פוסטים

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם 'העולם' שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה"י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל'הנשמה' אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז"ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב"י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה"י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש'קושיא' ראשי תיבות 'שמע ה' קולי אקרא'. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה'. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות 'על' ה', ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה', ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה'; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה' אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל"ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו'לא תשים דמים' והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות 'רוחניות' – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל"ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל"ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז"ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז"ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה' ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק א]

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים.

אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת?

כמה שורות, שאולי יעזרו לנו בס"ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין.

***

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש – הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו'.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

***

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה'כתובת שהייתה רשומה על הקיר'. וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הנסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

***

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא…

ויהודים מאמינים… ממהרים לדון על מה עשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה' רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא…

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל נסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

***

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו…חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב'יום שלהם' – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

***

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה' יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.

כאשר החיצוניות חונקת – מתגלה הפנימיות.

וכשהיא חונקת לגמרי – הפנימיות מתפרצת החוצה ולגמרי.

***

כל הסיפור הזה, תעלומה.

ל"ג בעומר? לא מופיע בכלל ברשימת החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, פסח ושבועות, וגם חנוכה ופורים, וזהו. יש גם תקופה של 'ספירת העומר', אבל ללכת ולשלוף יום אחד מהאמצע, ולעשות ממנו חגיגה מיוחדת – מהיכי תיתי.

רבי שמעון בר יוחאי? אחד מהתנאים הקדושים. יחד עמו היו עוד מאות תנאים, ולאחריהם אמוראים, ראשונים ואחרונים, שמכולם יחד נבנתה מסורת הדורות. אבל ללכת ולשלוף תנא אחד מתוך כולם, ולעשות ממנו עסק מיוחד, יותר מכל התנאים, וגם יותר מכל הנביאים שקדמו לו? מהיכי תיתי.

***

זה סוד.

סוד שלא כתוב, ולא יכול להיות כתוב, לא במקרא ולא במשנה, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. כי יש כללים, ולפי הכללים יש שורה של מועדים, ויש שורה של צדיקים, ואי אפשר לחרוג או להחריג מישהו או משהו מתוכם.

ולפי הכללים הללו, יש בית המקדש ויש גלות. יש קרבה ויש ריחוק. יש אהבה ויש גם שנאה. אבל בתוככי המערכת הנוקשה הזאת, מוחבא סוד. הסוד הזה מרומז בתורה בצורה מוצפנת, והסוד הזה ממשיך להתגלות בזוהר הקדוש, והוא גם הסוד של ל"ג בעומר.

מדובר בנקודה פנימית ונסתרת, שמכוסה בהמון כללים וחיצוניות, אבל מתחת לכל החיצוניות יש נביעה של אהבה, ששום כלל אינו מצליח לחול עליה ולהחיל לה קריטריונים. ודווקא כאשר לפי הכללים, האהבה החיצונית כבתה ובית המקדש נחרב – החלה לנבוע האהבה הפנימית הזאת, שמתעלמת מכל מה שקורה, וממשיכה בשלה.

ובעומק יותר [אפשר לדלג לקטע הבא]: ברגע בו התחילה הגלות, התחילה במקביל הגאולה. הגאולה אינה עומדת להחזיר אותנו למה שהיה, אלא לגלות משהו חדש שעוד לא היה. והגילוי הזה התחיל מרגע החורבן והגלות, ומתעדכן והולך לפי מה שהגלות מתעדכנת, וכשהגלות תגמור לעדכן את כל מה שיש לה, הגאולה גם כן תסתיים להתעדכן, ותופיע במלוא הדרתה.

***

הגילוי הזה התחיל אחרי החורבן, על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וככל שגברה החיצוניות הנוקשה, היא הוסיפה והתגלתה יותר. לא בגלוי, כי זה לא אפשר, אלא בסתרי סתרים. השלב הבא היה האריז"ל, שגילה סודות נסתרים, אבל כיסה אותם באלף חותמות. לאחריו, הבעל שם טוב שגילה עוד יותר, אבל היה בחוץ לארץ, ולאחריו הנחל הנובע שהוסיף וגילה, אבל נתקל בהסתרה של מחלוקת והתנגדות.

ובקיצור: מבחוץ, עסקים כרגיל. גלות והסתרה, ריחוק ונסיונות, צרות ושמדות, וזה רק מתחזק והולך כשהסוף אינו נראה באופק. אבל מתחת לפני השטח, למי שיודע ואל תספר בקול, קורים דברים אחרים. יש מקומות סתר ששם אתה יכול להיפגש עם האהבה בשיאה, כאילו לא קרה כלום ואף יותר מכך. וככל שהשרירים של הגלות מוסיפים לתפוח, הנביעה הזאת שולפת עוד קודים נסתרים.

וזה הל"ג בעומר. אין בעולם מי שיכול להסביר את זה, אבל גם אין מי שמצליח להתנער מזה. האהבה הזאת נוגעת בלב לבו של היהודי, ואומרת לו: אתה חייב את זה לעצמך. אל תשאל שאלות ואל תנסה להבין, כי אי אפשר לגלות, אבל בשקט: בוא אחרי, ותמצא את מה שאף אחד לא מוכן לספר לך שקיים: אהבה פשוטה נקיה וטהורה, שאין לה מילים, ואף אחד לא יודה לך שהיא קיימת.

***

'הם' לא הבינו מה קורה כאן.

בעלי מערכת ה'הסתרה', שקיבלו רשות להכל: להחריב את בית המקדש, להוציא אותנו לגלות, לעורר עלינו רדיפות, ולהפיל אותו למקומות של טומאה וריחוק – לא הבינו מה קורה פה. הכל מתנהל לפי 'התכניות', ובכל זאת יהודים נשארים יהודים, והלב שלהם נשאר מחובר. מתסכל.

ויום אחד הם גילו את הסוד. יש רבי שמעון בר יוחאי, יש ל"ג בעומר, ויש מירון. זהו זה, הם גילו את ה'פירצה' והם ישימו לזה סוף. הציון ייסגר, הר מירון יהיה שומם, ההדלקות ייאסרו. כך, יחנקו את השיבר הראשי של האהבה, והיא תיעלם סוף סוף.

חחח. שכחתם שזה עובד במקביל. כל שריר שהפעלתם כל השנים, פתח יותר את חדר האהבה. אז כעת שסגרתם אותו בעצמו, אין לו ברירה אלא לפרוץ החוצה ולגמרי. וכך, ההר אמנם נסגר, אבל רבי שמעון גילה את הדרך החוצה משם, והעתיק את מקום ההילולא לכל בית יהודי.

אז אם עד היום – ההילולא הייתה במירון, ומכל העולם 'השתתפו' בה. השנה, ההילולא בעצמה התמקמה בכל חצר ובכל בית. המדורות לא היו רק לפי 'קהילות' ו'בתי כנסיות', וההדלקות לא נמכרו בהון תועפות, אלא התקיימו בכל חצר ובכל בית, וכל יהודי פשוט התכבד בהדלקה.

האהבה זאת, אינה ניתנת לכיבוי. ואם הגלות עשתה את הצעד האחרון, ומיצתה את כל ה'זכויות' שניתנו לה, זה בדיוק הרגע בו הסוללה שלה מסתיימת ובהחלט, והאהבה הזאת שכל השנים התקיימה על נביעה פנימית ונסתרת ובדרך לא דרך, עומדת להופיע במוצהר ובמוחלט, ולכבוש את העולם בחזרה.

לא לבעלי לב חלש

האם ל"ג בעומר – עלול לגרום 'גל שני'?

או שמא 'מניעת ל"ג בעומר' – עלול לכך עוד יותר.

***

לפני כמאתיים שנה, כשהייתה המגפה הידועה רח"ל, באמצע תפילת יום הכיפורים – נעמד אחד מצדיקי הדור הידועים, הוציא מאכל מכיסו, ברך ואכל ודרש גם מכל המשתתפים לעשות כך, כולל הבריאים שבהם. והם אכן כך עשו, ועד היום הם מקבלים על זה עולם הבא.

אבל, אילו לא היה זה אותו צדיק. אלא היה נכנס לבית הכנסת אדם מחלל שבת ללא כיפה, שמאז ומעולם מנהגו לאכול ביום הכיפורים רח"ל, והוא היה נעמד על יד ארון הקודש ואוכל (בלי ברכה כמובן), ודורש מכולם לעשות זאת, היו רוגמים אותו באבנים.

***

אנו עומדים ערב היום הגדול, יום הילולא דרבי שמעון, שבו מהדהדת בת קול בת אלפיים שנה, שמכרזת ואומרת 'עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון', והבת קול הזאת מצליחה לחדור לעומק עומק לבו של כל יהודי, ולגרום לו לעזוב הכל ולעלות מירונה, עם כל המחיר – הפיזי, הכלכלי, הנפשי והרוחני – שזה דורש, למרות שהוא לא מבין כלום, ולא יודע להסביר לעצמו למה הוא עושה את זה.

לא השנה. השנה מחכים לך שלשת אלפים שוטרים מגולחי ראש וזקן, תוך כדי איסורי כריתות, ודואגים שאף אחד לא יוכל לעשות את מה שהבת קול מעוררת אותו לעשות. חוץ מכמובן מאה חמישים מיוחסים, לך תדע מי ולמה ולפי מה, וחוץ כמובן מאותם שלשת אלפים 'מיוחסים' גם הם. וכל זה, שים לב, כדי לעזור לך לחיות ולהיות בריא.

אז לא. אנחנו לא קונים את זה. לא ממכם. אילו הייתם מאלו שחשוב להם ה'בת קול', ומאלו שטורחים כל שנה להישמע לה, ו/או לסייע לאחרים להישמע לה, ניחא. אבל לא, ממש לא. אתם הרי אלו שכבר שנים צרה עיניכם ב'אירוע' הזה, ומנסים בכל דרך להשתלט על זה ולפחות לשלוט על זה, ובכך לדלל את הכמות ו/או לפחות להציק ולהכביד ככל האפשר, אז הנה הגיעה שעתכם ואתם יכולים סוף סוף למנוע את זה בכח הזרוע, אבל אל תספרו סיפורים על בריאות ועל דאגה לחיים שלנו, כי זה לא. נקודה.

***

אין חולק. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מיוחדת, שדורשת התנהגות מיוחדת ולא מוכרת. וכל יהודי, יודע שהמצוה החשובה ביותר שדוחה את כל התורה, היא מצות החיים. והוא מוכן בשביל כך – לוותר על מקווה ומניין ול"ג בעומר, וגם על שבת ויום כיפור.

אבל, וה'אבל' הזה צריך לזעוק מגרונו של כל יהודי, לא מפיהם אנו חיים. לא ייתכן, שאנשים שאין להם לא שבת ולא יום כיפור, ובטח לא מקווה ומניין ול"ג בעומר, הם אלו שילמדו אותנו איך לקיים את המצוה היחידה (שהם למדו לדקלם בלי שגיאות כתיב) 'ונשמרתם'. אלו שעל חייהם אינם חסים, לא ילמדו אותנו איך לחוס על חיינו.

בתחילה זה עורר גיחוך, וכעת זה כבר מעורר רתיחה של ממש. לכל הדברים 'החיוניים' – כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצבא ו'לכנסת', מצאו פתרון או שהמשיכו להתנהל כרגיל גם ללא פתרון. גם הדברים שכבר פחות חיוניים – נפתחו לרווחה, כולל חופי ים וחדרי כושר. אבל בתי כנסיות, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ומקומות הקדושים, עדיין לא, כי זה כבר ברשימה של 'מקומות בילוי' (עפ"ל).

***

ולענייננו, ברור הדבר שאילו ההילולא הייתה נחשבת בעיניהם לדבר 'חיוני', היו מוצאים דרכים רבות ומגוונות לאפשר את זה, עם כל הזהירות והשמירה, וכל אחד יכול לחשוב לבד על חמשה דרכים לפחות (ולאו דווקא קפסולות).

אבל לא, זה לא 'חיוני', אלא 'אירוע של בידור'. (עפ"ל, או נכון יותר 'אירוע מונע בידור' שזה חמור יותר מבחינתם), ולכן, לא רק שלא חשוב להם לאתר אפשרות לקיים זאת, אלא הם מוכנים להשקיע הון תועפות רק כדי שאתה 'לא תוכל' להגיע.

ושיהיה ברור. אותם שלשת אלפים 'מיוחסים' שנמצאים שם כדי לשמור על הבריאות שלנו – לא חובשים מסכות, לא שומרים מרחק ולא כלום. רק שומרים על המרחק שלך… אז אנא אחים יקרים, אל תהיו פתיים ואל תקנו לוקשים שנאפו הרבה לפני פסח.

כשהחליטו כמה מהצדיקים לפני כמאה שנים, למנוע את העליה למירון, מחמת התערובת והפריצות שהיו שם, הייתה מגפה וחרון אף, והצדיקים גילו שזה מחמת הקפידא של רשב"י, שלא מוותר על ההילולא שלו ויהי מה. אז מי שחושב שמה שימנע את הגל השני – הוא לסגור את מירון בל"ג בעומר, יחד עם סגירה כללית של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אינו אלא שוטה רשע וגס רוח.

תוספת

במקביל לכל האמור, וללא שום סתירה.

בוודאי שההילולא של רבי שמעון, אינה תלויה ועומדת באפשרות הפיזית להגיע למירון. במשך הדורות היו כל מיני זמנים שלא היה אפשר לעלות. אם זה לדוגמא לפני מאתיים שנה, באותה מגפה ידועה רח"ל, שהשתוללה בתקופה שבין פורים לשבועות, ור' מנחם מנדל מויטעפסק מספר שהם היו סגורים בחצר בטבריה במשך כל אותה תקופה ולא יצאו, כולל ל"ג בעומר כמובן. ואם זה לדוגמא בשנת תשכ"ז שהייתה עת מלחמה. ומן הסתם היו עוד דוגמאות כאלו. וגם תמיד היו אנשים שלא היו יכולים להגיע.

ובוודאי שלא משום כך ההילולא הושבתה חלילה, או לא חלה על אותם אלו שלא היו יכולים להגיע. וגם השנה, אנו מאמינים באמונה שלמה שכך גזרה חכמתו יתברך, ולא רק משום ש'הם' החליטו, ובוודאי לא משום כך ההילולא 'נדחתה' חלילה.

ההילולא היא הארה רוחנית, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. וגם כשזוכים ונמצאים שם, מרגישים שזה בכלל לא 'שם' אלא הרבה יותר גבוה משם. וההארה הזאת נכנסת לתוך עומק לבו של היהודי, ומדליקה אותו באש בוערת של אהבה, שאין לה תנאים ואין לה גבול. ממש כמו חתן בחתונתו והרבה יותר מכך. ואת זה אפשר לקבל בכל מקום, ואנחנו נקבל את זה עד הבית.

ולמעשה, חזקה על יהודים כשרים. שכשם שהמשיכו בעריכת מניינים וכל דבר שבקדושה, באופן מעורר השתאות ולמעלה מכל הגיון, כך גם את ההילולא יחגגו בשמחה ובטוב לבב, איש איש בביתו עם משפחתו. ואדרבה, הפעם תהיה זאת התקשרות פנימית עצומה, ושמחה פורצת גבולות שאינה נכבית באוטובוס חזור, ואינה נכבית לעולם.

יחד עם זאת, נקווה ונייחל, שכאשר גם את החלון הזה כבר סגרו לנו, ולא נשאר חלון אחד עם אויר לנשימה – נזכה כבר שייפתח השער הגדול, ותתקיים בנו ההבטחה של רבי שמעון בר יוחאי 'כי בזוהר דא יפקון מן גלותא ברחמים', במהרה ממש אמן.