פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 98

כמה אתה משלם על האויר שאתה נושם?

והאם בכלל דאגת פעם לשלם על החיים שלך?

***

יש ברז של חיים – קוראים לזה תורה.

על התורה נאמר 'כי הוא חייך ואורך ימיך'. כלומר, הצינור שדרכו זורמים החיים לעולם – הוא התורה. כשמתחברים לצינור הזה, מקבלים חיים. 'חיים' זה לא רק לא למות, אלא כל החיות והחיוניות, וכל הצבע והטעם של החיים – נקראים 'חיים', וכל אלו נמשכים מהתורה.

וזו לא סיסמא, אלא מציאות. מציאות טבע כמו כל מציאות אחרת שאנחנו מכירים. כמו שחום מגיע מאש, ולחות מגיע ממים, כשם שכשדופקים את הראש בקיר זה כואב, וכשחותכים את האצבע יוצא דם – כך בדיוק ואף יותר יש 'מציאות' שהחיים מגיע מהתורה, ורק מהתורה.

'תורה' זה לא רק לימוד תורה, אלא גם קיום התורה. כשמקיימים את המצוות – גם כן מתחברים לאותו צינור, ושואבים ממנו חיים. אבל שוב, אין בזה חכמות – צריך תורה או מצוות כדי לחיות. בלי זה – אין חיים. ולא בתור עונש, אלא בתור מציאות.

***

אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי?

אדם לא יכול כל הזמן להיות דבוק בתורה. והוא זקוק גם לזמנים של מנוחה, שבהם הוא לא יכול להיות דבוק בתורה. ויש זמנים ומקומות שבהם 'אסור' להיות דבוק בתורה. ואם כן, באותם זמנים או מקומות – מאיזה צינור נקבל חיים.

ובעצם, רוב העולם – שהם גוים או רשעים – ואין להם שום קשר לתורה, איך הם חיים? אז אמנם החיים שלהם רחוקים מלהיקרא 'חיים', אבל גם המינימום הזה לא היה אמור להיות. כי אם אין תורה אין חיים.

התשובה היא שיש 'אוצר מתנת חינם', שהוא משמש כצינור חירום – למי שאינו דבוק בתורה, או לזמנים ומקומות שבהם אי אפשר ו/או אסור להיות דבוק בתורה. ואז, באותו רגע מתחברים לצינור הזה, ומקבלים חיים 'בחינם'.

[כמובן שהאוצר הזה לא פתוח לשימוש… אבל כיון שגם הצדיקים הגדולים ביותר, זקוקים להשתמש בו, באותם זמנים ומקומות שאינם יכולים להידבק בתורה, אז הוא נפתח עבורם, וכשהוא כבר נפתח – הם דוחפים החוצה כמויות גדולות שיש בהם כדי להחיות את כל העולם. ויש כמובן מה להרחיב בזה, לא במסגרת זו].

***

יש בזה משהו מרגיע.

בוודאי שמוטל עלינו, ואנחנו גם רוצים – להיות מחוברים אל הברז שהוא 'לכתחילה', הברז של התורה. אבל אם זו האופציה היחידה – זו חוויה מלחיצה, ופחות מאפשרת תענוג. הידיעה שיש עוד ברז חירום, גורמת לרוגע וחירות, ומאפשרת עוד יותר ליהנות גם מהצינור של התורה.

זו היא החוויה של בין הזמנים. זהו זמן שבו נזקקים הרבה יותר לאותו 'צינור חירום'. ואם כבר, אז תתחבר לזה, ותחווה את זה כראוי. שב רגל על רגל, ותנשום עמוק מלא ראותיך את התחושה הזאת שם 'חיים בחינם'. תיהנה מהידיעה שהקב"ה רוצה להחיות אותך בלי שום תמורה, סתם כך, כי הוא רוצה שתחיה. ואז, גם הדף גמרא של 'בין הזמנים' הוא בטעם אחר.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 75

אתה חותר כל החיים לכיוון מסוים.

האם ברור לך מה הכיוון, והאם יש לך תאריך – מתי אתה אמור להגיע לשם?!

***

אדם הוא יצור 'מתכנן'.

ילד מתכנן מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, בחור מתכנן איזה בית הוא רוצה לבנות, וכל אחד מתכנן כל תקופה וכל יום – מה הוא רוצה לעשות, כמה הוא רוצה להספיק, ואת מה הוא רוצה להשיג. תכניות.

'תכניות לחוד ומציאות לחוד' כך אומרים, וכך זה גם במציאות. אבל מעבר לכך, נניח שזה כן אפשרי ומציאותי להצליח עם התכניות, ולהגיע אל היעד המתוכנן. השאלה היא יותר עקרונית – מי אמר שהכיוון שלך הוא נכון, וגם אם הוא נכון, כמה זמן יקח לך להגיע אליו.

בקיצור, יכולים לחיות חיים שלמים, רק בשביל להגיע לאיזה יעד מסוים, שספק גדול מתי תגיע אליו אם בכלל, וגם אם כן, אולי זה בכלל לא היעד הנכון. אז חיית את כל החיים שלך סתם. זה לא מפחיד?

***

כל התכניות, וממילא כל התקוות וכל האכזבות, וגם כל התחרויות והקנאה – הם רק משום שנראה כאילו ישנו כזה 'יעד', גבוה ורחוק, שצריכים להשיג. אז כל העולם מנסה להשיג אותו, מקיזים דם בשבילו, מתאכזבים כשלא מגיעים אליו, מקנאים במי שכן, וכן הלאה.

ובעצם, אין כזה יעד. כי כל העולם הוא בסך הכל בן יום אחד, ואם כן, היעד הכי רחוק ששייך בו, הוא השקיעה… וגם זה דמיון, כי הוא מתחדש גם בכל רגע. ולכן, בהכרח שהיעד נמצא במרחק הושטת יד, כאן ועכשיו. בכל יום ובכל רגע.

היעד הוא – להרגיש תענוג. והיעד הזה איננו 'אי שם', אלא ממש כאן. אין רגע בחיים ואין דבר בעולם – שאי אפשר ליהנות ממנו ולהתענג. מעבירה אי אפשר להתענג, אבל ממצוה אפשר להתענג ועוד איך. ולא בגלל שאתה הולך להגיע עם זה לאיזה מקום או דרגה – אלא בגלל שאתה עושה מצוה. מה צריך יותר?

[וגם מדברי רשות, שאינם מצוה ולא עבירה – אם עושים אותם על פי התורה, הם יכולים ואמורים להביא תענוג. ה' יתברך ברא את זה כדי שתיהנה, אז תיהנה. אתה הרי ממילא עושה את זה, אז למה להכחיש שאתה נהנה. אתה חושש שזה יגשם אותך? אם אתה זוכר שה' עשה את התענוג הזה, זה כבר לא תענוג גשמי. וכמובן, שמכאן אפשר להתקדם עוד. אבל לחשוב כאילו אין בזה תענוג, זה הרי הכחשה וכפירה].

***

כדאי לעשות עצירה יומית או כמה פעמים, ולעשות משהו אחד – לא 'כדי' ולא 'בשביל', אלא למען הדבר בעצמו. למצוץ את התענוג שבתוך הדבר הזה בעצמו, ולמצות אותו עד תום. זה יכול להיות קטע בתפילה, מזמור תהלים, ברכה אחת או מצוה אחת. לשם שמים ולשם תענוג.

ואז, כל המחלוקת של קורח – פשוט מתייתרת. כי מה אכפת לי אם אני כהן או לוי, אברהם אבינו או זושא, בכל מקרה יש לי כאן ועכשיו את כל מה שאני צריך כדי להתענג. ויותר מזה – אני לא צריך, וגם אין.

החיזוק יומי # 11

אם תסכם את התחושה המרכזית שלך בחיים במילה אחת –
נראה שהיא תהיה: מסוחרר!


כל אחד מאחל לעצמו חיים טובים. חיים של הצלחה, של התקדמות. ימים נעימים בהם התכניות זורמות כמו מים, המזג אויר נעים ומוצלח, חשבון הבנק נמצא בפלוס ולפחות לא במינוס, ואם אפשר – גם הצלחה בעבודת ה'.
אף אחד לא אוהב צרות, ואפילו לא ימים 'לא מוצלחים'. בהם הכל הולך הפוך, מזג אויר מעונן ומצב רוח גשום, טלפונים מהבנק וכיוצא, אין חשק לכלום, ואפילו סידור התפילה מזעיף פנים כשפותחים אותו. בקיצור, ימים קשים.
אבל אילו לפחות זה היה מסודר. ימים שלמים מהסוג הראשון, ולעומתם ימים שלמים מהסוג האחרון, מילא. זה לא נחמד אבל לפחות מסודר וברור. אני יודע לקראת מה אני הולך; אם היום התחיל עם רגל 'ימין' – אני יודע שהיום אני מוזמן ללקק דבש, ואם התחיל חלילה עם רגל 'שמאל' – אני מכין את עצמי להתמודדות חזיתית.
הבעיה העיקרית היא שזה פשוט לא מסודר. בכל יום יש לנו 'טעימה' נדיבה מכל הסוגים ומכל המינים, כמו סעודת פירות ט"ו בשבט. קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וקצת בלי טעם. הצלחה קצרה, ולאחריה התמודדות ארוכה, ומיד לאחריה שוב הצלחה נחמדה, ושוב נפילה.
וזה מכניס אותנו למצב של 'סחרור'. הרגשה של קרוסלה – למעלה, ולמטה, ושוב למעלה ושוב למטה. והמצב הזה מונע את האפשרות להתמודד: כי איך תתמודד עם מצב לא ברור, ועם המציאות בה אתה בעצמך כבר מרגיש כמו שיכור.


התיאור הזה אינו 'המצאה', אלא תיאור מפורט שמופיע בספר תהלים (פרק קז).
דוד המלך מתאר באריכות שלשה סוגי מצבים של התמודדויות; האחד – הולכי מדברות, שאינם מוצאים את דרכם החוצה. השני – שבויים בית האסורים שאינם יכולים לצאת משם. השלישי – חולים שמתייסרים בחוליים. אלו הם סוגי התמודדות מוכרים, שכל אחד מהם יותר חמור מקודמו, והם כולם מביאים את האדם לצעוק לה', עד לישועה השלמה והמוגדרת; מציאת הדרך, יציאה מבית האסורים, ורפואה שלמה.
לאחר מכן הוא עובר לתאר סוג התמודדות רביעית, של נוסעי הים. שם בתחילה הכל מתנהל על מי מנוחות, והם רואים נפלאות ה' שרק בים אפשר לראות. ואז מגיע רוח סערה – ומאז הכל היסטוריה, הם לא זוכרים איפה זה למעלה ואיפה זה למטה, וההגדרה היא – ואנחנו מזדהים איתה מאד – 'יחוגו וינועו כשיכור'.


אז מה הישועה?
כשתקלוט שיש לך תפקיד מוגדר ומיוחד – בכל אחד מהמצבים בו אתה נמצא, בין מצבים שאתה מאחל לעצמך ובין מצבים שלא – דבר ראשון תפסיק להרגיש 'שיכור', וברגע שתפסיק להיות שיכור – תתחיל להרוויח מכל סיטואציה.
עם ישראל יצא ממצרים, ובמקום ללכת לארץ ישראל – הם מתחילים לעשות סיבובים. אבל זה לא 'במקום' אלא זה הדרך. הדרך לארץ ישראל – עוברת דרך הסיבובים, והדרך לישועה שלך – עובר דרך הסחרחורות שלך.
אם תבין זאת – במקום להרגיש 'מסובב', תרגיש 'מסובין'. אותה תנועה, אבל של חירות!