מי מדבר על ההיררכיה העליונה שבעם ישראל ובעולם ובכל העולמות. אפילו החברים שלו כבר לא חוננו אותו במבט, הוא היה בודד, עזוב ומבויש.

ולמרות זאת – הוא זוכה לכבוד מלכים. משה רבינו – לא פחות ולא יותר – משתחווה לו!! ואחר כך מושיב אותו ב'מזרח', ולא מתיישב לצדו – אלא מגיש לו את האוכל!!! אפשר לתפוס תמונה כזאת? האם זה היה נכנס בעיתונות החרדית?!…

***

מה ההסבר?

הוא הצליח לרגש אותם! ולא רק אותם – אלא כל העולמות, שמעולם בהיסטוריה לא היו מרוגשים, כמו באותו רגע – בה הגיע אותו אדם פחות ושפל, ואמר 'כי גדול ה' מכל האלוקים'. הצעד הזה – הפך להיות ה'מזרח' של דור דעה, וה'מבוא' לפרשת קבלת התורה.

כי ככה זה בעולם הרוחני והאמתי. שם יש לך סיכוי לתפוס עניין, ולגרום התרגשות – שאף אחד מהשורה הראשונה לא מצליח לעשות; לא המלאכים, ואפילו לא הצדיקים. כשאתה, שמרגיש כזה קטן, פצפון, לא ענייני, ולא שוה אפילו תמונה – פותח עיניים בשנת 2019 ואומר 'שמע ישראל', כל השמים רועשים מהמחאת כפיים.אתה לעולם לא 'מיותר', מקסימום אתה 'יתרו'.