פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 93

כמה מועדים יש לנו בשנה?

ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, ושבועות. וגם – תשעה באב…

***

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

תשעה באב נקרא בלשון הפסוק ‘קרא עלי מועד’, ויש לזה השלכות הלכתיות: לא אומרים תחנון, לא למנצח, לא אבינו מלכנו. ואפילו במנחה שלפניו לא אומרים תחנון.

האם אפשר להבין את זה?! מועד הוא זמן של חג, של חגיגה ושמחה, של סעודות בבשר ויין, ריקודים ומחולות ואמירת הלל. אז איך הוא הצליח התשעה באב הזה – להידחף לרשימה המכובדת הזאת, ולהפוך ל’מועד’ מן המניין?

מצדנו היינו אומרים שהכוונה היא בלשון ‘סגי נהור’, וכפשטות הפסוק – שהיום הזה נקבע כ’זמן’ [מועד] לפורענות [לשבור בחורי] רח”ל. אבל היחס שההלכה נותנת לו כמועד ממש, נותן לנו להבין שמדובר במשהו רציני. הייתכן?

***

אז אם נדייק את המילה ‘מועד’ – הכוונה: התוועדות.

בחגים וימים טובים – הוא זמן שבו מתוועדים ביחד. בימי החול והשגרה – כל אחד עסוק בשלו, ואין זמן להתוועד יחד, חוץ מבשבת, שבאים בלית ברירה לבית כנסת ונרדמים ב’לכה דודי’… הזמן שבו מתוועדים יחד, בחשק ובשמחה – הוא ב’מועדים’.

אבל לא רק. ההתוועדות בימים טובים – אינה רק בין אנשים שמתוועדים למקום אחד, אלא גם ובעיקר – התוועדות שלנו עם דודנו. בימים שבשגרה אנחנו מתקשים לזכור אותו, ואין לנו זמן להתוועד עמו. אבל בימים טובים – אנחנו עוצרים את הכל, ומתוועדים עם השם יתברך, מזכירים את הנסים, ויושבים עמו יחד לסעודה.

וזה בדיוק מה שקורה בתשעה באב. גם בתשעה באב אנחנו עוצרים את החיים, ומתוועדים יחד בבית הכנסת. ולא רק אנשים ביחד, אלא בעיקר מתוועדים עם השם יתברך. כי אין שום פירוש אחר למה שאנחנו עושים – חוץ מלהתוועד עמו. יושבים אתו, בוכים אתו, מתווכחים אתו, מקוננים לפניו, מתחננים אליו – הכל אתו ביחד. אם כן, זה ממש ‘מועד’.

ולכן, הוא חל באותו יום של ליל הסדר, ומובא מצדיקים (ר’ פנחס מקוריץ) שהעת רצון הגדולה ביותר הוא בתשעה באב כשיושבים על הארץ. 

***

ואם כבר – כנראה שזה המועד הגדול ביותר.

כי בשאר החגים, אמנם המהלך הרשמי הוא להתוועד עם השם יתברך, אבל מי שירצה בדווקא – יוכל להתעלם מכך, ולהיתפס לדברים חיצוניים; בגדים יפים, ניגונים מרגשים, וסעודות מהנות, ולאו דווקא למה שהם מבטאות.

בתשעה באב לעומת זאת – אין במה להיתפס. לא בגדי חג, לא ניגונים של יום טוב, וכמובן לא סעודות. נשאר רק דבר אחד, האמתי ביותר – השם יתברך. אתה יושב מולו ורק מולו, ואין לך ברירה אלא להתייחס אליו ולהתוועד עמו. התבודדות חובה…

אז אמנם ‘צורת’ (במלעיל) המועד – שונה משאר המועדים. כמו שיום כיפור שונה בצורתו משאר המועדים, שמתענים בו, ומתוודים בו. אז גם בתשעה באב – מתענים ומקוננים ובוכים, אבל זה רק ה’צורה’ ששונה משאר המועדים. ב’מהות’ הוא אותו דבר, ואף יותר.

בס”ד

הצדיק – בירור האמת מהשקר

אחר שהתחיל בפרשת וישב לעסוק בסיפור עניינו של יוסף הצדיק, ממשיך בזה בפרשה זו פרשת מקץ [וכן אחר כך בפרשת ויגש ופרשת ויחי].

בפרשת וישב נתבאר בהרחבה הטעם שהרחיב הפסוק כל כך בסיפורו של יוסף הצדיק, יותר מכל האבות, ותמצית העניין הוא שאמנם האבות הם יסודות האמת, אבל הקיום של האמת הזה עומד על ‘צדיק יסוד עולם’ שהוא הכח שמחבר בין האמת לבין המציאות [אחיד שמיא וארעא], ויוסף הוא המרכבה למדה זו של ‘יסוד-צדיק’, ולכן מאריך הכתוב כל כך בעניינו.

והנה סיפור זה נחלק לארבע פרשיות, כשכל אחד מהם הוא חלק נוסף ולימוד נוסף בעניינו של יוסף, וביסוד החשוב הזה של מדת ‘הצדיק’. ולכן נמשיך ללמוד בדרך זה אף את הפרשה הזאת פרשת מקץ, וכן את הפרשיות הבאים בעז”ה.

***

בפרשת וישב נכתב באריכות סדר ‘הירידה’ של יוסף, כאשר בתחילת דרכו היה בן חביב אצל אביו, וחלם את החלומות שעומד למלוך, ומשם ולהלן מתחיל סדר שהולך ויורד עוד ועוד – קנאת האחים, מכירתו לעבד, ירידתו למצרים, ועד תכלית הירידה שנכנס לבית האסורים, וגם שר המשקים שהיה צריך להזכירו לטובה, שכח אותו ובזה מסתיים הפרשה [ובאמצע הפרשה מסופר אף ירידתו של יהודה].

לעומת זאת בפרשת מקץ מסופר סדר ‘העליה’ של יוסף, כאשר ברגע אחד יצא מבית האסורים ובתוך יום אחד עלה להיות שני למלך ולהיות השליט והמשביר לכל עם הארץ, כשבהמשך מתקיימים החלומות שחלם ואחיו השתחוו לו אפיים ארצה. ויש כאן כמה עניינים הטעונים לימוד כדלהלן [ובפרשת ויגש יתבאר אי”ה החיבור בין יוסף ליהודה, ובפרשת ויחי עניין י”ב השבטים].

והנה בדרך כלל קוראים פרשה זו בימי החנוכה, ובוודאי יש קשר בין הדברים, וכפי שנתבאר הרבה בספרים הקדושים בכמה דרכים, וגם עניין זה יתבאר להלן בעז”ה.

***

התמיהות שיש בפרשה זו:

א. עניין החלומות. דרכו של יוסף רצוף בחלומות, החל משני החלומות שחלם בעצמו, ועד החלומות של שר המשקים ושר האופים, ובעיקר חלומו של פרעה, כשיוסף הצדיק הופך להיות ‘פותר חלומות’. וצריך להבין בכלל מה עניינו של ‘החלום’, ומדוע עניין זה מודגש ביותר אצל יוסף הצדיק.

ב. מה עניין שנות הרעב ושנות השבע שעליהם חלם פרעה, מדוע היו צריכים להיות, ובפרט שלבסוף לא נתקיימו לגמרי, אלא היו רק שנתיים רעב ולא יותר (כמו שכתב רש”י). ואמנם מתוך כך נתגלגל הדבר שיצא יוסף מבית האסורים, והתמנה למשנה למלך. אך זה בעצמו צריך להבין איזה חכמה ובינה יתירה ראה בו פרעה שהחליט למנותו למלך [אף שהיה עבד ועברי שלפי חוקי מצרים אינו ראוי למלוכה (כמו שפירש”י)].

ג. הנהגת יוסף עם האחים תמוהה מאד, מדוע העלים עצמו מהם והתנכר עליהם בכזה אכזריות, כשהוא חושד אותם כמרגלים, וגרם להם פחד מות כשהחזיר להם כספם, ולאחר מכן אף שלח להניח אצלם הגביע שלו, וצריך להבין מדוע עשה כן. כמו כן צריך להבין מדוע לא הודיע ליעקב אביו את מקומו וגדולתו, כשבוודאי ידע או שיער גודל צערו ואבלו של אביו.

ד. עניין חנוכה מרומז בתורה בפרשת מרגלים, בפסוק “סלח נא לעוון העם ה’זה כ’גודל ח’סדך ו’כאשר נ’שאת לעם הזה ממצרים ועד הנה”, שבאמצעו מרומז ‘חנוכה’ בראשי תיבות. וצריך ביאור הקשר בין חנוכה לבין המרגלים. וגם צריך להבין מדוע בחר יוסף בדווקא לחשדם כ’מרגלים’.

ביאור הפשט

בדברי הרמב”ן מבואר שיוסף ידע שהחלומות צריכים להתקיים כי הם כמו נבואה. והנה היו שתי חלומות; בחלום הראשון – השתחוו כל האלומות של האחים לאלומתו של יוסף, ובחלום השני – השתחוו לו השמש והירח והכוכבים. ומרומז בזה שתחילה ישתחוו האחים ליוסף בלא לדעת שהוא יוסף, אלא רק משום שהם צריכים לתבואתו. ורק בפעם השני ישתחוו ליוסף בעצמו, דהיינו מתוך ידיעה שהוא יוסף.

ולכן בתחילה לא היה יכול להודיע לאחיו שהוא יוסף [וגם לא לאביו, שעל ידו ממילא ייוודע לאחים], עד שישתחוו לו תחילה בחוסר ידיעה. וגם כשהגיעו עשרה אחיו והשתחוו לו לא היה בזה די, עד שיביאו את בנימין וישתחוו לו כל האחד עשר אחים בחוסר ידיעה. ורק אחר כך היה יכול להתגלות, ואז ציווה להם להביא את אביו, כדי שיתקיים החלום השני.

באור החיים הקדוש מבאר, שיוסף לא ידע מה בלבם של אחיו עליו, האם עדיין שונאים אותו ויכולים חס ושלום להורגו. ולכן לא הודיע לאביו כדי שלא יוודע להם ויבואו להרגו, וגם כשבאו לפניו היה צריך לבדקם עד ששמע אותם בפירוש מתחרטים על מכירתו, ועדיין רצה לבדוק מה היחס שלהם לבנימין אם מקנאים גם בו, ולכן ציוה להם להביא אותו והכניס בדווקא אצלו את הגביע כדי לבדוק זאת, ורק כשראה שלבם שלם עמו ועם בנימין – אז התגלה להם.

ובספה”ק קדושת לוי מבאר שכל זה היה מחמת רחמנות עליהם. והיינו שידע בבירור שהחלומות צריכים להתקיים ואחיו יצטרכו להשתחוות לו, וכדי שלא ירגישו ש’ניצח’ אותם – עשה תחבולה שישתחוו לו בלי ידיעה שהוא יוסף, ובזה לא היה להם הרגשת הבושה ש’נוצחו’. [ומטעם זה גם לא סיפר לאביו כדי שלא ייוודע להם]. ורק אחר כך נתגלה להם.

ובפירוש ‘כלי יקר’ מבאר שכל הסדר שעשה להם היה כדי לתקן את פגם המכירה, ולכן עשה להם מדה כנגד מדה כל מה שעשו לו. ולכן חשד אותם כמרגלים כנגד מה שחשדו בו שהוא מרגל עליהם, וגרם להם פחד מות כנגד מה שרצו להורגו והשליכו אותו לבור, ונתן להם הרגשה של עבדים [בסיפור הגביע] כנגד מה שמכרו אותו לעבד, וכן מפרט שאר הדברים. [ובספה”ק מבואר עוד, שאם היה ממשיך לייסרם עוד מעט – היה מתקנם לגמרי, אלא שמחמת תפילתו של יעקב אבינו ‘ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש’ נכמרו רחמיו עד שלא היה יכול להתאפק והוכרח להתגלות להם, ולכן לא נגמר תיקונם לגמרי, והיה צריך עשרה הרוגי מלכות].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין [המתבאר בספר ליקוטי הלכות], מתגלה כאן עוד חלק בתפקידו של ‘הצדיק’.

העולם נמצא תמיד במצב של ‘תערובת’. החל מבריאת העולם שהיה אז ‘שבירת הכלים’ ועל ידי זה נעשה תערובת בין ‘הפנימיות’ שהוא האור האלוקי שיש בכל דבר לבין ‘החיצוניות’ שהוא הגשמיות שמכסה אותו. ואחר כך מחמת חטא אדם הראשון התגבר יותר התערובת, ונעשה ערבוב גדול בין טוב לרע.

והאדם, במשך כל ימי חייו – עומד מול התערובת הזאת, וצריך לחפש את האמת הנמצאת בתוך התערובת הזאת, ו’לברר’ אותה מתוך השקר. וזה הוא תמצית תפקידנו – לברר את הטוב מתוך הרע, הן על ידי קיום מצוות, הן על ידי הזהירות מעבירות, והן ובעיקר על ידי דברי הרשות, שצריך להתעסק בהם על פי התורה, ולברר בהם את הטוב מן הרע.

הנקודה היחידה שלא שלט בה תערובת – הוא נקודת היסוד. נקודה זו הוא נקודת האמת שלא שלט בה השבירה, ואין שם שום ערבוב, אלא רק סולת נקיה ברורה ומבוררת (ראה ליקוטי מוהר”ן סימן לד), וממנה נמשך כח התיקון והבירור לכל העולם.

נקודת היסוד הוא ה’צדיק יסוד עולם’ – שהוא מחובר לגמרי לנקודת האמת, בלי שום סטיה ותערובת. ולכן רק על ידי החיבור אליו – יכולים לאחוז בנקודת האמת, ולהינצל מכל הערבוב והשקר, ולהצליח לברר את הטוב מן הרע. ונקודה זו ישנה בפרטיות אצל כל אחד, כי כל אחד יש בו ‘נקודת צדיק’ שאין בחברו, וכל תפקידו במשך ימי חייו – הוא להגיע אל הנקודה הזאת, שעל ידה הוא מגיע לנקודת האמת [והדרך להגיע לנקודת הצדיק הפרטית, היא על ידי החיבור אל הצדיק הכללי].

***

והנה עיקר הערבוב מתבטא בחלום. כי בזמן שאדם ניעור – יש בידו כח לשלוט על מחשבותיו, ולבחון מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר. אך כשהוא ישן – המחשבה פועלת בלי שליטה, וכל הדמיונות והערבובים שולטים שם שליטה בלי מיצרים. עד שגזרו אומר חז”ל ואמרו (ברכות סא) “אין חלום בלי דברים בטלים”.

הכח ‘לפתור’ את החלום – הוא רק על ידי הצדיק, שהוא ‘מבורר’ לגמרי, והוא מבחין מיד מה נכון ומה הבל, ופותר אותו על מתכונתו. ולכן יוסף הצדיק הוא זה שהיה יכול לפתור חלומות, הן לשר המשקים והאופים והן לפרעה. ולכן גם החלומות שלו בעצמו – לא היו חלומות של הבל, אלא חלומות ברורים ונכונים, שהם בבחינת נבואה.

וזה עניין שנות השובע והרעב, שמרמזים על האמת והשקר. ובדרך כלל עולם אינו לא במצב של ‘שבע’ ולא במצב של ‘רעב’, כי האמת והשקר מעורבים. אך כאן הגיע זמנו של יוסף להיות השליט ולברר את האמת מתוך השקר, ולכן נפרד ה’שבע’ מה’רעב’ ונתגלה בבירור מה השקר ומה האמת, וכיצד על ידי האמת (שנות השבע) יכולים להחזיק מעמד גם בתוך השקר (שנות השבע). [ולכן גם לא נתקיימו למעשה שבע שנות השבע, כי כשהגיע למצרים יעקב שהוא עמוד האמת נתבטל לגמרי השקר שהוא הרעב, ויש עוד להרחיב בזה בעניין החילוק בין יעקב שמבטל לגמרי את השקר, לבין יוסף שמלמד איך להחזיק מעמד בתוך השקר, ואין כאן מקומו].

***

ההיפך הגמור מהבירור – הוא המרגלים.

על המרגלים נאמר ש”הקדימו פה לעין” מחמת ש”אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם”. ולכאורה אין זה נחשב ‘הקדמת’ פה לעין, אלא רק פה ‘בלי’ עין. אלא שבאמת ‘ראו’ את מה שאמרו, אך הטעם ש’ראו’ כן הוא מחמת ש’אמרו’ כן. כלומר: הם ראו את מה שהם רצו לראות, ולא את האמת. וזה ההיפך הגמור מהבירור – כשתחת לחפש מה האמת, מחליטים לכתחילה לראות את השקר.

ולכן אמר יוסף לאחיו הקדושים: אם אינכם רוצים לקבל עליכם את מלכותי, לא יהיה לכם דרך לברר את האמת מתוך השקר, וסופו של דבר יהיה שתפלו לגמרי להיות ‘מרגלים’ שרואים רק את השקר. ולכן התיקון שלכם הוא דווקא להשתחוות אלי, דהיינו להתחבר אלי ולקבל ממני את כח הבירור.

ולכן דווקא בפרשת מרגלים מרומז עניין חנוכה. כי עניינו של ‘יון’ הוא ‘שהחשיכו עיניהם של ישראל’, דהיינו שלא הניחו להם לראות את האמת, אלא רק את השקר החיצוני כמו המרגלים. ובתפילתו של משה רבינו אצל המרגלים שביקש ‘סלח נא לעון העם הזה’ נרמז שיהיה לזה תיקון, שהוא אור החנוכה, שמרמז על אור הצדיק שמגלה את האמת בתוך החושך.

בס”ד

הקושיות – על האמונה ועל הצדיקים

בפרשה זו, פרשת וישב – מתחיל הכתוב לספר מעשה חייו של יוסף הצדיק, וממשיך בזה בכל הפרשיות דלהלן עד סיום חומש בראשית.

עניין זה הוא פלא והפלא, כי עד עתה עסק הכתוב בסיפור חייהם של האבות הקדושים – שהם היסודות של עם ישראל, ומעשה אבות סימן לבנים – ולכן היה מן הצורך להאריך בזה ולהרחיב בכל פרט מחייהם. אבל מה עניינו של יוסף הצדיק, שצריך כל כך להאריך בזה, ועוד באריכות גדולה כזאת יותר מכל אחד משלשת האבות.

אמנם הפרשיות הללו מזכירים גם כן את המשך סיפור חייו של יעקב אבינו, וכן של שאר השבטים, וגם מספר את התגלגלות הירידה למצרים [כהקדמה לספר שמות שעוסק בעניים גלות מצרים ויציאת מצרים]. אבל אם מצד זה – היה אפשר לקצר מאד, וכל האריכות הגדולה אינה אלא מחמת העסק בעניין יוסף הצדיק, ודבר זה אומר דרשני.

מתוך מהלך הדברים הזה עולה בבירור, שאף שבפשטות נראה כאילו יוסף הוא ‘אחד’ מתוך שנים עשר שבטים, שכולם כאחד משמשים כ’המשך’ להאבות הקדושים – כל אחד בדרכו, אלא הוא ‘המיוחד’ מתוך כל השבטים, ומשמש כעמוד יסודי מצד עצמו, וכ’הממשיך’ העיקרי של האבות הקדושים. וכפי שאכן אנו מוצאים שיוסף נקרא בתואר ‘צדיק’ ונכנס לתוך הסדר הקדוש של ה’שבעה רועים’, שהם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד.

עניין זה בוודאי אומר דרשני, ואינו מובן לא במושכל ראשון ולא במושכל שני: מפני מה ומדוע זכה יוסף לכך, ובמה הוא שונה כל כך משאר אחיו. תמיהה זו התחיל כבר אצל השבטים הקדושים בעצמם תמהו על כך, וסרבו להאמין בזה. ואם כן, העניין טעון ביאור.

מלבד המהלך הכללי [של כל הפרשיות העוסקים בעניין יוסף] שטעון ביאור כאמור, יש הרבה פרטים בהנהגתו של יוסף הצדיק לאורך מהלך הדברים – המעוררים תמיהה. ובסייעתא דשמיא במאמר דלהלן, ובמאמרים הבאים אי”ה נשתדל ללמוד את הסוגיא שלפנינו.

***

א. הפסוק הראשון של הפרשה “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען” – נראה מיותר [כי כבר נזכר בפרשה הקודם], ועל כל פנים אינו שייך לפרשה זאת ולכל ההמשך. והיה מן הראוי להתחיל מיד “אלה תולדות יעקב”.

ב. הפסוק השני אף הוא תמוה “אלה תולדות יעקב – יוסף בן שבע עשרה שנה”, מה עניין הרישא לסיפא – התחיל לספר ‘תולדות יעקב’, וקודם שסיים לפרט עובר תיכף ומיד לדבר על יוסף ועל חייו.

ג. הנהגתו של יוסף תמוה מאד: א. ‘והוא נער’ – שהיה עושה מעשה נערות. ב. ‘את בני בלהה ואת בני זלפה’ – מה לו ולהם, ומדוע דווקא אתם. ג. ‘ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם’ – מדוע עשה כן, וביותר, שהרי זה לא היה אמת אלא רק חשד.

ד. מדוע אהב יעקב את יוסף יותר מכל בניו [ומה שכתוב ‘כי בן זקונים הוא לו’ – שנולד לעת זקנותו, הוא תמוה מאד כי כולם נולדו לעת זקנותו בזה אחר זה]. ומה עניין הכתונת פסים.

ה. מה עניין החלומות של יוסף, ומה טעם שכולם צריכים להשתחוות אליו? ובכל אופן – מדוע היה צריך לספר להם כל זה, והרי ידע שהם מקנאים בו, ושזה מעמיד אותו בסכנה.

ו. איך ייתכן שהאחים הקדושים רצו להרגו נפש, וכי הותר להם שפיכות דמים. וגם המכירה שמכרוהו – מי התיר להם.

נבאר תחילה בדרך הפשט, ולאחר מכן נבאר העניין בדרך פנימיות.

ביאור הפשט

“וישב יעקב” – הפסוק הראשון ‘חוזר’ לעניין יעקב, לאחר שהפסיק העניין בסיפור תולדות עשיו ושעיר ואלופיהם, ולכן חוזר ואומר ‘וישב יעקב בארץ מגורי אביו’ כאומר ‘נחזור לראשונות’, בכדי להמשיך ולבאר את תולדות יעקב (רש”י, רמב”ן). ומדגיש ואומר ‘בארץ מגורי אביו בארץ כנען’ לרמז על כך שעשיו ברח מקיום הגזירה שנאמר לאברהם ‘כי גר יהיה זרעך’, ויעקב בחר לקבל על עצמו הגזירה הזאת, ולכן נשאר גר בארץ כנען, ומזה השתלשל ההמשך שהוא סיפור הירידה למצרים (רמב”ן).

“אלה תולדות יעקב” – להרמב”ן הכוונה ל’תולדות’ ממש, וכוונת הכתוב הוא שתולדותיו הם יוסף ושאר השבטים המוזכרים להלן [וגם כל השבעים נפש המוזכרים בפרשת ויגש]. ולרש”י הכוונה ל’תולדות חיים’ דהיינו סיפור קורותיו. ולכן מזכיר מיד את יוסף, שזה גרם להמשך העניינים.

“והוא נער את בני בלהה” – לרש”י פירושו שהיה עושה מעשה נערות [ולא נתבאר הטעם], והיה ‘מקרב’ את בני בלהה וזלפה מחמת שהשבטים היו מבזים אותם, והיה מביא את דיבתם רעה של בני הגבירות על כך שהיו מבזים את בני השפחות [ולפי זה תמוה מדוע שנאו אותו בני השפחות]. ולהרמב”ן הוא להיפך, שבני השפחות היו מגדלים אותו מחמת שהיה נער, והיה מביא את דבתם רעה של בני השפחות לאביו, ולכן שנאו אותו. ושאר השבטים שנאו אותו מחמת קנאה.

“וישראל אהב את יוסף, כי בן זקונים הוא לו” – לרש”י שנולד לו לעת זקנותו [והוא תמוה, כי כולם נולדו כך], ולהרמב”ן היה עומד אצלו בקביעות ‘לשמשו’ לעת זקנותו, ומטעם זה גם לא הלך לרעות את הצאן כשאר אחיו.

קנאת השבטים והחלומות – קשה מאד להבין ולפרש בדרך הפשט, ובדברי רש”י והרמב”ן לא נמצא ביאור מפורש בזה. אך האוה”ח הקדוש בדבריו טרח הרבה לפרש הדברים, ותוכן דבריו בקיצור הוא הטעם שהוציא דיבתם רעה הוא מחמת שהיו לו כמה דברים שחשד בהם, ובאמת היו יכולים להתווכח עמו ולתקן העניין, אך מחמת שראו אהבתו של יעקב אליו – הבינו שאי אפשר לדבר בזה. והוא ניסה לפייסם דווקא על ידי שסיפר להם החלומות, אך בזה דווקא הגביר השנאה, וכפי שבאר כל זה בהרחבה בדבריו הקדושים [וגם מבאר הטעם שרצו להורגו מטעם עד זומם]. ובוודאי שאחר כל זה נשארו הרבה תמיהות, ואין לנו אלא להביט מרחוק בגדולת השבטים, ולבטל שכלנו מתוך הבנה שאיננו מבינים.

ביאור הדרש

א. “וישב יעקב” – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש”י). והיינו שהעולם הזה אינו מקום של ‘ישיבה’ ו’שלווה’ – אלא של בירור.

ב. “אלה תולדות יעקב” – עיקר תולדותיו של יעקב הוא יוסף, שעל ידו עיקר הכח של יעקב לנצח את עשיו. ולכן אהב אותו יותר מכל בניו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף (רש”י). ובאור החיים הוסיף שכל שאר השבטים נקראים על שמו ‘בני יעקב ויוסף’ – מחמת שהוא זן אותם בשני הרעב נמצא שכל קיומם הוא על ידו.

ג. “כי בן זקונים הוא לו” – היינו שראה בו טעם זקנים, והבין שהוא זה שראוי להמשיך אותו, ולכן מסר לו כל חכמתו (רשי”, רמב”ן).

ד. “כתונת פסים” – לרמז על כל הצרות של יוסף. החלומות – היו לכאורה עניין של נבואה, והיה מוכרח לספר להם זאת (רמב”ן).

[בכל אלו יש עוד כמה הרחבות בדברי האור החיים הקדוש, וקשה להזכירם בקיצור, ראה דבריו הקדושים בפנים]

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מתבאר כאן עניין ההתקשרות לצדיק.

האבות הקדושים הם אלו שהעמידו את יסודות האמת בעולם, אבל בכדי להכניס את האמת הזאת בעולם, באופן שיהא שייך לכל אחד לחיות עם זה – ולא רק לאנשים מסוימים, או במצבים מסוימים – צריך את הכח של יוסף הצדיק.

ולשם כך מקדים הפסוק ואומר: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”, כלומר יעקב אבינו המשיך את עבודת אבותיו לגייר גרים, ולהעמיד יסודות האמת בעולם. אבל “אלה תולדות יעקב – יוסף”, כלומר, האפשרות והכח לעשות ‘תולדות’ ליעקב, שהאמת הזאת תישאר בעולם וכל אחד מזרעו יוכל לחיות כך, הוא על ידי יוסף.

עניין זה התבאר בהרחבה בפרשת נח. שם נתבאר שיש מושג הנקרא ‘צדיק’, ואין עניינו רק שהוא יותר טוב מאחרים, אלא עיקר עניינו מהותו ותפקידו הוא לדאוג לכל אחד בפרט ולכל העולם בכלל – לבוא למקום הנכון, ולזכות לתיקון השלם. וזהו מדת היסוד, שהוא מדתו של יוסף הצדיק – להיות “אחיד שמיא וארעא” [תרגום של הפסוק ‘כי כל בשמים וארץ’ שסובב על מדת היסוד], היינו לחבר את השמים [שהוא האמת] עם הארץ [שהוא מקום הנסיון וההתמודדות]. כלומר, לחבר את כל העולם אל האמת.

***

והרי זה לעומת זה עשה אלוקים. וכיון שהצדיק יש לו כח גדול כזה, לתקן את כל העולם בכלל וכל אחד בפרט. בהכרח שיהיה גם כח להיפך. והכח הזה הוא ה’התנגדות’ על הצדיק. דהיינו הנסיון להמעיט את כוחו ולצמצם את השפעתו, אם על ידי זלזול בו, ואם על ידי הרחקתו באופן פיזי מיכולת ההשפעה שלו.

והוא עניין שמימי, שמוכרח להיות עליו הסתרה ויהי מה. ולכן אינו מוכרח להיות על ידי אנשים רשעים ובני בליעל [כמו קורח ועדתו], אלא יכול להיות אפילו על ידי צדיקים גדולים, שמשמים מסבבים שהם נופלים לטעות, ומחמת הטעות הם חולקים עליו, מבזים אותו ומרחיקים אנשים מעליו. ולכן, במקום הראשון בתורה שמתגלה עניין הצדיק, שהוא יוסף הצדיק – סיבב השם יתברך שדווקא השבטים הקדושים הם אלו שחלקו עליו, כדי להודיע שהוא ‘גזירה’.

ומלבד עצם הגזירה, יש גם כמה עניינים בהנהגת הצדיק שמעורר עליו קושיות ותמיהות. כי בשונה מכל אדם שתפקידו להתנתק ככל האפשר מכל הרע שבעולם, ולהתקדם בכיוון עשיית הטוב והתעלות רוחנית; דווקא הצדיק מוכרח לעשות תנועה הפוכה – דהיינו להפנות את פניו לכיוון המקומות הנמוכים והאנשים הרחוקים, ולעשות כל טצדקי ‘לתפוס’ אתם קשר כדי לקרב אותם. ומכח זה הוא נאלץ לעשות הנהגות שאדם מן השורה לא אמור לעשות את זה וכל שכן אדם גדול.

וכמו שכתוב על יוסף שהיה עושה מעשה נערות, וזאת כדי לקרב את בני השפחות שמרמז על האנשים הרחוקים, שאם לא יראו אותו עושה כך לא יתקרבו. כמו כן הוא צריך לעמוד ולהודיע על גדולתו ועל כוחו, שמצד אחד מביא לכך שמתפרסם בעולם שיש כזה כח, ומצד שני גורם לרתיעה ממנו. וכמו אצל יוסף שעמד וסיפר את חלומותיו, ודווקא זה גרם לריחוק. ומלבד כל זה יש הנהגות של הצדיק שאין להם שום ביאור, רק בבחינת סוד ה’ ליראיו, וגם זה גורם עליו ריחוק וקושיות, וכמו שהיה אצל יוסף שהיה מוציא דיבתם רעה, לכאורה ללא טעם.

והעולה מכל זה הוא שצריך לדעת שני דברים: א. אין דרך לשום אדם בעולם להגיע אל האמת האמיתית, ולאחוז בזה בכל כוחו ויהי מה, אלא על ידי כח הצדיק יסוד עולם, דהיינו על ידי ההתקרבות אליו וההתקשרות בו. ב. אותו צדיק שיש לו את הכח הזה – בהכרח שיהיו עליו קושיות ותמיהות, ובהכרח שיהיה עליו מחלוקת והסתרה. וצריך להיות חזק לחפש את האמת, ולא להסתכל על כל זה, ודווקא אז [ובזכות העמידה בנסיון זה] יכולים להתקרב אליו, ודרכו אל האמת.