פוסטים

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

‘כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה” כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה’. קשר של ‘עין בעין’, שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה’, כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה’בדיעבד’ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –

האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?

***

בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.

שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.

אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.

***

ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.

את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.

הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.

אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.

וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.

***

בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 97

היית פעם לבד עם ה’?

אם לא – אז ‘בין הזמנים’ זה הזדמנות.

***

‘בין הזמנים’ נושא בחובו – הן הזדמנות לעלייה, והן הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם ירידה. ובמאמרים הבאים נתייחס לכמה מהסוג הראשון וכמה מהסוג השני. הראשון יתייחס כמובן לפן של העלייה.

***

החיים שלנו הם תמיד בתוך סביבה, ציבור וקהילה. לכל אחד יש את החברים שלו, את בית הכנסת שבו הוא מתפלל, הכולל או מקום העבודה, והמוסדות המסוימים שלשם הוא שולח את ילדיו. ומהר מאד הוא יכול להגדיר את ה’זהות’ שלו ככזאת.

בכל טופס בו אנו מתבקשים למלאות פרטים אישי, יתווספו כמעט אוטומטי: לאיזה קהילה אתה משתייך, מי הרב שלך, וכיוצא בזה. ומבלי משים אנו מתרגלים להגדיר את עצמנו כך. מי אתה? אני מקהילה פלונית, אני ליטאי, חסיד, אשכנזי, ספרדי, סגור, פתוח, ועוד שלל כינויים.

וזה חשוב מאד, בגשמיות וברוחניות. אדם מטבעו – לא יכול לחיות לבד. רק משוגעים יכולים לחיות לבד, אדם נורמלי מוכרח חברה מסביבו, והוא גם מרגיש צורך להיות ‘חלק’ ממשהו מוגדר. גם מבחינה רוחנית זה מאד חשוב וקריטי, כי זה בונה מסגרת של הגנה, ששומרת עליו גם בזמני חולשה שלא לסטות יותר מדי [ויש מה להרחיב בזה, אי”ה בהזדמנות].

***

אבל האם זה באמת מה שאנחנו?

גוי – כן. הוא חייב להיות אמריקאי, הודי או סיני. כי זה כל מה שיש לו להציג, ואם את זה אין לו – אז הוא סתם ‘מהגר’ שאינו שווה גרוש, וכולם מחפשים להתפטר ממנו. גוי הוא רק חלק מקבוצה.

אבל יהודי, גם אם הוא יחיד בעולם – הוא שווה הרבה. כי הוא לא ‘חלק מקבוצה’ אלא ‘חלק ה’ עמו’. ובאמת, כל יהודי הוא יחיד בעולם, ואין שני יהודים אותו דבר. כל אחד הוא לגמרי יחיד ומיוחד, ושונה מכל שאר היהודים, שקיימים בעולם, ושהיו או יהיו קיימים בהיסטוריה. מעולם לא היה יהודי כמוך, אין, וגם לא יהיה.

זה חייב להיות נקודת בסיס שמלווה יהודי במשך חייו, בכל יום ובכל פרט. אבל אין לנו כמעט הזדמנויות לחוות את זה. כי תמיד ‘צריכים אותך לעשירי’, ואתה בסך הכל ‘אחד מתוך’ – שכן אחד מתוך בניין, חבר אחד מתוך קהילה, או אפילו רב אחד מתוך הרבה רבנים…

***

אז הנה הזדמנות. 

בבין הזמנים אתה לבד. לפעמים ממש לבד – באיזה אתר (פיזי, לא וירטואלי…) או מסלול נידח. וגם אם לא, אתה נמצא בסביבה לא מוכרת. כי אפילו אם בחרת להישאר בבית, ואשריך, אבל הסביבה שלך לא בחרה בכך, והנוף האנושי בסביבה משתנה ומורכב מהרבה פרצופים חדשים, שאתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך. אז אתה לבד.

וכשאתה לבד – זה הזמן לחוות את המיוחדות שלך. כעת רק אתה כאן, אתה והשם יתברך. תן לו להרגיש אותך, אותך בעצמך. ואל תוותר גם על ההזדמנות להרגיש אותו, אותו בעצמו. זה יכול להיות רגע מכונן, שתגלה על עצמך ועליו דברים שלא ידעת. ואז, גם כשתחזור אל הסביבה המוכרת, תמשיך לשמור על טריטוריה פרטית גם כן.